הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

מנותקים, נמאסתם

דחיקתם של חברי הכנסת אלון טל ושירלי פינטו אל מחוץ למקומות הריאליים ברשימת המחנה הממלכתי מעידה כמה בדיוק אכפת לגנץ וחבריו מהסביבה ומאנשים עם מוגבלויות ● הרכבת הקלה כבר משייטת ביפו ובת ים, והשבוע יירשם רגע מבחן כשיוסרו גדרות הבטיחות שמקיפות אותה ● וגם: מעשה בפיר אשפה ביבנה, גורלם העגום של הולכי הרגל, ואוטובוס נוסטלגי בחאן שער הגיא

בני גנץ בהשקת רשימת המחנה הממלכתי לכנסת ה-25, 6 בספטמבר 2022 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
תומר נויברג/פלאש90
בני גנץ בהשקת רשימת המחנה הממלכתי לכנסת ה-25, 6 בספטמבר 2022

1

המחנה של בני גנץ, גדעון סער וגדי איזנקוט אולי מתיימר להיות ממלכתי – כלומר כזה שמחבק את כל הקבוצות בחברה הישראלית, מקצה ועד קצה – אבל לפחות שתי קבוצות מצאו את עצמן השבוע, עם פרסום רשימת המועמדים לכנסת, מחוץ לגדר של המחנה: אנשי הסביבה והאנשים עם מוגבלויות.

פרופ' אלון טל, הח"כ הירוק הנמרץ של כחול-לבן, נדחק על ידי גנץ למקום ה-24 ברשימה; ח"כ שירלי פינטו, חירשת שעמדה בכנסת האחרונה בראש השדולה למען אנשים עם מוגבלויות (יחד עם יוראי להב-הרצנו מיש עתיד) שובצה במקום ה-23.

גם אם גנץ ושותפיו ירכיבו את הממשלה וגם אם החוק הנורווגי יעבוד על סטרואידים, טל ופינטו ייראו את הכנסת הבאה מהבית.

זה חבל, מקומם ומעיד על סדר העדיפויות של ראשי הרשימה: טל, ממומחי הסביבה הוותיקים והבולטים בארץ, היה בין הבודדים במשכן שלקחו על עצמם, ובהתלהבות אין קץ, את מלאכת הטיפול בנושאים הירוקים הבוערים.

פעילים כועסים מ"מגמה ירוקה" הגיעו לערב ההשקה החגיגי, התייצבו מול הבמה עם שלטים ודרשו משר הביטחון לדאוג גם לביטחון האקלימי, ואולם עושה רושם שגם אחרי כמה שנים במערכת הפוליטית גנץ לא הפנים שביטחון זה לא רק מטוסים וטנקים.

חבר הכנסת אלון טל בישיבה של ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, 16 באוגוסט 2022 (צילום: אורן בן חקון/פלאש 90)
חבר הכנסת אלון טל בישיבה של ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, 16 באוגוסט 2022 (צילום: אורן בן חקון/פלאש 90)

ההדחה של טל היא חלק ממגמה: כנסת בלי מיקי חיימוביץ', תמר זנדברג, דב חנין ועכשיו גם אלון טל היא כנסת אדישה לסביבה. נראה שהמערכת הפוליטית הישראלית והמציאות נעות בכיוונים הפוכים: ככל שנושאי הסביבה הופכים יותר מרכזיים וקריטיים בעולם האמיתי, כך הם הולכים ומתפוגגים מהפוליטיקה הישראלית. מנותקים, נמאסתם.

נראה שהמערכת הפוליטית הישראלית והמציאות נעות בכיוונים הפוכים: ככל שנושאי הסביבה הופכים יותר מרכזיים וקריטיים בעולם האמיתי, כך הם הולכים ומתפוגגים מהפוליטיקה הישראלית

שירלי פינטו שימשה בכנסת כתובת אפקטיבית ומחויבת לאנשים עם מוגבלויות – חירשים ובכלל – שהם אחת האוכלוסיות המוחלשות והשקופות בישראל. מעבר לדיונים שקיימה ולחוקים שדחפה, עצם נוכחותה שם, על דוכן הנואמים במליאה, בוועדות ובראיונות לתקשורת, תמיד עם המתורגמנית הצמודה ליאת פיג'ו, העבירה מסר חשוב של קבלת האחר.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיינתי אותה בגלי צה"ל, עוד לפני שהפכה לח"כית. היא הובילה מאבק למען הקצאת תקנים למתורגמנים לשפת סימנים בבתי חולים, על מנת שחירשים וכבדי שמיעה יוכלו לתקשר עם הצוות הרפואי. בדקות שבהן התארחה באולפן למדתי שיעור מרתק על עולמם והווייתם של החירשים-אילמים רק מעצם ההתבוננות בה ובהתנהלות שלה.

טל ופינטו הביאו איתם לכנסת ייחוד ומיקוד וטיפול בנושאים שח"כים אחרים ממעטים לעסוק בהם. לא ברור איך גנץ וסער חשבו שיש 22 מועמדים שיותר דחוף שיהיו בכנסת.

שירלי פינטו בעת השבעתה כחברת כנסת, 16 ביוני 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
שירלי פינטו בעת השבעתה כחברת כנסת, 16 ביוני 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

בתנועה הסביבתית מתלבטים ומתווכחים כבר שנים מה נכון יותר – לרוץ במסגרת מפלגת נישה ירוקה או להשתלב במפלגה גדולה קיימת ולפעול מתוכה. כרגע נראה שכל האופציות לא ממש על השולחן.

2

הנוכחות של הרכבת הקלה ברחובות יפו ובת ים היא כבר עובדה קיימת. הרכבות משייטות הלוך וחזור בנסיעות מבחן, השילוט האלקטרוני בתחנות מואר, הפועלים הסינים עובדים על גימורים אחרונים.

השבוע אמנם התגלתה תקלה שעלולה לדחות את ההשקה – הרכבת מבצעת בלימות חירום לא רצוניות כנראה בגלל רגישות יתר של המערכות – אבל מיטב המומחים יושבים על המדוכה. כרגע עדיין לא ברור אם אכן תהיה דחייה ואם כן, בכמה. בשלב זה, סוף נובמבר עדיין מסומן ביומנים כתאריך היעד.

השבוע התגלתה תקלה שעלולה לדחות את ההשקה – הרכבת מבצעת בלימות חירום לא רצוניות כנראה בגלל רגישות יתר של המערכות – אבל מיטב המומחים יושבים על המדוכה

במקביל לטיפול במערכת הבלימה יש גם דאגות אחרות: הרכבת מרבה להשמיע צפירות/חריקות צורמניות תוך כדי נסיעות המבחן. תושב יפו שגר סמוך לשדרות ירושלים הביע באוזניי חשש כי ייאלץ לבלות בעשרות השנים הבאות עם מפגע הרעש הזה.

נסיעת מבחן של הרכבת הקלה ביפו (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
נסיעת מבחן של הרכבת הקלה ביפו (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

ובכן, הקולות הצורמים אמורים להיפסק בקרוב: כרגע, בנסיעות המבחן, הרכבת משמיעה סוג של התראה בכל פעם שהיא מזהה אדם, אופניים או כלי רכב קרובים מדי למסילה או חוצים את הנתיב, וביפו זה קורה הרבה מאוד. זה נובע מתוך חשש שהציבור עדיין אינו מודע ולא ערני לעובדה שבלב העיר נוסעת רכבת, ושלא מומלץ להיקלע למסלולה.

השבוע יהיה רגע של מבחן: גדרות הבטיחות שמקיפות את רוב המסילה והצמתים יוסרו. בנת"ע דרוכים מאוד לקראת הרגע הזה. גם בירושלים הייתה בזמנו דאגה רבה ובסך הכול, בפרספקטיבה של זמן, הרכבת הקלה היא אחד מכלי התחבורה הבטוחים ביותר.

אבל כל מי שמכיר את היומיום של יפו – עם נערים שדוהרים על אופניים חשמליים, אנשים רבים שחוצים את השדרה ועוד – יודע שלהכניס לתוך המהומה האורבנית הזו רכבת נוסעת זה אתגר לא פשוט. באחת מנסיעות ההרצה, כזכור, התנגש ברכבת נהג שחצה רמזור אדום בבת ים ורק במזל לא נגרם אסון.

כל מי שמכיר את היומיום של יפו – עם נערים שדוהרים על אופניים חשמליים, אנשים רבים שחוצים את השדרה ועוד – יודע שלהכניס לתוך המהומה האורבנית הזו רכבת נוסעת זה אתגר לא פשוט

בנת"ע מתכוונים לצאת במסע הסברה כדי להעיר את הציבור למציאות החדשה, וינסו להטמיע את ההכרה בכך שמסילת הרכבת היא לא נתיב אופניים, שהשדרה אינה מדרחוב, ושילדים וכלבים שחוצים את המסילה צריכים לעשות את זה בזהירות רבה.

כמעט אסון: רוכב אופניים חוצה את מסילות הרכבת הקלה ביפו בזמן שהרכבת מבצעת נסיעת מבחן, 22 בנובמבר 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
כמעט אסון: רוכב אופניים חוצה את מסילות הרכבת הקלה ביפו בזמן שהרכבת מבצעת נסיעת מבחן, 22 בנובמבר 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

נכון שבכל העולם רכבות כאלה נוסעות בתוך ריכוזי אוכלוסיה צפופים, אבל כמו שאומר גורם בתחום: "בכל העולם אין ישראלים". השבוע נתחיל לקבל אינדיקציות ראשונות אם מה שאמור להיות הפתרון הגדול של התחבורה בגוש דן, לא יהפוך לבעיה בטיחותית קשה.

3

לפני כעשור נסעתי ליבנה לצפות במה שהעירייה המקומית הציגה כדבר הבא בעולם הפסולת בישראל: בשכונה הירוקה החדשה הותקנה מערכת לפינוי אשפה שמופעלת באמצעות פירים.

בכל קומה בבניין יש מכסה שמאחוריו מסתתר פיר שלתוכו משליכים את שקית האשפה הביתית. המחזה הישראלי הקלאסי – ירידה עם השקית המטפטפת אל הפח המצחין מתחת לבניין – נשלח לפח הזבל של ההיסטוריה.

מעבר לנוחות, לשיטה הזו אמורים להיות יתרונות סביבתיים מובהקים: בפיר יש שני פתחים – לפסולת רטובה (שאריות מזון) וליבשה, מה שמנגיש לדיירים את ההפרדה במקור ומשתלב היטב עם ספינת הדגל שהמשרד להגנת הסביבה, אז בראשות גלעד ארדן, קידם בכל הכוח.

האשפה נשאבת מהפיר ומוזרמת הרחק אל קצה השכונה, לחלל תת קרקעי גדול, משם המשאית העירונית אוספת אותה. זה חוסך את התנועה היומיומית של משאיות אשפה בלב שכונות המגורים, על זיהום האוויר ומפגעי הרעש והפקקים שהיא גורמת.

נשמע אידיאלי, אבל מקץ עשור מתברר שיש מחלוקת קשה בין הדיירים לבין העירייה על יעילותה של המערכת. תושבים שפנו למערכת "יהיה בסדר" בגלי צה"ל טוענים שהיא נתקעת לעיתים קרובות, או אז הם מקבלים הודעה בקבוצת הווטסאפ של הבניין להימנע מהשלכת פסולת לפיר.

מעבר לאי-נוחות (אין ברירה, צריך להוריד את הזבל), כשהפיר סתום ומלא אשפה נוצר מפגע ריח ותברואה: "הבניינים מצחינים ומתמלאים תולעים והמון ברחשים וזבובים", מתארת ליהי, תושבת השכונה, וליאור מוסיף: "כל הקומה מסריחה ויש הרבה עכברים בסביבה של הבניין".

בעיריית יבנה טוענים שהמערכות מצוינות. הבעיה היא בתושבים. דוד שטרית, מנכ"ל העירייה (שבתפקידו הקודם, כשהותקנו המערכות, שימש כמהנדס העיר), טוען שהמערכת נסתמת ויוצאת מתפקוד כשדיירים משליכים לתוכה פסולת שלא אמורה להגיע לשם: מנגלים, שמיכות, כיסאות ושאר ירקות (דווקא ירקות מותר).

בעיריית יבנה טוענים שהמערכות מצוינות. הבעיה היא בתושבים. המערכת יוצאת מתפקוד כשדיירים משליכים לתוכה פסולת שלא אמורה להגיע לשם: מנגלים, שמיכות, כיסאות ושאר ירקות (דווקא ירקות מותר)

לדבריו, העירייה נתנה לתושבים הנחיות ברורות ותנסה לצאת בתקופה הקרובה במסע הסברה, אבל הישראלים, ובכן, מתנהגים כמו ישראלים, ולבעיה הזו אין לו פתרון. זה מזכיר את הסתימות החוזרות במערכות ביוב עירוניות שנגרמות מהשלכה המונית של מגבונים לחים לאסלות. יש דברים שצינורות פשוט לא יודעים להתמודד איתם.

פיר אשפה בשכונת נאות רבין ביבנה שנסתם מפסולת לא תקנית שהושלכה לתוכו (צילום: חנה קקיאשוילי)
פיר אשפה בשכונת נאות רבין ביבנה שנסתם מפסולת לא תקנית שהושלכה לתוכו (צילום: חנה קקיאשוילי)

ייתכן שהמערכות זקוקות לתחזוקה נמרצת יותר מצד העירייה או הקבלנים. אבל אם הטענות של מנכ"ל העירייה מוצדקות, אזי לסיפור הזה יש מסקנה עצובה באשר למסוגלות שלנו, כישראלים, ליהנות מפירותיהן של טכנולוגיות ירוקות מתקדמות.

מכשירים מתוחכמים לבדם לא יספיקו, צריך גם בני אדם שיתפעלו ויתחזקו אותם כראוי. בכל מקרה, לאור תלונות התושבים עיריית יבנה הציבה בינתיים למרגלות הבניינים פחים ירוקים רגילים וסיבוב הפרסה הושלם: אין הפרדה, יש פחים על המדרכות, וכולם צריכים לרדת עם השקית במעלית. אם תרצו, משקף נאמנה את המבוי הסתום שבו תקוע תחום הפסולת בישראל כולו.

4

סיפור דריסתה של ילדה בת 4 בנמל תל אביב על ידי נער שרכב על אופניים חשמליים עשה השבוע כותרות. אולי בגלל שקשה לעבור בשתיקה על מקרה שבו ילדה קטנה כל כך מגיעה מדממת לבית חולים, אולי בגלל שהנער הפקיר אותה ונמלט (ונתפס בביתו על ידי המשטרה), אולי בגלל שזה קרה בתל אביב.

אבל האמת היא שאירועים כאלה מתרחשים כל יום, כל היום, בתל אביב ויותר ויותר גם בערים אחרות שהדו-גלגליים החשמליים חודרים אליהן במהירות.

בקיץ הנוכחי היו לי כמה גיחות קצרות לערים באירופה. בכל פעם מחדש נדהמתי מהתחושה המשוחררת של הליכה ברגל על המדרכות: לא צריך להביט לאחור ולצדדים בחשש, אפשר פשוט לטייל, ליהנות ולחזור בשלום. כל כך שונה מהדריכות התמידית שלה נדרשים הולכי הרגל בישראל שלא יודעים מאיזה כיוון יחתוך אותם הדו-גלגל הבא.

בקיץ הנוכחי היו לי כמה גיחות קצרות לערים באירופה. בכל פעם מחדש נדהמתי מהתחושה המשוחררת של הליכה ברגל על המדרכות: לא צריך להביט לאחור ולצדדים בחשש, אפשר פשוט לטייל, ליהנות ולחזור בשלום

רוכבי אופניים על המדרכה עם הולכי רגל בתל אביב. אילוסטציה. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
רוכבי אופניים על המדרכה עם הולכי רגל בתל אביב. אילוסטציה. למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

כפי שכתבתי בעבר, לדעתי יש לסוגייה הזו פתרון אחד: התייחסות אל הכלים החשמליים כאל כלי רכב ממונעים לכל דבר ועניין. בפועל, זה אומר שניתן לרכוב עליהם ב-5 תנאים:

  • מעל גיל 16;
  • עם קסדה;
  • על הכביש;
  • עם רישיון (רישיון נהיגה כלשהו, לאו דווקא על דו-גלגלי);
  • עם לוחית רישוי.

כשהתנאים האלה ימולאו, גם יהיה הרבה יותר קל לאכוף. בדיוק כמו שאוכפים את החוק על רוכבי אופנועים.

זה לא מסובך. זה דורש שיתוף פעולה ורצון מצד הממשלה והשלטון המקומי. הטענה שבמקרה כזה המוני רוכבי דו-גלגליים יחזרו למכוניות הפרטיות ויתדלקו את הפקקים לא מחזיקה מים.

הטענה שהמוני רוכבי דו-גלגליים יחזרו למכוניות הפרטיות לא מחזיקה מים. אם הנערים בני ה-16 שרכבו בפראות בנמל לא היו דוהרים על אופניים חשמליים, הם היו נוהגים במרצדס ועומדים בפקק?

אם הנערים בני ה-16 שרכבו בפראות בנמל לא היו דוהרים על אופניים חשמליים, הם היו נוהגים במרצדס ועומדים בפקק? הם היו, ירחם השם, מדוושים באופניים רגילים, או חלילה הולכים ברגל. זה היה עושה טוב לבריאות שלהם, לביטחון של העוברים ושבים ולא מוסיף דבר לפקקים.

אופניים חשמליים בתל אביב, אילוסטרציה (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)
אופניים חשמליים בתל אביב, אילוסטרציה (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

עוד פחות מחודשיים יתקיימו הבחירות לכנסת, ועוד כשנה הבחירות לעיריות: זה הזמן לדרוש מנבחרי הציבור – בשלטון הארצי והמקומי – שיתחילו לטפל בבעיות הביטחון של אזרחי ישראל שהולכים ברגל על המדרכה.

5

המשוריינים המיתולוגיים וסיפור השיירות לירושלים קמו לתחייה בחאן שער הגיא.

אם שמים רגע בצד את העובדה שהנראטיב שמוצג לקהל חד-צדדי במובהק, ומניחים לשאלה מה לגוף שמירת טבע ולאתר היסטורי-פוליטי כזה, צריך לומר שרשות הטבע והגנים, בניצוחו של מנהל המחוז מנחם פריד, עשתה עבודה יפה בשחזור פרק מרתק במאבק על הקמת המדינה. האתר פתוח גם בשבת, וההגעה מומלצת.

אולי בגלל חיבתי לתחבורה, בין המוצגים והמשוריינים לכד את תשומת ליבי דווקא אוטובוס של "אגד". מתברר שלעיתים היו מצטרפים לשיירות שעלו לירושלים הנצורה גם אוטובוסים מהשורה שנעטפו בשכבת מיגון.

הכניסה לאוטובוס היא מסע צובט לב במנהרת הזמן: מנקב הכרטיסים עדיין מונח שם, ליד מושב הנהג, ההגה הגדול ומוט ההילוכים הפשוט. הכיסאות נוחים באופן מפתיע, מזכירים יציעים של בתי קולנוע ישנים.

הכניסה לאוטובוס היא מסע צובט לב במנהרת הזמן: מנקב הכרטיסים עדיין מונח שם, ליד מושב הנהג, ההגה הגדול ומוט ההילוכים הפשוט. הכיסאות נוחים באופן מפתיע

אטובוס "אגד" בחאן שער הגיא (צילום: אביב לביא)
אטובוס "אגד" בחאן שער הגיא (צילום: אביב לביא)

בגלל המיגון, פתחי האוורור מצומצמים והתחושה קלסטרופובית, אבל באותה עת גם אינטימית. אפשר ממש לדמיין את הנוסעים עולים עם סלים שסחבו מהשוק, משלמים כמה פרוטות לנהג או מנקבים כרטיסיה ומתיישבים באנחה. בסך הכול כ-20 מקומות ישיבה, היום בכלל היו קוראים לזה מיניבוס.

זו הייתה התחבורה הציבורית בשנות ה-40' של המאה הקודמת. בלי אפליקציות תשלום, בלי מזגן, בלי לוחות אלקטרוניים, הנהג שלנו חברמן – ועם קצת מזל, הוא יצליח להחזיר אותנו הביתה בשלום.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,723 מילים ו-1 תגובות
סגירה