אלעד ירד אל הירדן. הוא ראה כי הכל פורח ולהרדוף אותו הריח, ממש כמו בראשונה. אבל תכניתו לחצות את הנהר אל הגדה המזרחית ולממלכה ההאשמית נכזבה. הוא קיווה כי יוכל לחצות את הירדן, שהיה נמוך מאד בעיצומם של ימי קציר החיטים ולהגיע לעמאן. שם יוכל לחבור לאחת מסוכנויות החילוץ, כגון ארגון HIAS, ולקבל הכרת האו"ם במעמדו כפליט חילוני ממדינת ישראל. בהמשך יצטרפו אליו גם נועה והילדים. אבל המורדות שהובילו אל הירדן היו מנומרים בשלטי פח חלודים וצהובים עם הכיתוב: "מוקשים, היזהר!" ואלעד הבין היטב את משמעות האזהרה. הוא לא יוכל לעזוב את ישראל דרך ירדן. איזה ייאוש.
הוא קיווה כי יוכל לחצות את הירדן, שהיה נמוך מאד בעיצומם של ימי הקציר ולהגיע לעמאן. שם יוכל לחבור לאחת מסוכנויות החילוץ, כגון ארגון HIAS, ולקבל הכרת האו"ם במעמדו כפליט חילוני ממדינת ישראל
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
חיפה. זו נותרה התקווה האחרונה. עיר מעורבת וחילונית במוצהר. אלעד ידע שיהא עליו לעבור את מחסום קרני הלייזר דרומית לעתלית, המסנן את המנסים להיכנס למתחם "המושבה החילונית" שנודעה בעבר בשם חיפה.
מחסומים דומים הוקמו בכניסות לדליית אל-כרמל, וכן מזרחית לקיבוץ יגור. מי שרצה להיכנס למתחם נשא שבב אלקטרוני מזהה, או לפחות "תעודת מתארח" שהוצאה על ידי אחת מהרשויות המוניציפליות הרלוונטיות.
הוא מישש את תעודת המתארח שהנפיק לו נאג'י בחדר האחורי של חנות המחשבים שלו בכיכר סנט ג'ורג' בדליה. נאג'י הבלונדיני הבטיח לו שאיש לא ירגיש בזיוף, אך הזכיר שמי שיצא מן המובלעת החיפאית יהיה חייב להוכיח כי אינו תושב קבע של המובלעת. קיבוצים שניסו להקים מחסומים מבוססי-שבבים גילו שללא עורף עירוני, כמו שחיפה סיפקה ליגור, עין השופט ושאר הקיבוצים בסביבה, הם פשוט לא הגיעו אל המסה האנושית הקריטית.
בשנתיים הראשונות לאחר הבחירות השמיניות בשנת 2027 אלעד לא חשב על הגירה. התהליך הדמוקרטי יעשה את שלו, אמר, וגם הממשלה הזו תוחלף. הוא אמנם התרגז וכעס, כמו רבים אחרים, על העברת החוק הצרפתי לאחר הבחירות של 2023, שהולידו במקביל גם את הקפאת כל ההליכים המשפטיים בעניינו של נתניהו. אבל הוא לא ראה את המצב כבלתי הפיך.
החששות ממעצרים המוניים של שמאלנים התבדו עד כה, והשר לביטחון פנים, איציק עם-שלם, אמר בגיחוך, ש"אין סיבה שהממשלה תוציא כסף על הסמולנים, הבורחים מישראל ממילא" ומשחררים אותה מנוכחותם. גם השינויים במערכת המשפט התרחשו בהדרגתיות.
חיפה. זו נותרה התקווה האחרונה. עיר מעורבת וחילונית במוצהר. אלעד ידע שיהא עליו לעבור את מחסום קרני הלייזר דרומית לעתלית, המסנן את המנסים להיכנס למתחם "המושבה החילונית" שנודעה בעבר בשם חיפה
מה לעשות, חשב אלעד ואף אמר זאת לחברים בתל אביב. כשהתל אביבים רואים את יום הבחירות כעוד יום חופש בו אפשר לרבוץ על שפת הים בשכר מלא בעוד הביביסטים מתייצבים בקלפיות (ולפעמים העומדים בתור להצבעה כבר אינם בין החיים אבל תעודת הזהות שלהם עדיין חיה ונושמת), ואין לנו למי לבוא בטענות אלא לעצמנו. בבחירות הבאות כבר נהיה חכמים יותר, אמר אלעד. אלא שבדיעבד התברר כי הבחירות השמיניות קיבעו בפועל את אופייה של ישראל.
הביביגוש על פלגיו ויובליו זכה ברוב החלטי וחד משמעי של 81 מושבים בכנסת העשרים ושמונה וזו מיהרה לחוקק כבר בשבוע הראשון לכהונתה כמה חוקי יסוד חדשים: "חוק האחדות" קבע כי יחס זה של 80:40 לטובת הביביגוש ייקבע מכאן ואילך קונסטיטוציונית, וכי שינויים יוכלו להתבצע מכאן ואילך רק במסגרת הפנימית של הגושים אך לא בתמונה הכלל-פרלמנטרית.
אלעד לא ידע איך יתמודד עם "חוק החינוך" שקבע הפרדה מגדרית החל מגיל שלוש, תכנית לימודי-ליבה ("התלמוד הוא ליבת הכל"), הגדיר קוד לבוש מחייב (חצאיות ארוכות לבנות, כיפות לבנים), והורה על הצבת עמדות-תפילין מנטרות בכל מוסד חינוכי.
"חוק הצבא היהודי" אסר על שירות נשים וקבע לגברים שרות חובה של חמש שנים, כדי למלא את החוסרים בכוח אדם שנוצרו בשל הפטור הגורף לכל מי שתורתו אומנותו וביטול שירות הבנות אפילו כתומכות לחימה.
חוק זה זכה לתמיכה חזקה כמעט מכל קצוות הבית, לאחר שהרמטכ"ל הבהיר בדאגה רבה שמספרי המתגייסים הולכים ויורדים וצעירים רבים אינם מוכנים עוד להתגייס לצבא שעיקר עיסוקו הוא תחזוקת הכיבוש.
אלעד לא ידע איך יתמודד עם "חוק החינוך" שקבע הפרדה מגדרית החל מגיל 3, לימודי-ליבה ("התלמוד ליבת הכל"), הגדיר קוד לבוש מחייב (חצאיות ארוכות לבנות, כיפות לבנים) ועמדות-תפילין בכל מוסד חינוכי
הדברים אמורים בעיקר במאגרים המתדלדלים של הקיבוצים ותיכוני העילית אשר בעבר סיפקו את עיקר כוח האדם האיכותי, בעיקר לקצונה, ואילו כיום רוב מניינו ובניינו של צה"ל מושתת על בוגרי ישיבות משיחיות.
עקב כך תקנות "חוק הצבא היהודי" הגבילו את היציאה לחו"ל של נערים מגיל 14 ומעלה, כשהתברר כי בעלי יכולת משגרים את בניהם ללמוד בבתי ספר פרטיים, בעיקר בארה"ב ובריטניה, ובלבד שלא יהיו נוכחים בישראל לעת קבלת הצו הראשון.
"חוק האזרחות" ביטל את האפשרות לאזרחות כפולה וקבע כי מי שעוזב את ישראל מאבד את זכויותיו הרכושיות. "חוק הצדק והדין" קבע כי המועמדים לכהונה בבית המשפט העליון יצטרכו לעבור שימוע בממשלה ולקבל את אישור הכנסת.
יו"ר וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ח"כ הרב גדליה, מסר בתדרוך לכתבים כי עוד בצנרת מהלכי חקיקה נוספים כגון חוק המהדרין, חוק הנידה, איסור על נישואים חד-מיניים כולל אי-הכרה בנישואין להט"ביים שנעשו בחו"ל, חוק ההמשכיות שיקבע את משילותו של ראש הממשלה ושל בנו אחריו (לגבי חוק זה, נמסר כי דווקא בנימין נתניהו פסל אותו והוא הונח בינתיים על מדף גבוה), ועוד ועוד.
ח"כ גדליה ציין כי הוועדה בראשותו תהיה פתוחה להצעות מן הציבור לחקיקות שתדגשנה את אופייה הלאומי של מדינת ישראל.
יו"ר וועדת החוקה, חוק ומשפט ח"כ הרב גדליה, מסר כי עוד בצנרת מהלכי חקיקה כחוק המהדרין, חוק הנידה, איסור נישואים חד-מיניים, חוק ההמשכיות שיקבע את משילות רה"מ ובנו אחריו
עד כה, כל הדברים הללו חלפו מעל לראשו של אלעד, למרות שמפעם לפעם נקרא לשיחה לא-נעימה עם יניב (שהקפיד על היגוי שמו במלעיל, יאניב), אותו עלם שעקב אחרי התבטאויותיו של אלעד ברשת וכבר שיגר לו אזהרה ידידותית שביקורתיותו חורגת מן המקובל.
אבל אלעד היה שקוע בעבודתו בסטרט-אפ שהקים עם עוד כמה מיוצאי 8200. הם התרכזו באלגוריתם שפיתחו, BUSYBUS, המתכלל את תנועת האוטובוסים העירונית תוך הצלבות חדישות ומסוגל לאחזר אל תחנה מסוימת אוטובוס שכבר עבר בה, אך לא עוד. לא לאחר בחירות 2027.
אז ורק אז אלעד החליט לקום ולעשות מעשה. בהיות חיפה הנמל העיקרי של מדינת ישראל, העריך כי העיר תוכל לשמש נמל יציאה לאזרחים המבקשים להגר לארצות אחרות. מפה לאוזן עברה השמועה כי בחופי חיפה ומפרץ זבולון התארגן לו צי של סירות שיוכלו להעביר פליטים מישראל לקפריסין בלילה אחד של שיוט מפנק, ומשם ניתן להגיע אל מדינות האיחוד האירופי.
"העפלה הפוכה" גיחך אלעד במרירות. סבו הגיע ארצה כמעפיל על סיפונה של ה"אף על פי כן", אבל כעת, אף על פי כן ולמרות הכל הוא נחוש בדעתו שילדיו המתוקים לא יתגייסו לחטיבות נחותות שעיקר עיסוקן הוא בשיטור בשטחים ובהגנה על מתנחלים. הוא כבר מילא את חלקו במשימות אלה בשטחים גם עבור הדור הבא. הוא ימצא פתרון אחר ואם זה מצריך הגירה, אזי כך יהיה.
אוכלוסיית המובלעת תפחה במהירות. לא רק חילונים עקרו אל העיר חיפה, בה נשמר אורח חיים חופשי. רבים מהתושבים החדשים בעיר הכרמל המשגשגת היו דתיים בעלי אוריינטציה דמוקרטית, אשר למרות שהגדירו את עצמם כאורתודוקסים לא רצו לקחת חלק בתהליכים אנטי דמוקרטיים, וחיפה הפלורליסטית התאימה להם יותר מהרוח הבני-ברקית שזחלה לערים רבות.
מפה לאוזן עברה השמועה כי בחופי חיפה התארגן צי סירות להעברת פליטים מישראל לקפריסין בלילה אחד, בדרך למדינות האיחוד האירופי. "העפלה הפוכה" גיחך אלעד במרירות. סבו הגיע כמעפיל על סיפון ה"אף על פי כן"
במגדלי האוניברסיטה שעל הכרמל הוקמה בחשאי "מנהלת הגלות השלישית", שהתבססה על המבנה הארגוני של הסוכנות היהודית, אשר מאז שגורשה מרוסיה בשנת 2023 חיפשה לעצמה ייעוד חדש.
דודניתו של אלעד, עידית הנערצת, עבדה שם. היא סיפרה שהחשיבה הראשונית שהנחתה את "הסוכנות החדשה" הייתה שאם כלה ונחרצה היא שחילונים רבים יהגרו מישראל, מוטב שתהיה מסגרת משנעת וקולטת בחו"ל ובעיקר גוף משמר של התרבות הישראלית.
"הסוכנות החדשה" החלה לקשור קשרים עם קהילות יהודיות, בעיקר בארה"ב. אלעד העריך שאין לו מה לפנות לנציגויות ישראל בארצות היעד, שכן אלו החלו כמובן לייצג את הממשלה החדשה שנקראה בשם "ממשלת הפ"א" (לכבוד 81 האחוזים שאפשרו לחוקק את הקיבוע הגושי).
אדרבה, בנציגויות ישראל הוצבו "משגיחי רוח" בדרג של מזכיר-ראשון או יועץ, שתפקידם לוודא שהנציגות פועלת לקידום מדיניות ההתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל התנ"כית.
אבל יהודי ארה"ב אולי יוכלו לסייע בקליטת המהגרים והפליטים ובהשמתם המושכלת בערי ארה"ב ובמקומות עבודה רלוונטיים. צריך להבטיח שה"סיליקון ואדי" הישראלי ישתלב ב-"סיליקון ואלי" הקליפורני ו-BUSYBUS יוכל להתאים גם לנוטינגהם האנגלית או לאורהוס שבדנמרק.
צריך גם לוודא שמורשתם של סופרים עבריים כגון אלתרמן, עוז, גרוסמן, יהושע, חיים גורי, רביקוביץ ואחרים תוסיף ותקיים את הרוח הישראלית שלפני ההדתה והביביזציה. וכך גם מורשת הזמר העברי, התיאטרון והאמנות החופשית שאפיינה בעבר את ישראל. צריך גם לבנות מערכת לימוד ושימור השפה העברית, לבל תחזור להיות שפה מתה כפי שהייתה עד שקם אליעזר בן-יהודה.
אדרבה, בנציגויות ישראל בארצות היעד הוצבו "משגיחי רוח" בדרג של מזכיר-ראשון או יועץ, שתפקידם לוודא שהנציגות פועלת לקידום מדיניות ההתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל התנ"כית
אלעד ידע שבמובלעת חיפה החיים התנהלו פחות או יותר כבעבר. עד שנועה ואני נתארגן על דרכונים, אשרות הגירה והצעות עבודה – חשב – נוכל לחיות בחיפה עם הילדים באווירה פחות או יותר סבירה, ובהמשך נהגר לארץ אירופית, תוך שימוש בדרכונים הליטאיים שלנו.
אלעד נזכר איך לעג לאביו שהתעקש להוציא לעצמו ולכל ילדיו ונכדיו דרכונים של ליטא, אותה ארץ ארורה ממנה נמלט אביו – סבו של אלעד – כניצול שואה חסר כל. "לא הספיק לך פונאר אחד, אבא?" שאל בסרקזם ואביו ענה, שאמנם אלעד הוא קצין מילואים חשוב בצה"ל, אבל מי יודע מה ילד יום ומתי תזדקקו לדרכון של האיחוד האירופי.
מדינות רבות כגון ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת כבר הקימו בחיפה קונסוליות כלליות, או חידשו את אלה שהיו בעבר ונסגרו מטעמי חיסכון. מדינות אחרות גייסו עורכי דין מקומיים בתור "קונסולים של כבוד" עם סמכויות להנפיק מסמכי נסיעה לישראלים החפצים להגר. מעניין כיצד ליטא מתפקדת בהקשר זה.
מה שאלעד לא ידע הוא שתפקידן של הקונסוליות החדשות הוא גם לסנן את המועמדים להגירה, ושבעצם המסך יורד על מרבית אפשרויות ההגירה. הרוב הדמוקרטי בקונגרס האמריקאי לא שש לסייע לאזרחיה של מדינה המתעקשת על המשך הכיבוש בניגוד לכל היגיון ואשר מפלה נגד יהודים לא-אורתודוכסים, כלומר נגד הרוב המכריע של יהודי ארה"ב התומכים במפלגה הדמוקרטית.
מנגד, המיעוט הרפובליקאי החזק, שעדיין ניזון מרוחו של דונלד טראמפ, סר למעשה למשאלתו של נתניהו לבלום את בריחת המוחות (והאנשים) הנחוצים להבטחת עצם קיומה של ישראל. גם מדינות האיחוד האירופי, שכבר הוצפו מהגרים מן המזרח התיכון, הציבו מגבלות על ההגירה. הימין הקיצוני של מרין לה-פן חבר אל השמאל הפרו-פלסטיני מבית מדרשו של ג'רמי קורבין בהתנגדות להגירה מסיבית מישראל.
"סוף-סוף ישראל אוכלת את הנזיד אשר בישלה", נכתב במאמר מערכת לעגני של הגרדיאן הלונדוני, מאמר ששיקף את המציאות החדשה בה שערי ארה"ב ננעלו ולא כל מי שאוחז בדרכון אירופי יכול באמת להתגורר באירופה ולעבוד בה.
נציבות האיחוד האירופי בבריסל הציעה "מבחן רצינות הקשר", לפיו בעיקר מי שנולד או התגורר בעבר במדינה אירופית יכול להגר לאירופה. רק מי שבדרכונו הוטבעה החותמת "holder has the right of abode" יכול היה לממש את שאיפותיו למקלט אירופי. לעומתם, דרכונים של פורטוגל או ליטא, שהושגו בקלות יחסית אך בדמים מרובים שהעשירו עורכי דין ישראליים ואירופים, בפועל זיכו את בעליהם בזכות לתור מקוצר בביקורת הדרכונים אך לא בהכרח גם בזכות למגורים.
"סוף-סוף ישראל אוכלת את הנזיד שבישלה", נכתב במאמר מערכת לעגני של הגרדיאן הלונדוני, ששיקף את המציאות החדשה בה שערי ארה"ב ננעלו, ולא כל בעלי דרכון אירופי יכולים באמת להתגורר ולעבוד באירופה
העתיד נראה קודר מאד, אמר אלעד לעצמו וסיכם, שלו היו משתמטי ההצבעה בישראל החילונית מממשים את זכותם להצביע בבחירות של 2022 ובעיקר בבחירות של 2023, 2024 ו-2025 במקום ללכת לים, היה נמנע היפוך ההיסטוריה שעבר על ישראל ושלח אותו ואת דומיו לחפש לעצמם מדרך רגל אחר. "מנהלת הגלות השלישית" סינן אלעד לעצמו בכעס. "אבל אולי תהיה להם עבודה בשבילי בליטא?".
ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו