מצרי טיראן, שחזרו לרגע לכותרות, היו פעם מקום שכל ישראלי הכיר. צוואר הבקבוק הימי הצר, שמחבר את הים האדום ואת נמל אילת וישראל אל המזרח. פעמיים המצרים חסמו אותם, ופעמיים פרצו מלחמות, ששינו את פני המזרח התיכון. מלחמת סיני ב-56' ומלחמת ששת הימים ב-67'.
האיים הצחיחים והבלתי מיושבים טיראן וסנפיר, שחולשים על מצרי טיראן, כמעט נשכחו מלב, עד שבחודש שעבר, בהתפתחות מדינית קטנה אך לא חסרת חשיבות, הוחלט להשלים את החזרתם ממצרים לסעודיה, כולל הוצאת הכוח הרב-לאומי שהוצב שם לפני שנים כדי להבטיח שיט חופשי אל ומתעלת סואץ והים האדום.
ההתפתחות המדינית הזו חייבה את הסכמתה של ישראל, שכן לפי הסכם השלום בין ישראל למצרים, המצרים מחויבים לאפשר חופש שיט בסביבת האיים במייצרי טיראן.
שני האיים הקטנים, טיראן וסנפיר, כאילו נשלפו מספר הרפתקאות של ז'ול וורן או רוברט לואי סטיבנסון. הפנטזיה על האי הבודד בים. הרחק מהציוויליזציה. מחוץ להמולה. במנותק מהחיים המודרניים.
בן גוריון הקפיד להתייחס לאי טיראן כאל "יודפת", שבו – כך כתב ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס – הייתה פעם מושבה יהודית אוטונומית, שאפילו גבתה מיסי מעבר מהספינות שנכנסו לים סוף. בן גוריון גם הבטיח שהאי יהיה בעתיד חלק מ"מלכות ישראל השלישית".
בן גוריון הקפיד להתייחס לאי טיראן כאל "יודפת", ואף הבטיח שהאי יהיה בעתיד חלק מ"מלכות ישראל השלישית"
בראשית המאה העשרים טיראן וסנפיר היו בריבונות סעודית. ב-1950 הם הוחכרו למצריים, כדי שזו תחסום את המעבר לכלי שיט לכיוון מפרץ אילת וכך תפגע כלכלית במדינת ישראל הצעירה.
ב-1956, כשהמצרים איימו להטיל סגר על אילת והציבו תותחים בחוף ראס-נצרני (מול האיים, בצד המצרי), הדבר הוביל לבסוף למבצע קדש. כוחות של חיל הים וחי"ר כבשו את האי טיראן ונשארו עליו זמן קצר. ב-1957 נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, העניק ערבות לישראל שחופש השיט יישמר, וצה"ל נסוג מהאזור.
כעבור עשר שנים המצרים חסמו את המצרים פעם נוספת. זו היתה העילה העיקרית לפרוץ מלחמת ששת הימים. "הים והמלח ייראו את השיר / חזרנו אליכם טיראן וסנפיר", התפייט אז עמוס אטינגר בלהיט "שארם א שייח".
כעבור עשר שנים המצרים חסמו את המצרים פעם נוספת. זו היתה העילה העיקרית לפרוץ מלחמת ששת הימים. "הים והמלח ייראו את השיר / חזרנו אליכם טיראן וסנפיר", התפייט אז עמוס אטינגר בלהיט "שארם א שייח"
ישראל החזיקה במצָרים עד ל-1982 ונסוגה מהם כחלק מהנסיגה מסיני, שנקבעה בהסכם השלום עם מצרים.
עד כאן הכול מוכר. שיעור היסטוריה בקליפת אגוז. כעת שני סיפורים קטנים, חמודים וצדדיים, שהם במקרה גם חלק מההיסטוריה המשפחתית של שני כתבי זמן ישראל.
בנגה משתלט על טיראן
אחרי מלחמת ששת הימים, אנשי מילואים של חיל הצנחנים מגדוד 57 של חטיבה 80 (שבהמשך הפכה לחטיבה 226), סיימו את פעילותם הצבאית ברמת הגולן. ביניהם היה מפקד מחלקה צעיר בן 24, סטודנט לתעשייה וניהול בטכניון, סגן בני (בנגה) בית-אור, אבא של טל שניידר. הוא יצא מרמת הגולן וחזר למבחני סוף הסמסטר בחיפה. כעבור כחודש, נקרא לשירות מילואים של 60 יום באזור שארם א-שייח'.
"הגענו לשארם והייתה שם פלוגה של הצנחנים מגדוד 890, שנשארה מסוף מלחמת ששת הימים", אבא בני משחזר היום. "אני הייתי מ"מ בגדוד 57 וכאשר הגענו לשארם אמרו לי 'צריך כוח שישוט לאי טיראן וישתלט עליו. קח עשרה חיילים מן המחלקה שלך ותתארגנו'".
"אני הייתי מ"מ בגדוד 57 וכשהגענו לשארם אמרו לי 'צריך כוח שישוט לאי טיראן וישתלט עליו. קח עשרה חיילים מהמחלקה ותתארגנו'"
בני, בן 79 כיום, שירת במילואים ובקבע (הלוך ושוב) במשך עשרות שנים. ב-1992 השתחרר משירות קבע בדרגת אלוף משנה, כשבתפקידו האחרון היה נספח יבשה בשגרירות ישראל בוושינגטון. קודם לכן עבר דרך מגוון תפקידים ביחידות שדה קרביות שונות.
"הייתי אז סגן מ"מ א' במילואים", הוא חוזר 55 שנה אחורה. "לקחנו 100 ג'ריקנים של מים ושני פריג'ידרים (מקררים) שפעלו על גז, אותם שאלנו מקציני האו"ם שהיו מוצבים בשארם. לקחנו גם גנרטור, מכשיר קשר ומצברים. וגם אוהל אחד והרבה מנות קרב.
"ואז עלינו על נַחֶתֶת והשטנו אותה לאי טיראן. נאמר לי מראש שאין שם אויב – 'המקום לא תפוס'. המטרה שהציבו לנו היא להפגין נוכחות ושליטה באי טיראן. אנחנו היינו הכוח הראשון שם, עם עשרה חיילים כולם מהמחלקה שלי".
מה בעצם עשיתם שם? כי מהתמונה היחידה שהצלחת למצוא, אתם נראים שם חיילים בחופשה.
"שטנו לטיראן, הורדנו את כל הציוד. התארגנו על הצד הדרומי של האי ונכנסו לשגרה של חיילים. הצד הדרומי מדהים בנוף התת-ימי שלו. ההר מגן על החוף וההר יורד מטה, וכך אין שם סערות וגלים. עם כל הדגים והאלמוגים, זה המקום הכי יפה בעולם. צללנו מדי יום עם שנורקלים ומסכות".
אז לא עשיתם שום דבר צבאי?
"בטח שעשינו. אני הכנסתי סדר יום, עם מסדר על מדים כל בוקר. ואחריו סיור רגלי ברחבי האי. כל יום לנקודה אחרת, כולל טיפוס על ההר. לאחר מכן ארוחת צהרים משותפת ומדי יום אחרי האוכל, קבענו שכל אחד מאיתנו יכין הרצאה בתחום המקצועי האזרחי שלו.
"אחד מאיתנו, נדמה לי ששמו היה נפתלי, היה חוקר במכון ויצמן, והוא נתן הרצאה על הפסיכולוגיה של העכברים. ליבני היה רפתן מהקיבוץ והוא הרצה לנו על הזנה חכמה ברפתות. אחרי ההרצאות הלכנו לצלול ובערב היינו יושבים ומספרים סיפורים. וגם דאגנו לשמירה ואבטחה שלנו בתורנויות".
"אחד מאיתנו, נפתלי נדמה לי, היה חוקר במכון ויצמן, והוא נתן הרצאה על הפסיכולוגיה של העכברים. ליבני היה רפתן מהקיבוץ והוא הרצה לנו על הזנה חכמה ברפתות"
כמה זמן נמשכו המילואים הנחמדים האלה?
"כשלושה שבועות, אולי חודש. ואז הגיע סמל מחלקה עם כוח אחר והם החליפו אותנו. לא היה שום אירוע צבאי בזמן השהות שלנו שם. התושבים היחידים על האי היו ציפורים ענקיות, שהיו שולות צדפות מהמים ועפות מעלה. לא היו שם עקבות של כלי רכב ולא עקבות בני אדם. זה היה אי בתול לחלוטין.
"היה שם חם מאוד, בסוף יוני 1967. במשך כל השהות לא התרחצנו אלא במי הים, והיינו על מדים רק בשעות הבוקר, למסדר ולסיור. מייד לאחר מכן, היינו מורידים את המדים, שומעים הרצאות ושוחים בים".
הופשטיין רודף אחרי כריש
בסתיו 68', שנה לאחר תום מלחמת ששת הימים אותה העביר בדרבשיה בגולן, שירת סמל אבי הופשטיין בן ה-26 במילואים בשארם א-שייח, מטעם גדוד 65 בחטיבה 80. בתור בן גרעין "רעים", שירת הופשטיין בסדיר בנחל מוצנח (גדוד 50) ואחר כך עשה מילואים בקווים של סיני.
הופשטיין (אבא של אבנר הופשטיין), כיום בן 80, לא זוכר במדויק את החודש שבו נקראו חיילי החטיבה שלו להתחיל בסבבי שמירות באיי טיראן וסנפיר, אבל כן זוכר שכשהקפיצו אותו ביחד עם מחלקה מאולתרת של כ- 15 חיילים לשרוף שבועיים וחצי בטיראן, הם היו חיל חלוץ.
"אני זוכר שבחרו 'ילדים טובים', כלומר כאלה שלא יעשו בלגנים", הוא משחזר 54 שנים אחרי. "החשש היה שבגלל שהמקום ריק מתוכן או מעש, חיילים יותר מדי יצירתיים או לא ממושמעים יתנהגו באופן לא ראוי.
"אני זוכר ששמו את כולנו על נחתת והפלגנו לטיראן, הפלגה שנמשכה בערך שלוש שעות. בדרך הנחתת התנדנדה כמו משוגעת והקאנו את הנשמה. הסבירו לנו שבעצם תופסים חזקה על המקום ומוודאים שלא סוגרים לנו שוב את המצָרים. המשימה שלנו היתה בעצם לא לעשות כלום, רק להיות שם. ותכלס, זה מה שהיה".
"הסבירו לנו שבעצם תופסים חזקה על המקום ומוודאים שלא סוגרים לנו שוב את המצָרים. המשימה שלנו היתה בעצם לא לעשות כלום, רק להיות שם. ותכלס, זה מה שהיה"
מה קרה כשהגעתם?
"הקמנו אוהלים, והשאירו אותנו עם עוקב מים וארגז של ביצים ולחם וקופסאות שימורים. כל כמה ימים היו מביאים עוד ביצים ולחם והיינו מכינים חביתות משלושים ביצים ומטגנים לוף. בסוף כל כך נשבר לנו לראות את הביצים האלה שפשוט היינו משליכים אותן על הנחתת כל אימת שהיתה מגיעה, ומהלחם היינו בונים בריקדות".
נשמע שהיה משעמם.
"אין בכלל דרך לתאר עד כמה. ישבנו על החוף בכיסא נוח והיינו עושים תצפיות, והתרחצנו בים. בערב היינו מדליקים מדורה משיחים יבשים על האי. יום אחד, כשהיינו במים, התחיל לרדוף אחרינו כריש. ממש ראינו את הסנפיר שלו מבצבץ כמו במלתעות, אבל הצלחנו לברוח לחוף והתברר שהוא פחות גדול ממה שהיה נדמה.
"אין בכלל דרך לתאר עד כמה היה משעמם. ישבנו על החוף בכיסא נוח והיינו עושים תצפיות, והתרחצנו בים. בערב היינו מדליקים מדורה משיחים יבשים על האי. ויום אחד, כשהיינו במים, התחיל לרדוף אחרינו כריש"
"פעם אחרת צדנו כריש ומישהו בחבורה טען שהבשר בסנפירים דליקטס. אז הפשטנו את עורו ובישלנו אותו. והוא היה מסריח ומגעיל. מה שהגביר את השלשולים שממילא סבלנו מהם שם.
"אבל המצוקה הכי גדולה היתה למצוא דרך להעביר את הזמן. היינו עושים חידונים. למשל איזה קומפוזיטורים השם שלהם מתחיל בב' – באך, בטהובן; או פ' – פרסל, פוצ'יני; וכו'. ומי שהיה מנחש הכי הרבה בכל אות היה מנצח ומקבל פרס. אלוהים יודע איזה פרסים הצלחנו לאלתר שם. לא מצליח להיזכר בפרס".
המקום היה יפה לפחות?
"על הנייר המקום היה גן עדן, כלומר החוף היה יפה מאד ובתולי לחלוטין. אבל על האי, האדמה הייתה צחיחה לגמרי וחוץ משיחים וכל מיני זוחלים לא ראינו שם שום דבר מיוחד.
"קראתי באינטרנט לימים שבעצם הרסנו שם הכל – את הפאונה והפלורה (הצומח והחי) – ושינינו את פני השטח. אני לא זוכר דבר כזה. בעיקר זוכר שהשבועיים ומשהו שם נדמו לשנתיים. התקשורת היחידה עם העולם החיצון היתה באמצעות הקשר ורוב הזמן פשוט דיברנו ובלילה הקשבנו לגלים, ושרנו שירים".
ואכלתם ביצים.
"ואכלנו ביצים. אחרי שבועיים וחצי של ביצים, ביצים, ביצים – כבר רצינו לטפס על קירות האוהל, ואז החליפו אותנו במחלקה אחרת, וטיראן נחרטה כזיכרון עמום של שירות מילואים מוזר ואקזוטי.
"השבוע ניסיתי להיזכר מי היה איתי שם ולא הצלחתי. בכל זאת, עברו כמעט 55 שנה. שלחתי ווטסאפ בקבוצה של הגרעינים שלנו – יותר נכון מי שנשאר מהגרעינים שלנו – ורק אחד טען שהוא זוכר שהיה שם, אבל לא הצליח להיזכר אם היה במחזור שלי או במחזור אחר.
"עכשיו טיראן חוזרת לסעודים, ואני מתקשה להאמין שאי פעם עוד נגיע לשם. אבל אולי נעשה פעם חופשה בשארם?"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוב-1975, חייל צעיר בחיל הקשר, נשלחתי בסיפוח לחודש באי טיראן.
זהו החודש היפה והמהנה ביותר בכל השרות. כמו באיי האוקיאנוס השקט. חיילי האבטחה, מילואימניקים מאילת, דגו דגים עם רשתות והתחמקו מכרישים. כריש אחד מת נתלה על עמוד, תזכורת לכל מי שחשב לרחוץ בים.
אחד האפשרויות להעביר את הזמן הוא לטייל באי. ניסיתי להקיף את האי בהליכה על החוף אבל אחרי שעה הבנתי שהאי גדול ממה שחשבתי וחזרתי למחנה.
חלק מהחיילים בנו רפסודה מקרשים ויצאו לשוט בים, מבלי להתרחק מהחוף. חלק מהפעילות היה שיט ופשיטה על סנפיר, האי השכן, שהיה ריק מאדם. חלק מהפעילות היתה תצפית מפסגת האי (הפיזדיניה..) אל המיצרים. כמו גם שמירות ומשמרות בקשר.
ההגעה לאי היתה דרך נחתת של חיל הים אבל אני זכיתי לטוס במטוס קטן, טיסה שמרגישים בה כמו בנסיעה במונית רק שהנחיתה היתה לא כל כך חלקה.
זה היה בפברואר. העיתונים סיפרו על סערות, גשם והצפות בתל אביב, ואנחנו התהלכנו במכנסיים קצרים, בגד ים, תחתונים והיו שהלכו ערומים.
מוזר להיות בצבא ולהרגיש כמו חופשה באי קסום.
כשנגמר החודש חזרתי לבסיס האם, שזוף.
הייתי חי היום באחד מהאיים הללו עם בן גריון היה תומך בדבריו הבעיה היא שהוא לא תמך גם בתוצאות מלחמת ששת הימים ולוי אשכול ראש הממשלה ב67 באותה תקופה לכן אנו שקועים בצרה צרורה עד עצם היום הזה שניקראת המטרה להקמה של מדינה פלסטנאית
מקום חלומי.
הייתי בנחל. רס"פ היאחזות נחל סיני המיתולוגית.
ובתור צ'ופר לסוף שירות.
ביקשתי להיות באי טיראן.
הייתי באי כ 10 חודשים.
חודשים נפלאים של אושר והמון…המון ים וצלילות.
אוכל מדהים ובשפע שבישלנו בעצמנו.
הייתי חוזר לשם היום.
שירתתי באי ב 1971.
מיכה און..