המזרח התיכון מחכה לארה"ב, לא לרוסיה

שני מנהיגים פקדו בשבועיים האחרונים את המזרח התיכון – נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שניסה להרגיע את בעלי בריתה של ארה"ב ולגרום להם להאמין בה שוב; ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שניסה לגבש את "ציר הרשע" החדש.

קשה לומר מי מהם הצליח יותר: ביידן, שבקושי החביא את סלידתו כאשר נחת בערב הסעודית וקיבל קבלת פנים צוננת במיוחד; או פוטין, שחשק בהתקרבות לאיראן לאחר שדחה אותה במשך שנים, ופיזר הבטחות ריקות באשר להשקעות הרוסיות המשמעויות בתעשיית הנפט האיראנית, בעת שארצו חווה משבר כלכלי חסר תקדים בעומקו ומשמעותו.

אם מתעלמים לרגע מכל האמוציות הבוערות ומתקדמים אך ורק בניתוח המדיניות, נראה שביידן הצליח יותר. בעלות הברית של ארה"ב עדיין עומדות לצדה, ומעוניינות בכך שגם היא תעמוד לצדן. הן רוצות נשק אמריקאי, מסחר עם ארה"ב ואירופה, וחוששות מברית רוסית-איראנית. האליטה הסעודית, האמירתית והמצרית שולחת את ילדיה ללמוד בארה"ב או באירופה, לא ברוסיה.

בעלות הברית של ארה"ב רוצות נשק אמריקאי, מסחר עם ארה"ב ואירופה, וחוששות מברית רוסית-איראנית. האליטה הסעודית, האמירתית והמצרית שולחת את ילדיה ללמוד בארה"ב או באירופה, לא ברוסיה

הנשיא הרוסי מצדו ניסה להראות שגם בתנאים של בידוד מדיני ניתן לייצר פעילות דיפלומטית. הבעיה היא שצלע אחת בפעילות הזאת היא איראן המנודה, והצלע השנייה – טורקיה – כלל לא נמצאת בכיס הרוסי.

נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא איראן אבראהים ראיסי ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין בטהרן, 19 ביולי 2022 (צילום: Sergei Savostyanov, Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)

יחד עם זאת, ארה"ב צריכה להבין שבמזרח התיכון מצפים כעת למעשים. בריאד, אבו-דאבי, קהיר ועמאן רוצים לראות כיצד ביידן עובר מהבטחות למדיניות סדורה ומסיים עידן שהתאפיין בחוסר יציבות ובחשש של מנהיגי האזור מנטישה אמריקאית.

המזרח התיכון לא מחכה לפוטין, אך הוואקום תמיד נוטה להתמלא במשהו, ואם ארה"ב לא תדע לשקם את האמון שאבד לה, מעצמה אחרת – רוסיה או סין – כבר תמצא את דרכה לשם.

טורקיה מנסה לשבת על כל הכיסאות

הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן הוא גו'קר, שחקן בלתי צפוי שמרבה לרעות בשדות זרים. הוא מוכר כטב"מים לאוקראינה ולוחץ יד לפוטין, סוגר אתו עסקה על ייצוא חיטה אוקראינית והצלת העולם מרעב המוני ובו-זמנית מתכנן "מבצע צבאי" מיוחד משל עצמו בסוריה. חבר בנאט"ו, אבל בעיקר חבר של עצמו.

השבוע ארדואן גרם לפוטין לחכות לו חמישים שניות תמימות לפני שנכנס לאולם בו הנשיא הרוסי המתין לפגישה. בטלוויזיה הטורקית התרגשו: דבר כזה לא קורה מעצמו או במקרה. ככל הנראה, כך ביקש הנשיא הטורקי להעביר מסר לידידו הרוסי – אני לא בכיס שלך, ולא בכיס של אף אחד.

השבוע ארדואן גרם לפוטין לחכות לו חמישים שניות תמימות לפני שנכנס לאולם בו הנשיא הרוסי המתין לפגישה. בטלוויזיה הטורקית התרגשו: דבר כזה לא קורה מעצמו או במקרה

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מגיע לפגישה עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בטהרן, 19 ביולי 2022 (צילום: Sergei Savostyanov, Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)

פעם, לפני שארדואן עלה לשלטון, קזינו היה חלק שגרתי מהנוף הטורקי. כל מי שרצה יכול היה להיכנס ולהמר. היום מי שמהמר בקזינו של שועי העולם הוא רק ארדואן.

האתגרים של המלחמה באוקראינה פוגשים אותו במקום טוב – הוא מתווך, מקדם עסקאות, מוכר נשק, נפגש עם מנהיגי העולם.

ארדואן מנסה לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו על מנת לשפר את מעמדו במזרח התיכון ובעולם, גם אם צריך בשביל זה להסתמך על שיטות אפלות כמו סחיטה באיומים. הבריחה המהירה שלו מטהרן מיד לאחר הפסגה המשולשת עם פוטין ונשיא איראן אבראהים ראיסי והתמהמהות בדרך לפגישה עם נשיא רוסיה מעידים גם על מדיניות: רוסיה לא תברח לשום מקום כעת, אין לה אופציות, אין לה חברים.

ארדואן מנסה לנצל את ההזדמנות על מנת לשפר את מעמדו במזרח התיכון ובעולם, גם אם צריך בשביל זה להסתמך על שיטות אפלות כמו סחיטה באיומים

אך גם למערב אין יותר מדי אופציות, במיוחד כשמדובר בתיווך מול פוטין בסוגיות הרגישות והחשובות כגון נושא הייצוא של החיטה האוקראינית.

נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ומזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרס עם שר ההגנה של רוסיה סרגיי שויגו ושר הביטחון של טורקיה הולוסי אקר, בעת טקס החתימה על הסכם רוסיה-אוקראינה לייצוא חיטה דרך הים השחור. ההסכם נחתם באיסטנבול ב-22 ביולי 2022 (צילום: Vadim Savitsky, Russian Defense Ministry Press Service via AP)

ארדואן נמצא בשנת בחירות והוא מוכן לעשות הכל על מנת להישאר בשלטון – מצד אחד התקרבות לישראל, מצד שני לחיצות ידיים לבבות עם נשיא איראן, ירי על אזור תיירותי בעיראק וסיוע צבאי לאוקראינה.

בטווח הארוך, הדומיננטיות הטורקית עלולה להיות מאתגרת גם עבור המדינות הערביות וישראל, וגם עבור בעלות הברית בנאט"ו, שיצטרכו בשלב מסוים להחליט מה עושים עם הג'וקר הבלתי צפוי ששמו ארדואן.

בטווח הארוך, הדומיננטיות הטורקית עלולה להיות מאתגרת גם עבור המדינות הערביות וישראל, וגם עבור בעלות הברית בנאט"ו, שיצטרכו בשלב מסוים להחליט מה עושים עם הג'וקר הבלתי צפוי ששמו ארדואן

על פרשת "האיש שלנו במכה"

בדומה למוקדי העלייה לרגל הגדולים ברחבי העולם, מכה היא מקום מורכב שיש בו הכל – רוחניות, ראוותנות, אמונה, קנאה, כאב ותקווה.

עוד לפני שדת האסלאם התפשטה ברחבי חצי האי הערב ולאחר מכן בכל העולם, המונים פקדו את האתר המקודש, חגו מסביב לכעבה – האבן השחורה – בתקווה להיטהר ולהתקרב לאלוהים. סרטים רבים צולמו על מה שמתרחש במכה, על ההבדלים בין המעמדות השונים, על ההתנגשויות האלימות במקום ועל תחושת ההתעלות עליה מדווחים עולי רגל רבים.

מכה היא העיר הכי קדושה לאיסלאם ומוקפת בכניסתה במצלמות משוכללות כדי למנוע כניסה למי שאינו מוסלמי. גיל תמרי היה לכתב הישראלי הראשון שהצליח להיכנס ולצאת למסע בעיר. ומה קרה כשחשדו בו? הכתבה המלאה – הערב במהדורה המרכזית@tamarygil pic.twitter.com/BzYKXP06P0

— חדשות 13 (@newsisrael13) July 18, 2022

משום מה, לא המורכבות הזאת משכה את כתב ערוץ 13 גיל תמרי אל מכה, אלא הרצון להראות שגם לשם ישראלי-יהודי יכול להגיע. הרי מכה – שנחשבת לאחת הערים המצולמות ביותר בעולם – אינה מעניינת אותו בפני עצמה. מבחינת ערוץ 13, רק כאשר איש שנראה כמו צופה ממוצע של ערוץ טלוויזיה מיינסטרימי מגיע לשם ולוחש מספר מילים בעברית, יש לה ערך.

מבחינת ערוץ 13, רק כשאיש שנראה כמו צופה ממוצע של ערוץ טלוויזיה מסחרי מגיע לשם ולוחש מספר מילים בעברית, יש למכה – אחת הערים המצולמות בעולם – ערך

הסיפור הזה עצוב ומקומם לא בגלל הסקנדל והתגובות הקשות ברחבי העולם. הוא עצוב כי הוא מצביע על כך שכאשר ישראל מתעניינת במזרח התיכון, היא בעצם ממוקדת אך ורק בעצמה. לא במקום שבו דורך כתב "שלנו", אלא בטריק, בהסתננות, בהפרת האיסור, בנגיעה שלנו בסלע האדום או באבן השחורה, ותו לא.

למרות המשבר, פסטיבל בעלבכ חוזר לחיים

פסטיבל המוזיקה בבעלבכ התקיים בפעם האחרונה בשנת 2019 – לפני המלחמה באוקראינה, מגפת הקורונה, גל המחאות והמשבר הכלכלי האדיר בלבנון. הנסיבות נותרו קשות וטרגיות גם השנה, ולמרות זאת מארגני הפסטיבל החליטו להחיות את המסורת ולהחזיר את העטרה ליושנה. האתר העתיק מהעידן הרומאי שוב הואר באור הזרקורים והמונים נהנו ממוזיקה משובחת ומופע אור-קולי.

במרחק קצרצר מבמת הפסטיבל נמצאת בעלבכ המודרנית – עיר אפורה וענייה, שנמצאת בשליטת חיזבאללה. בסיסים ומחנות אימונים של הארגון ממוקמים באזור. כך היה המצב גם ב-2019 וגם לפני כן – עבור הלבנונים מדובר השילוב שגרתי של דת, מלחמה, מוזיקה, היסטוריה, שמחה ופחד.

להבדיל מפסטיבלים קודמים, זמרים ערביים רבים לא פקדו את בעלבכ הפעם: היחסים בין המדינות הערביות הסוניות ללבנון, שהולכת ומתקרבת לאיראן, אינם פשוטים – ובמהלך השנה האחרונה כמה משברים פגעו במרקם היחסים אף יותר. אם בעבר כל הכוכבים הערביים היו נוהרים ללבנון בקיץ, השנה הרוב מעדיפים להדיר רגליים מהמדינה הלא יציבה הזאת.

ובכל זאת, למרות כל האתגרים, באי הפסטיבל הצליחו לרגע קצר להתנתק מהמציאות הבעייתית ונהנו ממופעים של זמרים לבנוניים ואורחים מחו"ל, כמעט כמו פעם, כשלבנון עדיין הייתה הפנינה של מזרח התיכון.

ובכל זאת, למרות כל האתגרים, באי הפסטיבל הצליחו לרגע קצר להתנתק מהמציאות הבעייתית ונהנו ממופעים של זמרים לבנוניים ואורחים מחו"ל, כמעט כמו פעם, כשלבנון עדיין הייתה הפנינה של מזרח התיכון

היום הזה בתולדות מזרח התיכון: צעדת הלובים לקהיר

ב-18 ביולי 1973, 40,000 לובים נלהבים יצאו בשיירה מטריפולי לקהיר (מרחק של 1,739 ק"מ) כדי לדרוש מנשיא מצרים אנואר סאדאת להתאחד עם ארצם לישות מדינית אחת. הם התכוונו להציג לו מסמך שנכתב ונחתם בדמם.

זאת הייתה אחת הצעדות המוזרות ביותר, לפחות מאז מסע הצלב של הילדים בימי הביניים. "יש לנו הנחיות קפדניות מהוועדה המהפכנית העממית לעצור רק בקהיר", אמרו המשתתפים שדרשו "להסיר את הגבולות המלאכותיים בין שתי המדינות".

צעדת הלובים לקהיר,יולי 1973 (צילום: AP Photo)

מי שבעצם דרש את המיזוג היה מועמר קדאפי, המנהיג הלובי הצעיר והשאפתן שהעריץ את גמאל עבד אל נאצר ולא רכש שום כבוד ליורשו סאדאת. ככל הנראה, קדאפי האמין שבגלל חולשתו, סאדאת עלול להסכים לאיחוד וכך הוא עצמו יקבל נתח משמעותי בשלטון, ואולי אף ידחק בסופו של דבר את סאדאת.

מן הסתם, בקהיר לא גילו שום התלהבות מהצעת המיזוג של השכן הקנאי. סאדאת דרש מקדאפי לבטל את הצעדה, אך המנהיג הלובי הסביר שהוא כלל לא עומד מאחורי "המהלך העממי הזה".

מן הסתם, בקהיר לא גילו שום התלהבות מהצעת המיזוג של השכן הקנאי. סאדאת דרש מקדאפי לבטל את הצעדה, אך המנהיג הלובי הסביר שהוא כלל לא עומד מאחורי "המהלך העממי הזה"

המצרים סיימו את הצעדה הלובית בנחישות ובמהירות, במרחק של כ-700 ק"מ מקהיר. המיזוג בין שתי המדינות לעולם לא יצא לפועל והיחסים בין שתי המדינות היו מתוחים עוד שנים רבות אחר כך.

אנואר סאדאת ומועמר קדאפי ב-4 ביולי1973 (צילום: AP Photo)