הבחירות עברו, התוצאות הרשמיות פורסמו, ההלם הראשוני חלף – בדיוק הזמן לסיכום.

אומרים שלהצלחה אבות רבים אך הכישלון הוא יתום. ואולם במקרה דנן אין זה כך, לכישלון מחנה השינוי אבות (ואימהות) רבים, רבים מדי.

הבחירות עברו, התוצאות הרשמיות פורסמו, ההלם הראשוני חלף – הזמן לסיכום. אומרים שלהצלחה אבות רבים אך הכישלון יתום. ואולם במקרה דנן אין זה כך. לכישלון מחנה השינוי אבות (ואימהות) רבים

בדיעבד אפשר לומר שהבחירות האלה הוכרעו מזמן וסופן היה ידוע מראש, אלא שמחנה השינוי בחר להעלים עין וסמך על בוחריו שיעשו את העבודה. הבוחרים אכן עשו את העבודה והצביעו, אפשר לומר אף שהצביעו בהמוניהם – אבל הפוליטיקאים שלהם כשלו. האחרונים היו עסוקים בקרבות אגו ילדותיים ובעניינים שוליים, לא חשובים ולא מהותיים לחיי אזרחי ישראל של שנת 2022. על כך הם שילמו מחיר כבד, מחיר שישראל כולה משלמת.

כישלון ידוע מראש

זה התחיל בפריימריז של מפלגת העבודה – מתפקדי העבודה הראו את הדלת לשרים הכושלים למדי של העבודה – עמר בר־לב ונחמן שי – ושלחו אותם הביתה. זה נמשך בהתנהלות הלקויה של מרב מיכאלי כשרת התחבורה שהקפידה מאוד לשבש את העברית בכל הזדמנות ובאותו זמן לא עסקה בנושאים החשובים והמהותיים של התחבורה בישראל. במקום זאת בחרה לעסוק בשטויות כמו המזגן ברכבות והצבת תמרורים בדמות נשים.

מרצ לעומת זאת הייתה עסוקה בעצמה ובעיקר התעקשה לעסוק בנושאים בלתי רלוונטיים בעליל לחיי אזרחי ישראל בשנת 2022, לא לפני שהחזירה את זהבה גלאון לעמוד בראשה – טעות נוספת בתוך צבר הטעויות שמרצ עשתה בשלוש השנים האחרונות.

הבוחרים אכן עשו את העבודה והצביעו, אפשר לומר אף שהצביעו בהמוניהם – אבל הפוליטיקאים שלהם כשלו, עסקו בקרבות אגו ילדותיים ובעניינים שוליים שאינם מהותיים לחיי אזרחי ישראל

למעשה, לא הייתה טעות אחת שמרצ פסחה עליה בשלוש השנים האחרונות. אזכיר כאן רק כמה מהן: מינויו של ניצן הורוביץ לראשות מרצ תוך התעלמות פושעת לדעתי מתוצאות הבחירות המקדימות של חברי מרצ, שבחרו בתמר זנדברג לראשות מרצ; המחדלים ג'ידא רינאוי זועבי ואורלי לוי־אבקסיס הרשומים על שם הורוביץ (שאומנם התפטר אך עד היום אינו נושא באחריות להם ואף אמר בראיונות שנערכו איתו שהיה פועל שוב באותה דרך); וכמובן, קמפייני הגעוואלד המפורסמים – כמה פעמים אפשר לזעוק געוואלד בלי לשאת בטיפת אחריות לטעויות הרבות שלכם? כמה פעמים יצביעו לכם ויצילו אתכם מתוך רחמים ולא מתוך אידאולוגיה אמיתית? מתישהו זה יימאס על הבוחרים שלכם והם יברחו מכם – דבר שקרה לי לפני שנתיים וקרה ביתר שאת בבחירות האחרונות. הרי מרצ כבר שנים מגרדת את אחוז החסימה, ממש לא מהיום. לפיד לא אחראי למפלתה, מרצ נופלת כבר כמה שנים ונאבקת באחוז החסימה הרבה לפני שלפיד נתמנה לראש הממשלה.

אבל אלה הבעיות הקטנות של הממשלה היוצאת. הבעיה המהותית ביותר הייתה שמחנה השינוי לא היה מלוכד ומאוחד בעוד מחנה נתניהו שמר על ליכוד שורותיו בהקפדה יתרה.

מה חשבנו לעצמנו שיקרה כשבני גנץ סירב בכל תוקף לקבל את הנהגתו של יאיר לפיד והתעקש לרוץ על ראשות הממשלה? מי מנהיג המחנה, לפיד או גנץ? ובכלל, גנץ הוא עדיין טירון פוליטי חסר ניסיון – הוא עדיין לא בשל להנהיג ולא בשל להיות ראש ממשלה; מה חשבנו לעצמנו שיקרה כשמרב מיכאלי סירבה בכל תוקף להתאחד עם מרצ ולוּ איחוד טכני בלבד עד אחרי הבחירות למרות הצעות יוצאות דופן ומרחיקות לכת שלפיד הציע לה?

מה חשבנו שיקרה כשגנץ סירב בכל תוקף לקבל את הנהגת לפיד והתעקש לרוץ על ראשות הממשלה? מה חשבנו שיקרה כשמיכאלי סירבה בתוקף להתאחד עם מרצ ולוּ איחוד טכני בלבד עד אחרי הבחירות?

ולא, לומר שלפיד שתה את קולותיהן זו בריחה מאחריות. לפיד לא שתה את הקולות של העבודה ושל מרצ, לפיד ניהל קמפיין בחירות תוך ניהול מופתי, יש לומר, של המדינה, וניסה לשמור על שלמות המחנה. הוא אומנם טעה כשלא נפגש עם גנץ ודרש ממנו להסיר את מועמדותו לראשות המדינה, אך מנגד גם מובן מדוע לא עשה כך – כדי שלא לספק לגוש נתניהו סיבה לתקוף את מחנה השינוי. העבודה נבלעה ומרצ נמחקה רק בגלל התנהלות לקויה וגרועה שלהן, לא בגלל ראש הממשלה היוצא יאיר לפיד. הן ורק הן אשמות במפלתן.

חוסר רלוונטיות עיקש

אחד הדברים שהובילו למחיקתה של מרצ היה כאמור ההתעקשות הלא מובנת שלה לעסוק בעניינים ממש לא חשובים ולא רלוונטיים למדינת ישראל בעת הזאת ובעיקר התעקשותה להעלות מיסים על כלים חד־פעמיים (בשם ההתעקשות לעסוק בנושא משבר האקלים) ועל משקאות ממותקים. בכך פגעו לא רק בציבור החרדי שבתגובה רץ בהמוניו להצביע לש"ס והעלה את ש"ס משמונה מנדטים לאחד־עשר (מה שהוריד את מרצ אל מתחת לאחוז החסימה), אלא גם בציבור החילוני ואף בי עצמי. דוגמה קטנה: אם בעבר תרכיז ויטמינצ'יק 1 ליטר עלה 11-9 שקלים, לאחר העלאת המיסים הוא עולה עד פי שניים וחצי ומגיע ל־24-20 שקלים; אם בעבר חבילה של 50 כוסות חד־פעמיות עלתה שקלים בודדים בלבד, לאחר העלאת המיסים עולה אותה חבילה עשרות שקלים. טירוף! העלאת המיסים הזאת הייתה טעות אחת יותר מדי ועלתה למרצ בירידה אל מתחת לאחוז החסימה.

משבר האקלים כבודו במקומו מונח, אך ישראל מדינה קטנה ולא תוכל להשפיע רבות על נושא זה, ולא עוד אלא שהיא מתמודדת עם משבר הרבה יותר חמור כרגע, משבר שאם לא יטופל מיידית ובאופן בהול ודחוף יוביל את ישראל לתהומות חשוכות ולימים אפלים. כשיאיר גולן העז לומר דבר דומה על משבר האקלים, הוא הותקף בגסות על ידי חברי מרצ שכאמור במקום לבחור בו לראשות מרצ העדיפו להחזיר את זהבה גלאון שהיא נהדרת אבל שייכת לעבר ומרצ הייתה צריכה דם חדש.

לומר שלפיד שתה את קולותיהן זו בריחה מאחריות. לפיד לא שתה את הקולות של העבודה ושל מרצ, לפיד ניהל קמפיין בחירות תוך ניהול מופתי, יש לומר, של המדינה, וניסה לשמור על שלמות המחנה

גם נושא המשא ומתן לשלום עם הפלסטינים אינו רלוונטי כרגע, או כמו שאני נוהג לומר: כשהבית בוער אתה לא יוצא החוצה לשטוף את המדרגות ולא מחלק לשכנים סוכריות.

על הטרגדיה של מרצ ראוי להקדיש מאמר נפרד שיזכיר את ימיה המפוארים בימי המנהיגה שולמית אלוני ז"ל לעומת מרצ חסרת המנהיגוּת של היום.

פתחתי את הרשומה במימרה המפורסמת וכאן המקום לסכם מי האשמים במפלת הממשלה ובהחזרת גוש נתניהו שהפעם התחזק בבן־גביריזם הרסני, כהניסטי ומסוכן לדמוקרטיה הישראלית, 27 שנים בדיוק לאחר רצח רבין הי"ד. מי היה מאמין.

אם כן לכישלון אחראים:

• בראש ובראשונה בני גנץ ומפלגתו, שלא השכילו להתאחד סביב מנהיגותו של יאיר לפיד ונפלו בפח שטמנו להם נתניהו ואנשיו (משה גפני ושות'), שלכאורה הדתיים יסכימו להקים עם גנץ קואליציה ולא עם לפיד אם גוש נתניהו לא יגיע ל־61 מנדטים.
• מרב מיכאלי שמיאנה בכל תוקף להתאחד עם מרצ גם לא לגוש טכני, אף שקיבלה הצעות מפתות מלפיד אך בחרה לצאת נגדו.
• מרצ שהתעסקה בשטויות ובתקיעת אצבע בעין לדתיים ולחרדים (ואגב כך גם לחילונים ולי) בשיתוף שר האוצר ליברמן.
• רוב מפלגות הגוש שמשום מה מסיבה לא מובנת לא חתמו על הסכמי עודפים.
• ראש הממשלה יאיר לפיד שלא הצליח לגבש את הגוש ליחידה אחת מאוחדת, נמנע מלהעמיד במקום את גנץ שמשיקולי אגו וילדותיות ערער על מנהיגותו ולא לחץ על המחנה לחתום על הסכמי עודפים חיוניים וחשובים כל כך.

כאן המקום לסכם מי האשמים במפלת הממשלה ובהחזרת גוש נתניהו שהפעם התחזק בבן־גביריזם הרסני, כהניסטי ומסוכן לדמוקרטיה הישראלית, 27 שנים בדיוק לאחר רצח רבין הי"ד

אם מחנה השינוי חפץ חיים, תאב שלטון ורוצה לנצח בפעם הבאה, הוא חייב לבנות את עצמו מחדש – והפעם כל מפלגות המחנה חייבות להתלכד סביב מנהיג מוסכם אחד, לדבוק בו, ללכת אחריו ולהמליץ עליו לראשות הממשלה, בלי משחקי כוח ובלי אגו וילדותיות. המנהיג הזה צריך להיות יאיר לפיד, שלדעתי הוא המנהיג האמיתי היחיד בימינו, והוא הוכיח את זה חזור והוכח בשלוש השנים האחרונות.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.