ב-29 ביוני, 1942, הקדיש "השיקגו דיילי טריביון" פסקה אחת ל"פתרון הסופי" של גרמניה באירופה: "האגף הבריטי של הקונגרס היהודי העולמי העריך היום כי למעלה ממיליון יהודים נהרגו או מתו כתוצאה מיחס בלתי הולם במדינות שנשלטות על ידי גרמניה", נכתב באייטם קצר של סוכנות הידיעות איי-פי בעמוד שש של העיתון.

כמו עיתונים אמריקאים אחרים באותו קיץ, "הדיילי טריביון" הקדיש מספר מינימלי של מילים כדי לדווח על השמדת יהודי אירופה. למעשה, העיתונים היומיים עשו כמיטב יכולתם לקבור את הסיפור, ומיקמו את הדיווחים על הטבח הרחק מהעמודים הקדמיים שלהם – לרוב מוצנעים בתוך סיפורים חדשותיים קצרים אחרים.

העיתונים היומיים עשו כמיטב יכולתם לקבור את הסיפור, ומיקמו את הדיווחים על הטבח הרחק מהעמודים הקדמיים שלהם – לרוב מוצנעים בתוך סיפורים חדשותיים קצרים

"אם החדשות ביוני 1942 על כך שמיליון יהודים נטבחו נחשבו אמינות מספיק לפרסום, אז לפי הסטנדרטים המערכתיים המסורתיים, צריך היה להתייחס לזה כאל חדשות העמוד הראשון או משהו דומה לזה", אומר רפאל מיידוף, מחבר הספר America and the Holocaust: A Documentary History (בתרגום חופשי: "אמריקה והשואה: היסטוריה דוקומנטרית") שפורסם השנה.

רפאל מדוף (צילום: יח"צ)

כמו "השיקגו דיילי טריביון", גם ב"לוס אנג'לס טיימס" פרסמו את האייטם של איי-פי, "מיליון נהרגו", בסוף יוני. אך ציון הדרך הזה בפתרון הסופי הגיע בטיימס לעמוד השלישי, מתחת לכתבה על חיילים בריטים שנשבו בגרמניה: "הנאצים הרגו מיליון יהודים, לפי סקר".

בשלב הזה בשואה, קיץ 1942, הג'וינט האמריקאי הפיק דוח מבוסס על מקורות מקומיים על הטבח בבאבי יאר מחוץ לקייב. הדוח, עמוס בפרטים גרפיים, מתאר איך האדמה המשיכה לזוז במשך ימים אחרי ההוצאה ההמונית להורג, גם אחרי שקברם של 33,771 הקורבנות כוסה במטרים של חול.

"באביב 1942, הדוחות על רצח המונים התרבו, ופרטים נוספים נשלחו לעולם החופשי על ידי מקורות אמינים. תמונה חדשה ומטרידה החלה להצטייר", כותב מיידוף, שמנהל את מכון דיוויד ס. ויימן לחקר השואה. "אבל במקום להציג שאלות לנציגי ממשל רוזוולט על רצח העם שמתרחש באירופה, עיתונאים לרוב נמנעו מהנושא באופן גורף", אומר מיידוף לזמן ישראל, ומוסיף שעיתונאים רבים, כמו גם נציגי הממשלה, האמינו שהדיווחים על הרצח היו מוגזמים.

בספטמבר הקרוב תעלה בערוץ הציבורי בארצות הברית (PBS) סדרה בת שלושה חלקים בבימויו של הדוקומנטריסם הנודע קן ברנס, "ארצות הברית והשואה". בין השחקנים שנתנו את קולם לסדרה התיעודית ניתן למצוא את הופ דייויס, ורנר הרצוג ומריל סטריפ. בנוסף לנשיא דאז, פרנקלין דלנו רוזוולט, הסדרה תסקר גם את פועלה של העיתונאית והשדרנית דורותי תומפסון, יוצאת דופן בנוף הכיסוי התקשורתי של גרמניה הנאצית.

"מעט מאוד עיתונאים אמריקאים שאלו את הנשיא רוזוולט או את פקידיו הבכירים בנוגע למדיניות האי-הצלה בשואה", אומר מיידוף. "זאת הייתה מעילה בתפקידם העיתונאי כמו גם טרגדיה מוסרית".

"מעט מאוד עיתונאים אמריקאים שאלו את הנשיא רוזוולט או את פקידיו בנוגע למדיניות האי-הצלה בשואה. זאת הייתה מעילה בתפקידם העיתונאי כמו גם טרגדיה מוסרית"

נשיא ארה"ב פרנקלין דלנו רוזוולט נפגש עם נציגי יהדות ארה"ב בבית הלבן, 8 בנובמבר 1943 (צילום: ברשות הציבור)

החדשות בנוגע למה שמכונה היום "השואה בכדורים" – שלב רצח העם הראשוני, באוויר הפתוח – זכו לסיקור ב"ניו יורק טיימס" ב-26 באוקטובר, 1941. כתבה קצרה בעמוד שש דיווחה על כך ש"עשרות אלפי" יהודים נטבחו על ידי יחידות גרמניות במה שהיה אז אזור קמניץ-פודולסקי בפולין.

החדשות בנוגע למה שמכונה היום "השואה בכדורים" זכו לסיקור ב"ניו יורק טיימס" ב-26 באוקטובר, 1941. כתבה קצרה בעמוד שש דיווחה על כך ש"עשרות אלפי" יהודים נטבחו על ידי יחידות גרמניות

בין הכתבה ההיא ב"ניו יורק טיימס" באוקטובר 1941 לבין סוף 1943, השואה מוסגרה כשורה של אירועי טבח ורצח המוני שאינם קשורים זה לזה, אומר מיידוף, בניגוד לתוכנית המוסדרת של הגרמנים "לחסל" את יהודי העולם תחת מעטה המלחמה.

במהלך אותן שנתיים, גרמניה ומשתפי הפעולה שלה רצחו את רוב ששת מיליוני הקורבנות היהודים שלהם.

"פוגרום מתמשך של שבועיים"

בזמן שהעיתונאים האמריקאים המשיכו לדווח על רצח ההמונים האקראי של היהודים, גרמניה בנתה שישה מחנות השמדה בפולין הכבושה כדי "לתעש" את "הפתרון הסופי" ביבשת בקנה מידה גדול.

פונארי, ליטא. יהודים חופרים בורות שבהם ייקברו אחרי שיירו בהם (צילום: יד ושם)

בניגוד לעיתונים היומיים האמריקאים, התקשורת היהודית בארה"ב הפיצה דוחות על הרצח על בסיס קבוע. אלא שלמרבה הצער, רוב מנהיגי הקהילה היהודיים לא פעלו על סמך הדוחות האלה, אומר מיידוף.

בניגוד לעיתונים היומיים האמריקאים, התקשורת היהודית בארה"ב הפיצה דוחות על הרצח על בסיס קבוע. אלא שלמרבה הצער, רוב מנהיגי הקהילה היהודיים לא פעלו על סמך הדוחות האלה, אומר מיידוף

ב-17 ביוני, 1942, ה-Jewish Telegraphic Agency דיווחה על "טבח המוני שלא היה לו תקדים בהיסטוריה היהודית". עד ראייה מיער פונארי בליטא, מחוץ לווילנה, צפה ב"רצף אינסופי של משאיות שנסעו וחזרו ונסעו כשהן נושאות יותר מ-60,000 יהודים מכל הגילים לאתר ההוצאה להורג".

תחת הכותרת "60,000 יהודים הוצאו להורג בווילנה בחודש שעבר בפוגרום מתמשך של שבועיים", העד תיאר כיצד נורו היהודים במכונות ירייה אחרי שהופשטו מבגדיהם. לדברי הכתבה ב-JTA, "היה ברור שההוראה להרוג את כל היהודים הגיעה מברלין".

הטבח בפונארי – פרבר של ליטא – נמשך קצת למעלה משלוש שנים, והותיר רק 7,000 יהודים מקהילה שמנתה 80,000 לפני המלחמה. בשלב האחרון של רצח העם, אסירים יהודים נאלצו לחפור את גופות הקורבנות ולשרוף אותן.

קבוצת חיסול נאצית רוצחת יהודים ביער פונארי ליד וילנה ב-1941

"מנהיגים יהודים גררו רגליים"

למרות שגופי התקשורת היהודים ניסו למשוך תשומת לב לאומית למתרחש באירופה, הרב והמנהיג המשפיע ביותר על מספר ארגונים יהודים, סטיבן שמואל וייז, נמנע לעיתים מפרסום חדשות על הטבח, אומר מיידוף.

החל ב-1942, רצף של מברקים ודוחות סודיים הגיעו לווייז, שנודע בתור איש סודו היהודי הקרוב ביותר של רוזוולט. כדי "להפגין את נאמנותו לנשיא רוזוולט", אומר מיידוף, "וייז קיבל ללא ויכוח חלק מהניסיונות של הממשלה להקטין בחשיבות החדשות על ההרג".

מה שמכונה מברק ריגנר, שנשלח לווייז מאנשי קשר בשוויץ באוגוסט 1942, דיבר על התוכנית הגרמנית לרצוח "בשיטתיות" מיליוני יהודים. משרד החוץ ביקש מווייז להצניע את המידע עד שניתן יהיה לאמת אותו והוא הסכים, אומר מיידוף.

מה שמכונה מברק ריגנר, שנשלח לווייז באוגוסט 1942, דיבר על התוכנית הגרמנית לרצוח "בשיטתיות" מיליוני יהודים. משרד החוץ ביקש מווייז להצניע את המידע עד שניתן יהיה לאמת אותו והוא הסכים

"אבל ההבטחה הזאת של ממשל רוזוולט, להצניע לזמן מוגבל את המברק מהציבור, לא דרשה מווייז להגיד שום דבר בציבור לגבי מה שידע על רצח ההמונים ממקורות אחרים", אומר מיידוף.

דוח סודי נוסף, שנקרא "מברק שטרנבוך", הועבר לווייז ולמנהיגים אחרים באמצעות הקונסוליה הפולנית בניו יורק בספטמבר 1942. כמו במקרה של מברק ריגנר, וייז לא עשה דבר כדי להניע את יהודי אמריקה לפעולה.

הרב סטיבן שמואל וייז

"מטריד כמה מעט תשומת לב הקדיש וייז לרצח ההמוני בספטמבר, אוקטובר, וחלק גדול מנובמבר ב-1942, וכמה הוא התעקש להמשיך בעסקים כרגיל, דברים כמו יריבות בארגונים היהודיים, פוליטיקה מקומית ועוד נושאים פחות חשובים", אומר מיידוף שכתב גם את הספר "היהודים צריכים לשמור על שקט: פרנקלין ד. רוזוולט, הרב סטיבן ש. וייז והשואה".

להערכתו של מיידוף, מנהיגים יהודים אמריקאים רבים, כמו גם כמה עיתונאים, נמנעו מלדבר בגלוי כנגד רצח העם מחשש לתגובה אנטישמית בארצות הברית.

"אבל קשה לראות איזה תועלת נבעה מכך שהמנהיגים היהודים היססו והשתהו", אומר מיידוף. "אלה שלקחו על עצמם לדבר בשם העם היהודי ולהוביל אותו, הם האנשים שהייתה להם המחויבות לזהות את מצב החירום באירופה ולפעול בהתאם. כשאלפי יהודים החלו להירצח מדי יום באירופה, כל דקה הייתה חשובה".

עד סוף 1943, העיתונים היומיים התחילו לזהות את האופי השיטתי של השואה, כמו גם וייז ומנהיגים יהודים אחרים. יחד עם זאת, ממשל רוזוולט המשיך להפחית בחשיבות המאורעות ולהסתיר דוחות על הרציחות, אומר מיידוף.

עד סוף 1943, העיתונים היומיים התחילו לזהות את האופי השיטתי של השואה, כמו גם וייז ומנהיגים יהודים אחרים. יחד עם זאת, ממשל רוזוולט המשיך להפחית בחשיבות המאורעות ולהסתיר דוחות על הרציחות

"ככל שהגיע יותר מידע, בין היתר עדויות מיד ראשונה בנוגע לרציחות ההמוניות ב-1943, מנהיגים יהודים אמריקאים התחילו לדבר ביותר עקביות", אומר מיידוף. "אבל ממשל רוזוולט, כדבר שבשגרה, הדחיק את הדיווחים האלה מחשש שפרסומם יגביר את הלחץ על אמריקה לפתוח את שעריה לפליטים".