זה לא קורה לי הרבה, אבל בזמן האחרון אני חש הזדהות עם עיריית תל אביב. הנסיבות – המתקפה שהעירייה סופגת בגלל שהעזה לגעת בקודש הקודשים: הסטטוס קוו של החנייה. מתברר שהרגישות סביב הסטטוס קוו של חוקי הדת והמדינה לא מגרדת את מה שקורה בתחום החנייה.

אבל מה לעשות שהעירייה עשתה את הדבר הנכון. באיחור ניכר, אגב. אני לא מתכוון לאיסור החנייה באדום-לבן בלילות: זה לא עניין עקרוני, אין סיבה להתעקש עליו והעירייה, בצדק, אכן נסוגה ממנו.

כמו בענייני דת ומדינה, אגב, גם כאן מדובר במדיניות של קריצה: על פי החוק, אסור לחנות באדום-לבן בשום שעה של היממה. בפועל, הפקחים הונחו שלא לאכוף את זה. קצת מזכיר את סאגת גשר יהודית, שפעם כמעט הפיל ממשלה: מדי שבת, למקרה שתהיתם, מתבצעות עבודות להקמתו, אבל חברי הכנסת החרדים משה גפני, יעקב ליצמן ושות' מקפידים להביט לצד השני ולהעמיד פנים שזה לא מתרחש.

לשאלה הבוערת ביותר שניצבת בפני כל ראש עירייה יש רק תשובה אפשרית אחת: הולכי הרגל בראש, אחריהם רוכבי האופניים ונוסעי התחבורה הציבורית, ובסוף נהגי המכוניות

הסוגייה המהותית בתל אביב היא החנייה על המדרכות, שנוגעת בשאלה הבוערת ביותר שניצבת בפני כל ראש עירייה: שאלת סדר העדיפויות. ערי המטרופולין הולכות ומצטופפות, כל מי שגר בתל אביב או בירושלים מרגיש את זה ברמה היומיומית, והנהגת העירייה צריכה להחליט איך לחלק את המשאב המבוקש ביותר – המרחב העירוני. בעיר מתקדמת וחפצת חיים יש לשאלה הזו רק תשובה אפשרית אחת: פירמידה שבראשה נמצאים הולכי הרגל, אחריהם רוכבי האופניים ונוסעי התחבורה הציבורית, ובסוף נהגי המכוניות הפרטיות.

שבילי אופניים בשדרות רוטשילד בתל אביב (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

במשך שנים שלטה במרחב העירוני והציבורי בישראל פרדיגמה הפוכה. המכוניות הפרטיות היו מלכות העיר. התשתיות – רוחב הכבישים, תיזמון הרמזורים, התכנון של שכונות שלמות – הותאמו כדי לשרת אותן, העיריות התגייסו כדי לייצר עוד ועוד מקומות חנייה. את התוצאה הבלתי נמנעת אנחנו חווים היום: קטסטרופה תחבורתית ואורבנית.

זו מתימטיקה פשוטה: אין בישראל מקום לכל המכוניות שהישראלים קונים. מדובר ברבע מיליון מכוניות חדשות בשנה. בניכוי אלה שיורדות מהכביש, זוהי תוספת של כ-130 אלף מכוניות בשנה. ובהנחה שאף אחד לא מחזיק את המכונית שלו באוויר, זה אומר שצריך עוד 130 אלף מקומות חנייה כל שנה. איפה בדיוק?

בעיריות ובקרב אנשי המקצוע יודעים לעשות חשבון. לפני חודשיים, רגע לפני פרוץ הסערה הגדולה, כתבה מיטל להבי – סגניתו של חולדאי ומחזיקת תיק התחבורה בעירייה – בדה מרקר את הדברים הבאים: "בעתיד הלא רחוק אי אפשר יהיה לספק חניה ציבורית ברחוב בחינם. כבר היום זה על גבול הבלתי-אפשרי". להבי יודעת לאן המציאות הולכת. הגיע הזמן שגם העירייה תלך לשם.

עוד יום רגיל בכבישי ישראל (צילום: אוראל כהן)

זה לא קרה עד היום בגלל החשש להתעמת עם ציבור הנהגים. בשנים האחרונות עיריית תל אביב איפשרה לחנות על המדרכות בלילות, בידיעה ברורה שזה הופך את חייהם של הולכי הרגל, של הורים שמובילים עגלות ילדים, של קשישים ובעלי מוגבלויות שמתקשים בהליכה – לסיוט. הקבוצות שהיו אמורות לעמוד בראש סדר העדיפויות העירוני, נדחקו לסוף.

עכשיו זה סוף סוף משתנה. מחזירים את המדרכות להולכי הרגל. או לפחות עושים צעד קטן וחשוב בכיוון – כי עדיין יש את הקורקינטים, והאופניים החשמליים, ועוד שלל לקוחות בעייתיים שמבקשים לעצמם נתח במרחב הצפוף והופכים את מדרכות העיר למקום סואן ומסוכן.

עיריית תל אביב עשתה את הדבר הנכון, אבל כהרגלה כשלה בסגנון. צריך להוריד את המכוניות מהמדרכות – אבל זה לא אומר שהמצוקה של הנהגים אינה אותנטית.

לחלקם יש טיעונים לא מבוטלים: התחבורה הציבורית לא מספיק טובה, היא לא עובדת בלילות ובסופי שבוע, למי שגר בתל אביב ועובד מחוץ לעיר אין ברוב המקרים חלופה לרכב הפרטי, מי שמגדל בעיר ילדים קטנים יודע שבלי מכונית קשה מאוד להסתדר. לכן, כשסגן ראש העיר אסף הראל מודיע לאנשים שמוחים בפניו שהם פשוט צריכים לוותר על הרכב, הוא נתפס כיהיר ומנותק.

במשך עשורים המדינה עשתה הכול כדי לגרום לנו להתמכר למכוניות (כולל שיא האבסורד: רבבות עובדים במגזר הממשלתי והציבורי שחייבים להחזיק רכב פרטי כדי לקבל הוצ' רכב במשכורת), אז עכשיו, כשהיא דורשת מאיתנו להיגמל, קצת אמפתיה והבנה של הקשיים לא תזיק.

במקום לזלזל במצוקתם, העירייה צריכה להבהיר לנהגים שפשוט אין לה ברירה. נקלענו למשבר עמוק, וכדי לעצור את המפולת צריך לקבל החלטות כואבות

במקום לזלזל במצוקתם, העירייה צריכה להבהיר לנהגים שפשוט אין לה ברירה. נקלענו למשבר עמוק, וכדי לעצור את המפולת צריך לקבל החלטות כואבות. הישראלים, מצידם, צריכים להפנים שהעובדה שהם משלמים עבור קנייה או השכרת דירה, לא מעניקה להם זכות לקבל בחינם שטח עבור הרכב הפרטי במרחב הציבורי. אנחנו בדרך לסוף עידן הרכב הפרטי, ומוטב להפנים את זה במקום להיאבק בזה.

אם היום המצב נראה קשה, חכו לחודשים הבאים: חצי תל אביב עומדת להפוך לאתר עבודות תשתית (הקווים הבאים של הרכבת הקלה ועוד), ומאות מקומות חנייה נוספים ייגרעו.

בסך הכול יש בתוך תל אביב שירות אוטובוסים לא רע ומערכת שבילי אופניים שמאפשרת להגיע ברכיבה לרוב חלקי העיר. אם כל מי שלא מוכרח – אבל באמת! – להתנהל עם מכונית צמודה ישכיל להיפרד ממנה, יישאר מספיק מקום למי שבאמת זקוק לרכב ולחנייה. בכביש, לא על המדרכה.