בלב רהט ניצבת חווה חקלאית שמציגה לראווה את החיים הבדואים המסורתיים: ילדים בגלביות לבנות, ילדות בשמלות אדומות בוהקות ומסביב כמה גמלים קשורי רגליים, דיר לעדרי צאן, פרה חופשיה לוחכת עשב, תרנגולים מנקרים באדמה, סוסה אפורה משתוקקת לפרוץ מהאורווה הקטנה שלה וכמה כלבים משוטטים.

קבוצת תיירים – יהודים־ישראלים – נכנסת ומתיישבת על מחצלת בסככה פתוחה. הבריזה מורידה את החום המהביל כאן, שבאופן רשמי עומד על 30 ומשהו מעלות אבל בפועל מרגיש הרבה יותר. "תפדלו", מזמין אותנו אחד מבני המקום ומוזג קפה.

כמה שעות לפני כן למדנו כי המזיגה היא בעלת משמעות. לפי חוק בדואי קדום: אחת הדרכים לרמוז לאורחים שהם אינם רצויים היא למלא להם כוס מלאה במשקה. אם מוזגים לך שליש כוס וממלאים אותה שלוש פעמים – זה אומר שהכול בסדר.

כלומר, האורח רשאי להישאר במאהל שלושה ימים. רק אחרי היום השלישי יהיה ראשי המארח לשאול למטרת בואו. לנו מזגו חצי כוס פלסטיק קטנה, אז כנראה שאפשר להישאר. המארח יוסף אבו עאבד הוא גבר חסון כבן 40, לבוש בחולצה מכופתרת וכיסוי בד בקשירה ייחודית לראשו.

"נולדתי בפזורה ועברנו לכאן בהסדר חכירה, יש לי תשעה ילדים. אם נחזור 50 שנה אחורה תראו אוכלוסייה אחרת לגמרי. נשארו רק שאריות וחבל לתת לזה להיכחד"

אבו עאבד שולף חליל – צינור אלומיניום קטן שאותו חורר בעצמו – מצטנע בנוגע לכישורי הנשיפה שלו ("מקווה שיהיה לי מספיק אוויר") – ומתחיל לחלל. אשתו מצטרפת בדרבוקה סוחפת. "הבדואים איבדו הרבה ממה שהיה נהוג לפני זמן לא רב כל כך", הוא אומר בתום הנגינה ומסביר למה משפחתו בחרה לחיות דווקא בעיר הבדואית הגדולה:

נולדתי בפזורה ועברנו לכאן בהסדר חכירה, יש לי תשעה ילדים. אם נחזור 50 שנה אחורה תראו אוכלוסייה אחרת לגמרי. נשארו רק שאריות וחבל לתת לזה להיכחד. צריך לעשות מאמץ להשאיר דגימה כדי לחוות את זה ולא רק להסתפק בתמונות וספרים. החיים הבדואים קשורים לאדמה ולבעלי חיים, לא פוגשים את זה בערים המודרניות. אנחנו עושים פה רק המחשה למה שהיה פעם.

"המוזיקה שניגנת נשמעה קצת עצובה", מעירה אחת האורחות. "במדבר אתה בהישרדות וחי בצל הנימה הזו של המחסור, המתח, המאבק להשגת מים ואוכל לבעלי החיים, לשמור עליהם. אז אתה לא [האדם] הכי שמח. הנגינה מוטמעת בחוויה הזאת", מסביר המארח.

אבו עאבד מדגמן בפנינו חיים של פלאח ובאותה נשימה מזדהה כמנהל מרפאה בקופת חולים כללית. הוא מונה את המקצועות החופשיים והתארים של שאר האחים והאחיות שלו, שכולם לקחו על עצמם לתמוך באבי המשפחה.

"סיימתי תיכון ברהט ולאחר מכן [לימודי] רפואה בשטוטגרט, גרמניה. גדלתי בשני עולמות ואני נהנה מהמסורת כמו מיישום המדע. בין האחים שלי יש רופא עיניים, מתמחה באורתופדיה, עורך דין, מהנדס חשמל ושתי אחיות מורות.

"אבא שלנו אנאלפבית ואנחנו תומכים בו בשימור חיי המסורת וגם בסולידריות על ידי כך שאנחנו גרים לצדו. פעם המקום הזה היה הקצה של רהט ועכשיו זה האמצע – ליד ואדי שמגיע עד עזה".

מבני ציבור חדשים וחלום על פארק ענק בנחל גרר

המאהל הבדואי נראה כמו תפאורה לדרמה תקופתית היסטורית, אוד מוצל לאורח חיים קדום. אולם, למעשה, המאהל ממוקם בלב היישוב הבדואי העירוני הגדול בעולם – על שפת הגדה הדרומית של נחל גרר, שחוצה את רהט מקצה לקצה ומפריד בין ישן לחדש.

מעברו הצפוני של הוואדי העמוק והרחב נשקפת רוב העיר הוותיקה שהוקמה ב־1972 וגם שישה יישובים בדואים שהוקמו בשנות ה־90. מעברו הדרומי של הוואדי הולכת ונבנית רהט החדשה הכוללת תוכניות לבנייה צמודת־קרקע אך בעיקר בנייה רוויה של אלפי יחידות דיור.

המאהל הבדואי נראה כמו תפאורה לדרמה תקופתית היסטורית, אוד מוצל לאורח חיים קדום. אולם, למעשה, המאהל ממוקם בלב היישוב הבדואי העירוני הגדול בעולם – על שפת הגדה הדרומית של נחל גרר

בצמוד למאהל של אבו עאבד נפתח השנה גם היכל תרבות. רהט מתכננת להקים עוד שורה של מבני ציבור בהם ספרייה, מרכז צעירים ומרכז מורשת לבדואים. הבחירה למקם את המבנים האלה דווקא כאן היא לא מקרית ומשקפת תקווה לכך שהאזור כולו יהיה מעין חיץ מפורז חף מסכסוכים שבטיים וחמולתיים שמצלקים את החברה הערבית ואת רהט, כמו הירי לקפה קפה שנפתח כאן ממש ליד.

"מבני הציבור האלה תוכננו בכוונה לקום במקום ניטרלי, כזה שכולם יוכלו להגיע אליו", אומרת אלהאם אזברגה, מנהלת תחום התיירות בחברה הכלכלית רהט, בזמן שאנחנו משקיפים על הוואדי שהוזנח במשך שנים והפך לחצר האחורית של העיר.

אפשר לראות כי מערומים של פסולת מושלכים במורדות הוואדי. חלק מהזבל מהווה מעין דרך של התושבים לסמן טריטוריה ולהרחיב אותה. ברחבי העיר אפשר לראות יותר מדי מערומים כאלה והעירייה מנסה כעת להגביר את האכיפה ולהילחם בתופעה.

בדומה לתוכניות הבנייה עבור העיר החדשה, רהט גם רוצה להפוך את הוואדי לפארק ענק בגודל אלפי דונמים. לשם כך הוקמה מנהלת נחל גרר וגויסו נאמנים בהתנדבות שיסייעו בשימור ובתיווך השדרוג לשאר התושבים, רבים מהם מבוגרים בעלי נוסטלגיה למקום.

לאורך הנחל אפשר כבר לזהות שביל הכנה לטיילת ומתחמים שעוברים פיתוח. השאיפה היא שבעוד כמה שנים כל השטח הזה יהיה טבע עירוני מונגש שימשוך את המקומיים וגם את המטיילים

לאורך הנחל אפשר כבר לזהות שביל הכנה לטיילת ומתחמים שעוברים פיתוח. השאיפה היא שבעוד כמה שנים כל השטח הזה יהיה טבע עירוני מונגש שימשוך את המקומיים וגם את המטיילים להגיע כאן ובעצם להיכנס לטבור העיר.

אני אומר לאלהאם שזה נשמע כמו חלום נהדר. היא מתקנת אותי ואומרת: "לא חלום – מטרה. למה אני צריכה לנסוע לבאר שבע בשביל פארק? שם אני מרגישה אורחת. כשהתחלתי לעבוד בחברה הכלכלית לפני כשנתיים וחצי, המנהל שלי אמר לי 'תדמייני את המקום הזה ירוק מקצה לקצה', ומאז אני מדמיינת. לפני כמה חודשים ראיתי הדמיה והרגשתי צמרמורת".

סאמר סקול ותיירות ברהט

הגעתי לרהט באמצע חודש אוגוסט לחמישה ימים במסגרת "סאמר סקול" לערבית מדוברת. איתי למדו עוד כעשרה תלמידים חביבים וחביבות ששילמו כ־2,300 שקל בשביל שיעורי בוקר וצוהריים, סיורים וסדנאות עד הלילה ואירוח אצל משפחה בדואית מקומית בפנסיון מלא.

בזמן הזה בשנה נתב"ג מפוצץ. עבור הקבוצה שבחרה לבלות את החופשה שלה דווקא כאן מדובר בסוג של קפיצה לחו"ל, אבל כזה שנמצא מעבר לפינה. עד חודש אוגוסט האחרון ראיתי את השלט לכיוון רהט מצומת בית קמה מאות או אלפי פעמים בלי שחשבתי להיכנס פנימה.

ברהט עדיין חולמים על חיבור לכביש 6 ואני בחרתי להגיע ברכבת לתחנה עם השם המטעה להבים–רהט, שצמודה ליישוב היהודי היוקרתי אך רחוקה מהעיר הבדואית. בתחנה עצמה אין מוניות והאמת שגם ברהט לא רואים אותן. עם זאת, אוטובוס מגיע מהרכבת לעיר בפחות מחצי שעה.

המחזור הראשון של ה"סאמר סקול" התקיים בקיץ שעבר ביוזמת אשכול נגב מערבי ומחלקת התיירות בחברה הכלכלית רהט, שאותה מנהלת אזברגה. היא ואחרים שפגשנו מודעים לדימוי התקשורתי השלילי של העיר ושל החברה הבדואית בכלל.

אירועי "שומר החומות" לצד אירועי הירי החוזרים והנשנים והפשיעה וההתפרעויות בכבישי הדרום – רק הגביהו את חומות הניכור שבין הציבור הבדואי לשאר הישראלים.

את המחסום התודעתי הזה מנסים עתה ברהט לפרוץ, בין השאר באמצעות קורס הערבית והמיתוג התיירותי: "תפדלו, החוויה הבדואית ברהט". באתר התוכנית רהט 360 אפשר להשתבץ מראש לאחת המשפחות המארחות. כדי להגביר הילוך בפעילות לעיל, לאחרונה אושרה מכסה של יותר מ־400 צימרים שייבנו ליד הבתים המאחרים ברחבי העיר.

אחרי שהגעתי לרהט התמקמתי אצל המשפחה המארחת. במקרה שלי זה היה הבית של חוסנייה אבן ברי, שגרה ברחוב בעל השם הטעון "פלסטין", אם כי היא עצמה אומרת שעד לאחרונה היא לא הייתה מודעת לשם הזה.

אבן ברי היא אשתו היחידה של בעלה סאלם, שהיה אבו אל־בנאת לארבע ילדות ראשונות עד שהביאו לעולם ארבעה בנים נוספים. כל הבנות עזבו את הבית ולכן יכולתי לשהות אצלה עם עוד פרח לימודי ערבית שהגיע ממושב ליד נתניה.

ביום הראשון הודענו לה כי אפשר לוותר על מזון מהחי והסתערנו על מלוח'יה, שורה בת־עדס (מרק עדשים), טאבולה, פריקה, מקלובה, חובז־א־סאג' (פיתות ממכרות) ולקינוח פיתה ממותקת בשם זבאנייה (פחות התחברתי) או עוגת חילבה (מאוד התחברתי) וסחה ועפיה.

"שפה זרה הופכת לשפה שנייה כשיש לך מגע עם התרבות", אומר המורה שלנו סאלם אבו רביעה בשיעור הראשון. הוא מפציר בנו לדבר ערבית עם המוכרים בשוק ובחנויות

אחרי שחיסלנו ארוחה ראשונה מני רבות יצאנו לשיעור הראשון. נסענו לאורך הרחוב הראשי הבלתי נגמר אל־סלאם והתמקמנו בחלל עבודה שיתופי בשם קליקה־רהט, שם התקיים הקורס. "שפה זרה הופכת לשפה שנייה כשיש לך מגע עם התרבות", אומר המורה שלנו סאלם אבו רביעה בשיעור הראשון. הוא מפציר בנו לא לפחד לדבר ערבית עם המוכרים בשוק ובחנויות כי כך באמת לומדים.

נדמה שזה עבד כי לפחות פעם או פעמיים זכיתי לעידוד ושבח על המאמץ המינימלי במכולת ובבית הנרגילה כששלפתי את משפטי המפתח: קדש בי קלף? ("כמה זה עולה?"), שו אלרקם ללאנטרנט ("מה הסיסמה לרשת?") או מומכין גהווה ("אפשר קפה?").

יש משהו מרענן בלשבור שיניים עם שפה שאמורה להיות רשמית בישראל, אבל נוכחת פחות ופחות במרחב ובשיח. "אם יש לי עבודה אז היא תהיה בעברית או באנגלית", אומרת לי המתרגלת שלנו בשיעורים יסרא אבו־מדיעם, סטודנטית לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. היא שמחה שיש ישראלים שמתאמצים להבין ולדבר בערבית.

"אפילו בלימודים שלי, אם יש משהו שמעניין אותי לכתוב עליו בערבית זה בלתי אפשרי. גם בסניף הבנק בבאר שבע מדברים רק עברית, או בבית החולים סורוקה, הרבה פעמים מדברים בעברית ולמבוגרים קשה להסתדר שם לבד.

"תמיד הרגשתי מחויבת ללמוד עברית כדי לחיות ולהסתדר פה בארץ, לכן זה משמח אותי לפגוש אנשים שלומדים ערבית, ככה אני מרגישה שאכפת להם ממני וחשוב להם שארגיש בנוח. בגלל זה אני מוכנה לעשות אותו דבר ולהשתפר בעברית".

"תמיד הרגשתי מחויבת ללמוד עברית כדי לחיות ולהסתדר פה בארץ, לכן זה משמח אותי לפגוש אנשים שלומדים ערבית, ככה אני מרגישה שאכפת להם ממני"

המשפחות שאירחו אותנו הונחו לתקשר איתנו רק בערבית, אם כי הפיתוי לעבור לעברית הכניע אותי די מהר, למגינת לבו של הבחור היהודי ששהה איתי בבית. כמו ההשפעה של היידיש על העברית – גם הערבית מושאלת פעמים רבות, אם כי עבור מטרות שונות כמו קללות ופתגמים. עם זאת, בשיעורים נזכרנו שערבית היא גם שפה מאוד לבבית עם הרבה מאוד דרכים לברך לשלום ולהשיב בברכה.

אחת המשתתפות, פנסיונרית חביבה שהגיעה עם בן זוגה, העירה בשיעור הראשון כי 40% מהנוכחים כותבים ביד שמאל. תהיתי אם האמירה הזו אומרת משהו על ההשקפה הפוליטית של המשתתפים, אך ככל שעבר הזמן נראה שהמכנה המשותף היה בעיקר הרצון להכיר את השפה, את החברה הבדואית ולנטרל רעשי רקע של שיפוטיות ודעות קדומות.

סיור מודרך בשוק ובמסגד

אחת האטרקציות המרכזיות ברהט היא השוק שאליו הגענו ביום הראשון, שמשום מה יש בו היצע גדול של בגדי נשים ושמלות מסורתיות מרהיבות וגם צל – אלמנט משמעותי מאוד ברחובות הלוהטים ומחוסרי העצים של העיר.

אחת לחודש השוק מקבל תנופה וממותג כ"שוקראן". בזמן הזה אפשר למצוא בו גם מלאכות יד ועיצובים משתנים, זאת במסגרת המאמץ למשוך את הישראלים פנימה במקום להסתפק בדוכנים השנים ברחבי הצמתים מחוץ לעיר ובפסטיבלים ובאירועים כמו "דרום אדום".

"במפגשים עם יהודים תמיד אומרים לי שרהט זה אוהלים וגמלים – וזה במקרה הטוב", אומר מדריך הסיור שלנו סמי אשווי, שנתן רקע היסטורי על העיר והחברה הבדואית ולקח אותנו לשוק ולחנויות הסמוכות. הוא התחיל בעיסוק הזה בהתנדבות אך בעידוד מחלקת התיירות זה הפך לעסק תחת השם מישוואר.

"כמי שאכפת לו מהחברה שלו, אני רוצה שיבואו לפגוש את החברה הבדואית כמו שהיא ולחשוף אותה ליהודים וערבים גם בגילים הצעירים. חינוך זו הדרך לצאת מהבלגן שאנחנו נמצאים בו"

היום הוא עובד עם מכינות, קבוצות ותיירים. הוא רוצה להרחיב את קהל היעד גם לבתי ספר. "כמי שאכפת לו מהחברה שלו, אני רוצה שיבואו לפגוש את החברה הבדואית כמו שהיא ולחשוף אותה ליהודים וערבים גם בגילים הצעירים. חינוך זו הדרך לצאת מהבלגן שאנחנו נמצאים בו".

לקראת סוף הסיור העזנו לשאול אותו מה זה השעון המוזר שהוא עונד על אחת מאצבעותיו. הוא הסביר שזו "מסבחה אלקטרונית" שמאפשרת להעביר ברכות בלחיצת כפתור, במקום שרשרת החרוזים המוכרת – עוד סממן מסורתי שעבר התאמה לעידן הנוכחי.

רהט מציעה לקרניבורים ולמטיילים בסופי השבוע את "קבב בשבת", שלטענת אלהאם הוא הטוב ביותר בארץ. כצפוי, אין אלכוהול בחנויות ובמקום בתי קפה בסגנון המוכר – מפוזרים כמה בתי נרגילות עם ווי־פיי ומזגן. את המקומות האלה פוקדים בעיקר גברים מקומיים.

מי שרוצה יכול גם לתאם ביקור באחד מכ־15 בתי התפילה המוסלמיים הפזורים בעיר. אנחנו ביקרנו במסגד בילאל. הבדואים תמיד היו מוסלמים אך ביישובי הקבע הדת הפכה לממוסדת יותר עם הקמת המסגדים שחלקם מרהיבים וחלקם צנועים יותר.

המוסדות האלה מקושרים לעתים בשיח הישראלי כמקומות של הקצנה דתית ולאומנית. נראה כי מסגד בילאל חף מהדברים האלה ומהווה גם כמעין מתנ"ס עבור בני נוער ללמידת הערכים המסורתיים.

"רובנו מכהנים כאן בהתנדבות ובקרוב נמנה מישהו שיהיה אימאם קבוע", אומר יוסוף אל־שאפעי, אחד ממקימי המקום שהתחיל בפחון והתגלגל לבניין בן שלוש קומות ב־1997, עם מפלס עליון של כ־400 מ"ר לגברים וקומת מרתף בגודל כמעט זהה לנשים.

"יש לנו חמש תפילות ביום ובאים לכאן מכמה שכונות. בשישי בצוהריים מלא כאן עד אפס מקום ובתפילות הרגילות יש אולי חמש שורות. יש הרבה מסגדים ברהט אבל המקום פה צנוע ואין מתיחויות, פשוט מגיעים ומתפללים איפה שנוח. יש סוג של תחרות סמויה בין המסגדים ואנשים יגיעו למקום עם האימאם המועדף עליהם – זה עם הקול הטוב והצלול ביותר".

רהט, חברה ומגדר

השפע שנחשף בפנינו במהלך השבוע היה קצת מתעתע, שכן רהט מדורגת באשכול הכלכלי הנמוך ביותר. בחודש יולי רהט התברגה בצמרת טבלת האבטלה עם 9.5% דורשי עבודה. האוכלוסייה כאן צעירה מאוד – 60% מתחת לגיל 18. ברהט חיים כ־80 אלף תושבים, מדובר בעיר השנייה בגודלה בחברה הערבית אחרי נצרת. המקומיים מבטיחים לעבור אותם בקרוב מאוד.

"כל סוף שבוע נולד פה גן ילדים חדש. אני עובדת על זה בעצמי", אומרת אזברגה ומצביעה על בטנה. שיהיה בשעה טובה. העיר הזו גם שמרנית מאוד באופן צפוי למדי בדפוס ההצבעה שלה: רע"ם קיבלה כאן בבחירות האחרונות 63% מהקולות והמשותפת רק 22%.

עם אוכלוסייה צעירה, תוכניות ל־13 אלף יחידות דיור בחלק הדרומי ודירוג כלכלי נמוך – לרהט יש הרבה לאן לצמוח כדי להפוך למטרופולין משני לבאר שבע. כדי לממש את המטרה הזו הוקמה בין השאר החברה הכלכלית, שיכולה לפתח ולנהל מיזמים למטרת רווח.

אחד מהמיזמים האלה הוא קאנטרי שנפתח כאן לפני כמה שנים (עם הפוגה בזמן הקורונה) בהפרדה מגדרית מלאה, מה שגרר עתירה מצד ח"כ איתמר בן גביר בדרישה לשעות מעורבות. אלהאם טוענת כי יש להפרדה הזו רוב בציבור המקומי.

אולם, לפני כמה חודשים נשים גם התבקשו לשבת בשורות האחוריות באחד המופעים בהיכל התרבות. היו כאלה שלא אהבו את זה ואף דרשו מהעירייה לאפשר לנשים לשבת איפה שהן רוצות במופעים הבאים.

באחד האירועים שנכחנו בהם גם הייתה הפרדה מגדרית, אך היא הייתה מובנת מאליה: זו הייתה חתונה. הגענו בשעת ערב מוקדמת לשטח פתוח במרכז העיר שבו הוצבה יריעת הצללה ענקית, מחצלות וכיסאות פלסטיק. היו שם מאות אנשים, לפחות. רבים מהם הגיעו בלי הזמנה מיוחדת או אישור הגעה.

מהר מאוד הגישו לנו שתייה ומזון. לידנו היה אוהל סגור למין החזק. חלק מנשות ה"סמאר סקול" הלכו לאוהל הנשים ואז חזרו לשבת במתחם הגברים. הן דיווחו על ריקודים סוערים ומעודנים אך לא שיתפו את התמונות. פחות מקובל לצלם כאן נשים.

בצד שלנו, שורה של בני נוער וצעירים נצמדו אחד לשני ומחאו כפיים בתזמון אחיד. מערכת ההגברה השמיעה מוזיקה מונוטונית עם מילים שגם המקומיים לא בהכרח מבינים. מול שורת הרוקדים הצפופה פיזזו כמה אנשים שרקדו באופן חופשי ברחבה.

בשלב מסוים אחד מהם שלף חרב ענקית והחל לנופף בה לכל עבר כחלק מהבעת השמחה. לאחר מכן הגיעו עד לרחבה שתי מכוניות מקושטות שמהן יצאו שני גברים יחפים מחופשים לנשים – ושלהבו את הרוקדים האחרים.

שני גברים יחפים מחופשים לנשים יצאו משתי מכוניות מקושטות ושלהבו את הרוקדים. לריקוד האקסטטי הזה קוראים "דחייה". בעבר הרחוק הוא כלל גם שני זמרים שנהגו לאלתר מעין דו־שיח על נושא מוסכם

לריקוד האקסטטי הזה קוראים "דחייה". בעבר הרחוק הוא כלל גם שני זמרים שנהגו לאלתר מעין דו־שיח על נושא מוסכם. חתונה בדואית נמשכת שבוע שלם. במהלכו אפשר פשוט להגיע למתחם החגיגה. באחד הערבים הסתננתי לחתונה אחרת שהתנהלה כמעט באותו האופן.

הכוריאוגרפיה של "ריקוד הדחייה" – כמעין חומה אנושית בצורה – היא גם סוג של הפגנת עוצמה בחברה שבאופן מסורתי נחשבת לקשוחה ופטריארכלית. נשים מגלות במרחב הציבורי רק את פניהן, אם בכלל, אם כי לא כולן לבושות רק בשחור המסורתי.

האישה הבדואית סבלה בעשורים האחרונים מחסמי תעסוקה והשכלה, בעיקר בגלל הגבלה שבטית וחמולתית הקשורה למרחב ולשעות התנועה. גם כיום הן נוטות לא לעבוד במשמרות ערב, למשל.

אין נתונים מדויקים אבל יש הסכמה כללית שבדור הצעיר זה מתחיל להשתנות, למשל, בהשכלה הגבוהה: מספר הסטודנטיות עולה על מספר הסטודנטים, שכן הנשירה ממערכת החינוך בקרב בנות נמוכה יותר.

ועדיין, חלק מהנשים שפגשנו מזדהות או מפנימות את הנורמות הקשוחות וחושבות כי יש בהן היגיון. אחת מהן, חצי יהודייה שגדלה במרכז הארץ וכיום חיה ברהט, סיפרה כי בכל יציאה מהבית היא מעדיפה לכסות גם את הפנים כי ככה היא מרגישה בטוחה יותר ויכולה, לטענתה, להפחית את פוטנציאל ההטרדות, בפרט כשהיא חוזרת מהעבודה או מהלימודים בשעות המאוחרות.

"נשים לא יצאו לעבוד מחוץ לבית וזה היה טבעי. היום אני עושה הכול, אני לא יכולה לשבת בבית. נתנו לנו את כל האחריות והמחויבות של הגברים ירדה, עשינו לעצמנו עוול שיצאנו לעבוד, זו דעתי האישית"

אלהאם, שמנצחת על ארגון השבוע שלנו, חושבת כי המעבר לנורמות מודרניות לאו דווקא היטיב עם האישה הבדואית: "פעם הבעל והאח היו חייבים יותר לאחות או לאישה שלהם, שיכלה לשבת [בבית] והיו עושים בשבילה הכול – רק שתגדל את הילדים, כל השאר זה פנאי.

"נשים לא יצאו לעבוד מחוץ לבית וזה היה טבעי. היום אני עושה הכול, אני לא יכולה לשבת בבית. נתנו לנו את כל האחריות והמחויבות של הגברים ירדה, עשינו לעצמנו עוול שיצאנו לעבוד, זו דעתי האישית. היום אנחנו במקום אחר לגמרי מלפני חמש שנים והשינוי עוד ייקח זמן. אין מצב שיראו את הפנים של אימא שלי. ואני הולכת ככה [חשופת פנים], כמו כל הדור שלי".

בהמשך התייחסה אלהאם גם לסוגיית הפוליגמיה הנפיצה, שלדעתה צריך להסדיר כתופעה שקיימת ממילא, לא משנה מה אומר החוק: "אצלנו זה פתרון להרבה נשים, למשל מבוגרות. מסתכלים [בחברה] אחרת על מי שלא התחתנה.

"החוק נגד פוליגמיה מונע משהו שמותר לפי הדת. צריך לדאוג שיישמרו זכויות האישה הראשונה, שכיום מגרשים על הניירת ואז מתחתנים שוב. אני בעד שנתקן את החוק ונשים גבולות".

השיחה הזו התקיימה באחד הערבים כשהתארחנו בסדנה להכנת מקלובה בבית של האלה בת ה־36 – אימא לשבעה ילדים שלפני כמה שנים נכנסה לעסקי האוכל והאירוח, בחצר הפתוחה והקרירה שלה, גם באוגוסט. היא ונשים אחרות שפגשנו הן הוכחה לשינוי שעוברת החברה הבדואית: נשים מבוגרות מנהלות, משווקות, לוקחות הזמנות, מאכילות, מארחות ומפרנסות את עצמן ובני ביתן.

המארחת שלי חוסנייה אבן ברי היא דוגמה לכך. פעמים רבות היא יוצאת לבדה לבאר שבע וחוזרת בשעות מאוחרות, פעם כדי להשתתף בסדנה עסקית או לתת הרצאת השראה בנושא הדרך שלה ליזמות עסקית – או כדי לטפל בעניין אחר שיתואר בהמשך.

סדר יומה מתחיל לפנות בוקר בניקיון ובתפילה, ראשונה מבין חמש. אחרי שאנחנו מתעוררים היא מקבלת את פנינו עם ארוחת בוקר הכוללת תה מתוק בהגזמה וקפה נטול סוכר, ('קהווה סאדה ללסאדאת וקהווה אלחילווה ללסידאת'. בעברית:" קפה נקי לגברים ומתוק לנשים", כמו שאומר הפתגם).

ההיסטוריה המשפחתית של אבן ברי כבר סוקרה (למשל, בתוכנית "על המפית"): היא נולדה בכפר לא מוכר ליד צומת גורל, משפחתה הועברה משם לתל־שבע ולאחר מכן הם עברו לרהט.

"אני היחידה מהדור שלי שהלכה לתיכון והתחתנה זקנה – בגיל 20. אחרי שנולדו לי ארבע בנות שאלתי את עצמי אם אני רק מכונה לייצור ילדים. באותו זמן שמעתי על קורס מטפלות ובסוף התקבלתי"

"אני היחידה מהדור שלי שהלכה לתיכון והתחתנה זקנה – בגיל 20. אחרי שנולדו לי ארבע בנות שאלתי את עצמי אם אני רק מכונה לייצור ילדים. באותו זמן שמעתי על קורס מטפלות ובסוף התקבלתי, אפילו שאז בקושי דיברתי עברית".

כך יצא שבשנת אלפיים החלה אבן ברי לעבוד בטיפול בגיל הרך. לפני כמה שנים היא נכנסה לעסקי האירוח וההסעדה ליחידים ולקבוצות בחצר הבית שלה. בחברה שעדיין נוהגת להגביל מאוד נשים, זה בכלל לא מובן מאליו. חוסנייה אומרת כי זכתה לעידוד מאביה ז"ל.

יש לה גם חוש עסקי ושיווקי מפותח ובמהלך השבוע אפשר היה לראות שהיא גם מאוד מרושתת ויודעת לתת את השואו לקבוצות שמגיעות לאכול ולשמוע את סיפורה האישי . אולם, בשנה האחרונה הסיפור האישי הזה כולל גם טרטור לא נורמלי ששינה לגמרי את החיים שלה ושל בעלה.

ערב אחד במאי אשתקד היא שלחה את בנה בן ה־15 להסתפר ולקנות לעצמו מכנסיים חדשים. הוא שמע שיש הפגנה בצומת שמחוץ ליישוב וביקש ללכת לראות. בשלב מסוים הרוחות התלהטו וההפגנה הלאומנית הפכה להתפרעות:

מי שזרק אבנים בהפגנה ברח. רק הבן שלי עמד שם כמו בול עץ. נתנו לו מכות והסימנים ילוו אותו עוד הרבה שנים. במעצר גרמו לו להודות כי זרק אבנים וככה רשמו את זה בתיק במקום לשחרר אותו הביתה. עצרו אותו לחודש ובית המשפט החליט שאסור לו לחזור לרהט. התנדבתי בבתי כלא בעבר ואף פעם לא חשבתי שאבקר שם מישהו, בסוף נאלצתי לבקר את בני

הילד שהה במעצר כחודש והאישומים נגדו הצטמקו למשהו מינורי אך בית המשפט התעקש להוציא אותו ממשפחתו למעצר בית מחוץ לרהט. חוסנייה החליטה לעבור איתו לבאר שבע עד שיורשה לחזור הביתה. בינתיים הגיעו עדויות וסרטונים שמראים את השוטרים מרביצים לנער כשהוא כבר אזוק.

ביהמ"ש התעקש להוציא את בן ה־15 ממשפחתו למעצר בית מחוץ לרהט. חוסנייה עברה איתו לבאר שבע עד שיורשה לחזור. בינתיים הגיעו עדויות וסרטונים שמראים את השוטרים מרביצים לנער כשהוא כבר אזוק

המשפחה הגישה תלונה למח"ש אך דבר לא נעשה. בינתיים, הבן הורשה לחזור לגור בבית אך הוריו מקווים שיורשה גם לחזור לבית הספר הרגיל שלו במקום זה שקיבל כחלופת מעצר. הדיון הבא במשפטו יתקיים בעוד כמה שבועות.

אדם אחר אולי היה נכנס למרה שחורה או חש אנטגוניזם חריף נגד המדינה והממסד, אך חוסנייה אומרת שגם מהתקופה הזו היא מנסה להוציא את המיטב: "האירוע הזה קרה בזמן שהכנתי את בתי לחתונה וכל הזמן חשבתי איך אני אפרד ממנה אחרי 24 שנה.

"אז המשבר הזה עזר לי להיפרד מבתי לאט־לאט. גרתי עם הבן שלי בבאר שבע וניצלתי את הזמן כדי לבנות את העסק שלי, במקביל התחלתי לכתוב ולהרצות גם על זה".

תוכניות, תקציבים ותגלית ארכיאולוגית

"הבנו שצריך לספר את הסיפור האישי של התושבים והעיר, לא רק לארח וללכת", אומרת אזברגה. העירייה שמה דגש על כך מתוך הבנה שזה משלים את החוויה התיירותית לנגב המערבי ובכלל – וגם מנוף חשוב לתעסוקה, בייחוד לנשים, וגם לדימוי של העיר.

"בתקשורת תמיד כתבו עלינו דברים שליליים ואנשים התביישו להגיד שהם מכאן. רצינו להגביר את תחושת הגאווה המקומית. העבודה שלי היא לגרום לאנשים להיכנס, אחר זה אני כבר לא דואגת. רק אנשים שיבואו יוכלו להגיד, 'הייתי וראיתי צד אחר'", מוסיפה אזברגה.

לאחר שביצעו מיפוי ייסודי של התיירים שמגיעים לעיר ולא רק כדי לעשות טסט לאוטו בשבת – הבינו בחברה הכלכלית שיש להם קלף חזק ביד וכי צריך לדחוף אותו קדימה באמצעות שיווק, סיוע והדרכות לעסקים. הבעיה היא שכל אירוע ביטחוני או תקרית ירי מאיימים על הפעילות הזו.

כבר ביום הראשון חוסנייה הזהירה אותנו שלא ניבהל אם נשמע יריות. אחרי שניים–שלושה לילות באמת שמענו ירי בשכונה, אבל לא נראה שמישהו מתרגש מזה

כבר ביום הראשון חוסנייה הזהירה אותנו שלא ניבהל אם נשמע יריות. אחרי שניים–שלושה לילות באמת שמענו ירי בשכונה, אבל לא נראה שמישהו מתרגש מזה. הרגשתי קצת מוזר ללכת ברחוב לבדי בלילה אבל בסופו של דבר המקומיים היו מאירי פנים ושמחו לעזור בהתמצאות בתחנת האוטובוס או בחנויות השונות.

לצד תיירות, החברה הכלכלית של רהט מקדמת פרויקטים בתחומים שונים, שהמשותף להם הוא הניסיון ליצור עוגנים שיהוו מוקד משיכה לעיר. למטרה הזו גויס בין השאר גם עמי למדן, איש תעשייה לשעבר שכיום משמש כנציג מועצת הנגב המערבי בחברה הכלכלית. הוא גם ליווה אותנו במהלך הקורס.

לדבריו, ברהט מתכוונים להקים בית דין שרעי ובית משפט שלום ("במשרד המשפטים לא מעוניינים לפתוח בתי משפט במקומות נוספים אבל הצלחנו לשכנע אותם. ביום שנפלה הממשלה הייתה אמורה להיות פגישה בעניין עם גדעון סער"). כמו כן, הוא מציין כי מתכוונים להקים ברהט מרכז קיימות אזורי, מרכז מבקרים ובית ספר למדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה (STEM).

מבחינתו, הפרויקט החשוב ביותר – שתוכנית בעניינו הוגשה למשרד התרבות וכעת מחכה לתקציב הסופי – הוא בית ספר דו־לשוני לתיאטרון ואומנויות, שיהיה ראשון מסוגו בארץ. לדבריו הפרויקט הזה כבר מעורר התעניינות בקרב אנשים מהתחום שרוצים לבוא וללמד בבית הספר עם כוונה לחילופי סטודנטים.

"באשכול נגב מערבי רואים ברהט מנוע צמיחה אזורי. ברהט רואים את התיירות כמשהו שאפשר למנף ומושקעים בדבר הזה משאבים רבים. בעיניי, הלב של כל זה הוא תרבות", הוא אומר.

"החברה הכלכלית היא מגזר ציבורי שמתנהג כמגזר פרטי", אומר לזמן ישראל מנהל החברה הכלכלית מחמוד אלעמור, אותו פגשנו לשיחה בהיכל התרבות.

לדבריו, הם מפתחים תשתיות כבישים, חניונים ומגרשי ספורט – וגם מפתחים פרויקטים נוספים. סימן לפעילות הזו אפשר לראות גם בסימוני הכחול־לבן במרכז העיר, שנכנסו כפיילוט ואומנם לא מצדיקים כלכלית את תפעול הפקחים אבל נותנים תחושה של עיר מסודרת עם קיצוב זמן חניה לטובת מי שצריכים להגיע למרכזי השירות באזור.

ליד הקאנטרי העירוני החברה בונה עכשיו גם שוק צאן חדש שאמור להחליף את השוק הפיראטי שפועל כיום בעיר. אלעמור מציין כי הם עובדים גם על פריסת פאנלים סולאריים, הקמת חניון משאיות ואוטובוסים ואת הפרויקט החשוב ביותר מבחינתו – תכנון אזור תעשייה חדש, שכן רהט חולקת כיום את אזור התעשייה היחיד שלה עם מועצות אזוריות נוספות וכמו כל עיר בישראל לא יכולה להתבסס על הארנונה למגורים.

"העיר מתיימרת להיות מטרופולין משני אבל מתקשה לממש את המעמד הזה. רוב האנשים כאן מקבלים הנחות בארנונה. החזון שלנו הוא להיות ב־2040 עיר נטולת תמיכות ממשלתיות"

"העיר מתיימרת להיות מטרופולין משני אבל מתקשה לממש את המעמד הזה. רוב האנשים כאן מקבלים הנחות בארנונה. החזון שלנו הוא להיות ב־2040 עיר נטולת תמיכות ממשלתיות. אנחנו צריכים להקצות מקום לתעשייה ומסחר במטרה להכניס כסף לעירייה כדי שתוכל לתת שירותים יותר טובים.

"יש מערכת של אי־אמון בין משרדי הממשלה לרשויות, הם חושבים שאנחנו לא מנוהלים מספיק טוב ושיש שחיתות. מצד שני הבדואים לא מאמינים שיש רצון טוב. כשאנחנו באים אליהם כגוף מקצועי שרוצה לקדם דברים בצורה מקצועית הם לא יודעים איך לאכול את זה.

"אנחנו רוצים לפתח את נחל גרר לפארק של 1,600 דונם והממשלה לא יודעת איך להתמודד עם זה. לעומת זאת, כשרצו בבאר שבע לפתח את פארק הנחל כולם התגייסו.

"יוצרים כאן מערכת של פיתוח כלכלי. הקמנו מנהלת לאזור התעשייה הקיים והכוונה היא להקים עוד אחד במטרה להגיע לשלושה מיליון מ"ר של תעשייה ומסחר. כרגע אנחנו בפחות מ־200 אלף. עוד אין תכנון וזה יכול לקחת הרבה זמן.

"אנחנו רוצים לפתח את נחל גרר לפארק של 1,600 דונם והממשלה לא יודעת איך להתמודד עם זה. לעומת זאת, כשרצו בבאר שבע לפתח את פארק הנחל כולם התגייסו"

"במישור נוסף, אנחנו פועלים להפוך את העיר לתיירותית יותר ואני מאמין שתיירים יבואו בהמוניהם. גם היום מגיעים לפה הרבה ישראלים אבל בכל פעם שיש משבר זה פוגע.

"אני לא מדבר על כאלה שבאים כדי לתקן את המכוניות או לקניות – אותם אנחנו מכנים 'מבקרים'. פנינו למשרד התיירות בבקשת תמיכה ואמרו לנו לחזור כשיהיו מקומות לינה אז אישרנו לאנשים לבנות שתי יחידות אירוח ליד הבית בהרחבת שימושים.

"במקביל אנחנו מפתחים את העוגנים התרבותיים שימשכו לכאן אנשים מחוץ לעיר. כל זה אמור להביא תנופה כלכלית לעיר. עד לפני שלוש שנים כל הדברים האלה לא היו ואיכשהו דברים קרו. כסף זרם מירושלים אבל הוא בוזבז. הבעיה שפה בעירייה במשך 40 שנה לא פעלו לצאת מהמצב שבו אנחנו נמצאים וכעת אנחנו עוסקים בפיתוח כלכלי".

התקציבים שרע"ם הכניסו לחברה הערבית הגיעו אליכם?
"לדעתי הכסף עדיין תקוע באזור מחלף לטרון", הוא אומר בציניות. ועדיין, מציין כי מתוך 5.2 מיליארד שקל שהוקצו לעיר בתוכנית חומש – 2.8 מיליארד הוקצו למוסדות חינוך שהניהול שלהם לוקה בחסר: "אתה לא יכול לתקצב בתי ספר במיליארדים ומצד שני למנות מנהל בית ספר רק כי הוא משבט מסוים.

"במשרד החינוך רוצים שקט תעשייתי ובשביל לא לשבור את הראש ממנים מישהו מהשבט הכי קרוב וככה נוצרה סיטואציה קשה". אני מזכיר לו ששרת הפנים איילת שקד יזמה הוצאה של מכרזים מרשויות מקומיות במטרה למנוע כניסה של ארגוני פשיעה ושחיתות. אלעמור טוען שהחשש מאי סדרים במכרזים הגיע לידי אבסורד:

"בסופו של דבר, מבני הציבור שמוקמים כאן לידינו הוקמו בהחלטות ממשלה, אבל לכל משרד יש מחשבות והחבר'ה האלה מקלקלים את האווירה. למשל, הקצו לנו מיליון שקל לבית ספר לתיאטרון ולא אישרו הצטיידות לשולחנות, כיסאות ופרויקטור שידאג לשיפוץ, מינוי מנהל, בחירת מורים.

"אתה לא יכול להגיד להם שהם מטומטמים ושזה סתם כסף שחונה אצלם כי אחר כך יסמנו אותך בתור זה שעושה בעיות. גם בתוך הממשלה יש מאבק פנימי, למי לתת עוד כסף, למי להאמין ומי רשות טובה שמשקיעה בתושבים.

"הקצו מיליון שקל לביה"ס לתיאטרון ולא אישרו הצטיידות לשולחנות, כיסאות ופרויקטור שידאג לשיפוץ, מינוי מנהל, בחירת מורים. אתה לא יכול להגיד להם שהם מטומטמים כי יסמנו אותך בתור 'עושה הבעיות'"

"בלי החלטת ממשלה לא יכולנו לתקצב גם את הקאנטרי, אפילו קיסמי אוזניים ספרו לנו אחד אחד. בחדר הכושר יש נניח 200 משקולות, אז הגיע בקר שספר משקולת, אחת־אחת. במכרז אחר זכה ספק מחשבים אבל ראינו שיש אחר, טוב יותר ממי שזכה, עד היום לא שילמו לנו את ה־12 אלף שקל".

לפי שעה רהט עומדת בפני תנופת בנייה אדירה בחלק שמדרום לנחל גרר. השטח המוניציפלי של העיר הוא כ-46 אלף דונם, מהם כחצי מנוצלים כרגע. הרשות לפיתוח הבדואים תכננה כ-45 אלף יחידות דיור שכבר אושרו במוסדות התכנון.

כרגע מצויות בפיתוח 10,300 יח"ד, כאשר 3,000 מהן יצאו לשיווק, בחלוקה הבאה: 500 לצמודי קרקע והשאר לבנייה רוויה, חלקן לתושבים וחלקן ליזמים במסגרת פרויקט מחיר מטרה. אלה מספרים אדירים.

כרגע מצויות בפיתוח בדרום רהט 10,300 יח"ד, כאשר 3,000 מהן יצאו לשיווק, בחלוקה הבאה: 500 לצמודי קרקע והשאר לבנייה רוויה, אלה מספרים אדירים.

במקביל, יש כוונה להכפיל את אזור התעשייה עידן הנגב בעוד אלף דונם, להוסיף כמה מאות דונמים לאזור התעסוקה הצפוני ולתכנן עוד שני מיליון מ"ר של מסחר ותעסוקה ברהט עצמה ולאורך כביש 40, מצומת להבים לצומת דבירה. גם חיבור לכביש 6 אמור להיכנס לביצוע בחודשים הקרובים, אינשאללה.

ראש הרשות לפיתוח הבדואים, יאיר מעיין, אומר כי הוא עובד בשיתוף החברה הכלכלית, ואת ההתרשמות שלו מתאר כך: "הם רק בתחילת הדרך, ועדיין עובדים בהיקפים קטנים יחסית. אחת הבעיות בעיר היא שמערבבים פוליטיקה ומפריעים להם לעבוד בצורה מקצועית".

בימים אלה העירייה מנהלת משא ומתן מול משרד השיכון להסכם גג שבמסגרתו היא תתחייב לאשר תוכניות בנייה למגורים והממשלה תתקצב תשתיות. אלעמור חושב שהמגעים להסכם קריטיים לשאלה כמה יחידות דיור ייבנו בסופו של דבר:

"אנחנו ננהל את הסכם הגג. יש טענה שתושבים יעברו לשכונות החדשות ויחלישו את החלשות, אז אנחנו רוצים להשקיע גם בוותיקות. אנחנו אמורים לקבל מיליארד שקל כי אין אפשרות להעמיס עוד עלויות על התושבים. כמה נקבל בסוף? אין לי מושג. יש כאן כמה מאות משפחות בדיור לא חוקי וגם בשבילם אנחנו רוצים ליזום דיור ולנהל את ההשכרה".

תהיה גם בנייה רוויה?
"אי אפשר שעיר שלמה תהיה צמודת־קרקע, קשה לתת שירותים ככה, אפילו בשבי לאסוף זבל המשאית צריכה לנסוע פי עשרה אז אנשים צריכים לגור יחד. בשכונות הוותיקות, צפונית לנחל, המרקם מאפשר שתי קומות וכל חלקה כאלף מטר, דונם ומעלה.

"מדרום לנחל, איפה שאנחנו יושבים עכשיו, אפשרנו שש קומות, בנייה בטור והקטנו את הבתים הפרטיים והדו־משפחתיים, שמהווים בהסכם הגג 15% – השאר בבנייה רוויה. בבניינים כנראה יגורו בני אותה משפחה שיקנו ביחד או שיהיה שוק שכירות.

"יש התקדמות בכל הפרויקטים: היכל התרבות, מרכז הצעירים, הקאנטרי ובית הספר המקיפים מוקמים בכוונה על הנחל, במקום שמאחד, ככה שלאף שבט לא תהיה אחיזה בו. המטרה היא לחזק את הגאווה העירונית על חשבון הגאווה השבטית והמשפחתית".

"היכל התרבות, מרכז הצעירים, הקאנטרי ובית הספר מוקמים בכוונה על הנחל, במקום שמאחד, ככה שלאף שבט לא תהיה אחיזה בו. המטרה היא לחזק את הגאווה העירונית על חשבון הגאווה השבטית"

מסגד כפרי קדום

ביום האחרון של ה"סאמר סקול" הספקנו להגיע לאטרקציה חדשה שנפתחה לקהל הרחב רק באותו הבוקר: תגלית ארכיאולוגית חשפה בית אחוזה מפואר מהתקופה הביזנטית ומסגד כפרי מהקדומים בעולם. "כאן היה אולם עם מרצפות שיש והקירות עוטרו בציורי קיר, מי שחי כאן היה טייקון", אומר לנו המדריך של רשות העתיקות בסיור.

החפירות מומנו על ידי הרשות לפיתוח הבדואים, שהמנהל שלה הגיע כדי לחגוג את המאורע. "זה כלום, פחות מכמה דונמים – ייבנו כאן 13 אלף יחידות דיור", הוא אומר בתשובה לשאלה אם התגלית תחסום את תוכניות הבנייה המתוכננות.

גם אזברגה שמחה ומקווה שגילוי העבר המפואר הוא סימן לעתיד של רהט: "תמיד למדנו ודמיינו את התקופות האלה ופתאום אתה רואה ממצאים במקום שאתה גר לידו. אני מרגישה שזה יום חג שנותן לנו מקום בהיסטוריה, גם קודם היינו על המפה אבל התגלית הזו מחזקת את המקום הזה".