הציבור הישראלי סבל ממקרה קיצוני של עייפות בחירות. ההצבעה השבוע הייתה הניסיון שלו להחלים מכך. בניסיון הזה הציבור למעשה נתן גושפנקה רשמית להפיכת הדמוקרטיה לאוטוקרטיה תחרותית. מה שעשו – או לא עשו – כל אזרח ואזרחית ב־1 בנובמבר ישפיע ישירות על מה שיקרה, על מה שיכול היה לקרות ועל מה שצריך היה לקרות בשנים הבאות.
לכאורה, בחירות הן מנגנון להשגה ולשימור עוצמה פוליטית בדרך לא אלימה. אולם, מדובר בריטואל נפוץ להשגת לגיטימיות במגוון משטרים, לאו דווקא בזה הדמוקרטי. לפיכך, משמעות הבחירות היא לא רק בהכרעת מאזן הכוחות – אלא גם בגיבוש דפוסי שלטון לניהול המדינה לאורך זמן.
חשיבות הבחירות בישראל – ובכל מקום אחר – רחבה, אפוא, הרבה יותר מאשר התוצאות ביום שאחרי ההצבעה. שלושה שיקולים מרכזיים מנחים מצביעים בקלפי (או בסלידתם ממנה). הראשון – והרווח ביותר, כפי שמעיד המונח בלעז "Elections" – הוא להצביע עבור נציגים במוסדות השלטון.
ההחלטה לאיזה מפלגה להצביע ניזונה מהערכה כללית של כשירות המועמדים, מהגישה שלהם כלפי סוגיות שונות (שבישראל נעות מביטחון אישי ולאומי, עמדות לגבי הסכסוך הישראלי–פלסטיני, אינטרסים כלכליים ועד מעמדה של ישראל בעולם ועוד) וממידת הייצוג שלהם את תפישת עולמם.
ניתן היה להצביע, בין היתר, על תקווה ופחד, סולידריות וניכור, תסכול והתפכחות, כעס ואדישות, תחושת שייכות או הדרה – וכמובן גם על דחייה או קבלה של האחר
השני קשור למובן העברי של "בחירות" – לבחור בין אלטרנטיבות – על כל מה שמשתמע מהן. השלישי – והחמקמק ביותר – הוא להבין את ההשלכות של התוצאות השונות בקלפי על המדינה ועל דרכה העתידית – ולבחור את האפשרות הרצויה ביותר (או, לחליפין, למנוע את הגשמת התסריט הגרוע).
המפלגות ונציגיהם מתייחסים לכלל השיקולים האלה בדרך כזו או אחרת לפני הבחירות. פניותיהם לציבור משלבות טיעונים רציונליים, העדפות אישיות ומגוון רגשות, במינונים שונים. ניתן היה להצביע, בין היתר, על תקווה ופחד, סולידריות וניכור, תסכול והתפכחות, כעס ואדישות, תחושת שייכות או הדרה – וכמובן גם על דחייה או קבלה של האחר.
מערכת הבחירות הזאת לא התקיימה בחלל ריק. היא הושפעה ועוצבה על ידי כללי המשחק הפוליטי שקבעו המנהיגים השונים כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלהם על חשבון יריביהם. סבבי הבחירות האחרונים עוצבו במידה רבה על ידי ההחלטה מ־2014 להעלות את אחוז החסימה מ־2% ל־3.25%, מה שאילץ כמה מפלגות להתאחד.
זה מה שביצר, בין היתר, את החלוקה שבין גוש הימין והדתיים לבין גוש המרכז–שמאל. הפיצול הבין־גושי החריף עוד יותר בארבעת הסבבים הקודמים בעקבות פילוגים בתוך כל אחד מהמחנות והמשקל המוגזם של הרשימות הקטנות במניעת או בהרכבת קואליציות שלטון בלתי יציבות בעליל.
הפיצול הבין־גושי החריף עוד יותר בארבעת הסבבים הקודמים בעקבות פילוגים בתוך כל אחד מהמחנות והמשקל המוגזם של הרשימות הקטנות במניעת או בהרכבת קואליציות שלטון
לפיכך, באופן בלתי נמנע, ישראל הגיעה לסבב הבחירות החמישי מקוטבת יותר, מפולגת ומוחלשת במישור הפנימי – ופחות בטוחה כלפי חוץ במקומה במערכת הגלובלית הנזילה ובמרחב האזורי המשתנה תדיר מכפי שהייתה אי־פעם.
מערכת הבחירות הנוכחית – שהייתה גם רדומה וגם סוערת ורוויית הכפשות – הכילה את המורכבויות המובנות בישראל של היום. 39 רשימות התחרו על המושבים בכנסת ה־25 – מדובר כמעט בשיא כל הזמנים, שנרשם בתחילת סבב הבחירות ב־2019.
באותן בחירות, 366 אלף קולות ניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. מדובר ב־8.5% מכלל קולות המצביעים. הנתון זה משתווה פחות או יותר למספר הקולות שירדו לטמיון בקרב המפלגות המרחפות קצת מתחת לאחוז החסימה בסבב הנוכחי.
ב־2019 הקולות הללו פגעו בעיקר במפלגות הימין הדתי־לאומי. הפעם הם פוגעים ברשימות המרכז–שמאל. בבחירות האחרונות, מעבר לניסיון לשכנע את כ־60 האלף המצביעים המתלבטים – כל גוש היה נחוש להגדיל את שיעור ההצבעה בצד שלו ולדלדל אותו ככל הניתן בשורותיהם של יריביו.
בימים האחרונים כל המאמצים התרכזו בשתי המטרות האלה (ובמזג האוויר, הפחות נתון להשפעה, שבניגוד לתחזיות – דווקא שפר). העיסוק הכמעט כפייתי בעידוד ההצבעה ובצליחת אחוז החסימה הוליד פרץ נוסף של פופוליזם הניזון מתחושות הקיפוח והדחיקה לשוליים.
הוא גם עסק בוויכוח בין אלה שביקשו לשמר את מעמדם העצמאי של מוסדות השלטון המרכזיים (מערכת המשפט, הכנסת, החברה האזרחית והתקשורת) ובין אלה שניסו לקדם סדר יום סמכותני, תוך פיזור הבטחות לתיקונים מוסדיים שמאיימים לשנות את מה שנותר ממערכת האיזונים והבלמים בישראל.
ההצבעה גם הושפעה מהתפקוד הלא אחיד של ממשלת בנט–לפיד היוצאת בתחומים השונים, ומיכולתה המוגבלת ליזום שינויים בזירה החשובה של יחסי ישראל והפלסטינים. השילוב בין כל הגורמים הללו הפך את מערכת הבחירות האחרונה למאוסה ופוגענית באופן בלתי רגיל.
אין לדעת איך כל זה השפיע על האזרחים. הדבר הברור הוא שהחשש משיעור הצבעה נמוך לא התממש, מה שנתן דחיפה למפלגות הגדולות יותר (המרוכזות בימין) על פני הרשימות הקטנות שכמעט כולן (למעט הבית היהודי בראשות איילת שקד) התרכזו הפעם במרכז–שמאל.
החברה הערבית אומנם התגייסה הרבה מעבר למצופה, אך עדיין מדובר בשיעור הצבעה נמוך יחסית (קצת יותר מ־55%). מספר לא קטן של אזרחי ישראל הפלסטינים לא הגיע לקלפיות
החברה הערבית אומנם התגייסה הרבה מעבר למצופה, אך עדיין מדובר בשיעור הצבעה נמוך יחסית (קצת יותר מ־55%). מספר לא קטן של אזרחי ישראל הפלסטינים לא הגיע השבוע לקלפיות, בין אם משום שהאמינו שאין בכוחם להשפיע משום שאיבדו אמון בנציגיהם, ובין אם משום שהם לא מרגישים חלק מהמערכת הפוליטית הישראלית, או בגלל שילוב הדברים.
הקרב על כל קול נמשך לא רק עד לסגירת הקלפיות אלא גם עתה, בזמן ספירת המעטפות הכפולות (בעיקר של כוחות הביטחון, שליחים רשמיים בחו"ל – והמצביעים בקלפיות המיוחדות).
להתכווצות המשמעותית בייצוג הערבי ובייצוג של פלגים מהשמאל במוסדות הרשמיים יש השלכות עצומות. מצטיירת תמונה של ניכור גובר מהממשלה המתגבשת בישראל ומרעיונות העליונות היהודית, שמאחדים את מרכיביה המרכזיים.
הימשכות מצב הניכור פוגמת, מטבע הדברים, ביסודות המשטר הדמוקרטי בישראל ובמוסדותיה (על אף שמובילי השלטון הגיעו לעמדות כוח, כמו רבים ממקביליהם הסמכותניים בעולם היום, באמצעות בחירות דמוקרטיות).
הדבר הזה גורם לא רק לחיזוק הפילוג, אלא, כפי שמציינים רבים בימים אלה, גם מוביל ישירות לאפקטיביות מוסדית פחותה ולצמצום חוסנה של מדינת ישראל כפי שהיכרנו אותה עד כה. בהיעדר שינוי מהותי ביחס לסכסוך הישראלי–פלסטיני, המגמות הללו מניחות את הקרקע לקריסה כלפי פנים ומעלים את הסיכון להתפוצצות כלפי חוץ.
בהיעדר שינוי מהותי ביחס לסכסוך הישראלי–פלסטיני, המגמות הללו מניחות את הקרקע לקריסה כלפי פנים ומעלים את הסיכון להתפוצצות כלפי חוץ
החששות הללו הפכו את הבחירות הכלליות למכריעות כל כך. השינוי במאזן הכוחות הנוכחי עלול להאיץ הידרדרות נוספת, בדיוק כפי שהמשך הקיפאון הבין־גושי היה מנציח את חוסר המעש בסוגיות היסוד.
כדי למנוע תרחיש כזה נחוץ שינוי מהותי. החיפוש אחר פתרונות בחברה האזרחית, כמו גם באפיקים רשמיים, חיוני לפיתוח חזון כוללני ושוויוני יותר עבור כל אזרחי המדינה ולבניית אסטרטגיה מעשית למימושו. אולם, בסופו של יום, בלי הכוח הפוליטי – כל זה יישאר בגדר תיאוריה.
לכל אזרחית ואזרח במדינה הייתה יד בהיווצרות המצב שנוצר. איך שלא בחרתם לבלות את יום הבחירות – השפעתם על התוצאות. עם זאת, יש לזכור: יש לכם גם את הכוח להוביל את השינוי המיוחל. בינתיים, כולנו נצטרך לחיות עם ההשלכות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הסיבה לאיבוד הקולות בשמאל והעיקר במרצ היא בגידה בערכים בתקופת הקורונה. אי אפשר מחד לדבר על זכויות אדם על גופו ולטעון כנגד שיח מפלג ומאידך לשלול מאנשים זכויות אם לא מיישרים קו עם הנרטיב ומתירים החדרת חומרים ניסיוניים וקטלניים לגופים תמורת זכות התנועה והתעסוקה. השמאל בגד בערכיו (שוב) ולכן שילם את המחיר. זה היה צפוי. לצערי הלקח הזה עדיין לא נלמד ואף אחד לא טורח לציין את הנקודה הזו ורק מנסים לגרום לה להעלם כאילו מעולם לא קרתה, לכן אין צפי שהמצב ישתפר בקרוב.
השם משפחה של אמי התימניה ז"ל – חזי. רחל חזי ז"ל, אבי ז"ל בא מפולין, רוסיה, אמו קפצה מרכבת בדרך למחנות. כן, כן, ככה זה היה, משפ' ויפליך. הורי הכירו ב'גהה', אבי ממחלת הרדיפה, ואמי אחרי התאבדות בפסי הרכבת של בעלה הראשון – יעקב שט, שעריה פ"ת. סיפור חיים אחולשרמוטה, ועוד אח"כ ים תלאות – ןאפילו הומלס. בקיצור, אור-לי ברלב ומיקי רוזנטל, וישראל פריי וכו' וכו' – זה זה 'אנשי חיל יראי אלהים'