חיסולו של הטרוריסט הבינלאומי איימן א-זוואהירי, שהוכרז כמנהיג אל-קאעידה, על מרפסת ביתו בכאבול, אפגניסטן, הוא הזדמנות להסביר את תופעת אל-קאעידה. לא מן ההיבט המוכר שלה – לכבוש את העולם בטרור כדי לכונן חליפות מוסלמית, אלא מן ההיבט הפחות מוכר שלה – ההתפתחויות הפנימיות באסלאם בכלל, ובטרור האסלאמי בפרט.

חיסול הטרוריסט הבינלאומי א-זוואהירי על מרפסת ביתו באפגניסטן, הוא הזדמנות להסביר את תופעת אל-קאעידה. לא מההיבט המוכר – כיבוש העולם בטרור וכינון חליפות מוסלמית, אלא מההיבט הפחות מוכר

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מן ההיבט הזה, אל-קאעידה הייתה שונה מקבוצות הטרור האיסלאמיות האחרות, אלה שקדמו לה ואלה שבאו אחריה, בכך שבצמרת התנועה עמדו שני מנהיגים שיצגו שני זרמים שונים של האסלאם, בן לאדן הווהאבי, וזוואהירי מקצה הקשת הרדיקלית של האחים המוסלמים.

האחים המוסלמים והווהאבים שונים מאוד אלה מאלה. זוואהירי עצמו משתייך לאסכולה השאפיעית أيمن الظواهري – ويكيبيديا, החלוקה על הווהאביות באחד העיקרים של הווהאבייה, פולחן המקומות הקדושים. הווהאבים הורסים אותם בעוד השאפיעים לא רואים בהם בעיה ולא אוסרים על הדבקים בדרכם להתפלל בהם. בימים אלה סעודיה הווהאבית נמצאת בעימות גלוי עם האחים המוסלמים.

בעוד הווהאבים רואים במאה הראשונה לאסלאם (שהיא המאה השביעית למניין האומות) את מודל החיקוי המוחלט, כלומר: המוסלמי חייב לנהוג ממש כמו שנהגו הנביא ובני דורו – הרי שהאחים רואים במאה הראשונה מקור השראה אבל לא מודל לחיקוי.

לפיכך, הזרם המרכזי של האחים דווקא מחפש דיאלוג עם אירופה, מתוך מטרה אסטרטגית לכבוש את המערב בדרכי נועם ותוך ניצול הדמוקרטיות המערביות כדי לחדור למסדרונות השלטון. ברית "האדום ירוק" של אירופה, האחים המוסלמים יחד עם השמאל האירופי, ממחיש אסטרטגיה זאת.

הזרם המרכזי של האחים המוסלמים דווקא מחפש דיאלוג עם אירופה, מתוך מטרה אסטרטגית לכבוש את המערב בדרכי נועם ותוך ניצול הדמוקרטיות המערביות כדי לחדור למסדרונות השלטון

בהקשר הישיר של ישראל, בעוד הווהאבים שוללים את קדושת ירושלים, הרי שעבור האחים – ירושלים היא העיר הקדושה אפילו על חשבון מכה. בעוד הווהאבים לא רואים בבעיה הפלסטינית עניין שיש לעסוק בו, הרי האחים אימצו את הבעיה הזאת אל חיקם, עד כי היא כמעט הבעיה הראשית מבחינתם.

זוואהירי השתייך לזרם הלוחמני של האחים, לג'מעת של מצרים, אשר רואים בהדחת המשטר המצרי: נאצר, סאדאת, מובארכ וכעת סיסי, כמטרה העיקרית שלהם.

הוא פגש את אוסמה בן לאדן באפגניסטן, שם הציע לו בן לאדן להיות סגנו. מן ההתבטאויות שלו אחרי הקמת אל-קאעידה, מתברר כי קיבל את דרכם של הווהאבים והצניע את  הדרך של האחים, למרות שפה ושם קפץ לו האיחוואנג'י שבו (באחת ההתייחסויות המעטות שלו לעניין הפלסטיני הוא תקף את חמאס על הסכם מכה עם פת"ח בחסות סעודיה).

כאשר אנו מבינים את ההיבט הזה בהחלטת בן לאדן למנות את זוואהירי לסגנו: לאחד את הסונה כולה – ווהאבים ואיח'וונים – לחזית אחת מול המערב, אנו יכולים להבין את גלגוליה של אל-קאעידה בימים שאחרי חיסולו של בן לאדן, ואת מקור השגיאה הגדולה של המערב להבין את המלחמה בסוריה, את ההבדלים בין דאעש לנוסרה, ומה נבע מן הטעות הזאת.

כשמבינים את החלטת בן לאדן למנות את זוואהירי לסגנו בהיבט של איחוד הסונה – ווהאבים ואיח'וונים – לחזית אחת מול המערב, אפשר להבין את גלגולי אל-קאעידה בימים שאחרי חיסול בן לאדן

עיקר הבעיה, חוסר הנכונות של הווהאבים לקבל את איש האחים, אימן זוואהירי, להיות מנהיגם אחרי חיסולו של בן לאדן (אל-קאעידה בעיראק התלבטה בין קבלת זווהירי לבין דחייתו בתואנה שיש להם שורא משלהם, ושהם יבחרו את מנהיגם מתוכם). ואפילו עוד קודם לכן, כאשר בן לאדן הסתתר בפקיסטן מפני האמריקאים שחיפשו לנקום בו.

הבעיה התחילה בעיראק כאשר אבו מוסעב א-זרקאווי, מנהיג מדינת עיראק האסלאמית, המרה את פיו של זוואהירי, ולא הכיר בסמכותו. על פי הדיווח הזה, הייתה ביניהם שורה של חילוקי דעות על ניהול המערכה האסלאמית בעיראק, אבל בעיקר כאשר זוואהירי דרש ממנו להישבע אמונים למנהיג טליבאן, מולא עומר, וזרקאווי סירב.

מדוע זרקאווי סירב? את זה הבנו כאשר אבו בכר אל-בגדאדי, יורשו של זרקאווי, הקים את דאעש. הוא הכריז על עצמו חליפה, כלומר: לא רק שהתנער מן הקשר עם טליבאן, אלא חייב את זוואהירי להכיר בו כמנהיג – יורשו האמיתי של בן לאדן.

ובתגובה, האירגון המתחרה לדאעש במלחמה בסוריה, א-נוסרה, הכריזה על זוואהירי כמנהיג התנועה – ושני המנהיגים לקבוצות המתחרות יצרו בלבול מוחלט אצל המעריכים המערביים של המצב בסוריה בכלל, ובתוך תנועות הטרור האסלאמיות בפרט, כאשר ההכרזה על זוואהירי כמנהיג נוסרה, מייד זיהתה את נוסרה כיורשת אל-קאעידה.

אם זה כך – אז מיהו החליפה של דאעש, אל-בגדאדי? את מי הוא מייצג? פה כולם התבלבלו, והיה קשה לאפיין את החלוקה האמיתית – בגדאדי הוא יורש אל-קאעידה, ומכאן שיומרותיו היו להפיץ את הטרור בעולם כולו, בעוד שא-נוסרה היו הזרוע הצבאית של האחים המוסלמים, ויומרותיה היו לשחרר את סוריה משלטונו של אסד – מעין העתק סורי של הג'מעת של מצרים (על פי הדיווח הזה הוא תכנן יחד עם טליבאן את חידוש הטרור נגד מצרים. על פי דיווח של פרופ' כרמון, הוא גם תכנן טרור נגד הודו).

זה גם יכול להסביר מדוע הג'מעת של מצרים לא הלכו בעקבות זוואהירי ולא הצטרפו לאל-קאעידה, אלא דבקו במטרתם היסודית – להפוך את המשטר של מצרים. במקום ללכת לבן לאדן ולווהאבים, הם הלכו לארדואן ולאחים המוסלמים. עיקר המחלוקת בין אל-קאעידה לבין האחים היה, שבעוד אל-קאעידה ראתה  את העולם כולו כזירת ג'יהאד, האחים ראו במדינותיהם את זירת המאבק ולא רצו להתפרס – לכל היותר כללו את בעיית פלסטין וירושלים באג'נדה שלהם.

שני מנהיגי הקבוצות המתחרות יצרו בלבול אצל המעריכים המערביים של המצב בסוריה בכלל, ובתוך תנועות הטרור האסלאמיות בפרט, כשההכרזה על זוואהירי כמנהיג נוסרה מייד זיהתה את נוסרה כיורשת אל-קאעידה

כעבור זמן, א-נוסרה הבינה את הטעות שעשתה והדיחה את זוואהירי, וגם שינתה את שמה להיאת תחריר א-שאם – המַטֶה לשחרור סוריה, מה שהקל עליה להסביר את מטרותיה למערב ולהדגיש שהם אינם אל-קאעידה, ואינם מתכננים טרור באירופה, אלא מרוכזים בהדחת הנשיא חאפז אסד.

ארדואן נתן להם את חסותו, והיום הם מרוכזים בחבל אידליב, שלמעשה סופח לטורקיה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.