מונוגרפיה חדשה על הזונדרקומנדו באושוויץ־בירקנאו מפריכה מיתוסים על האסירים שנאלצו להפעיל את מתקני הרצח במחנה ההשמדה – וחושפת פרטים על פעילויות ההתנגדות של היחידה המיוחדת.

הספר "עדים ממעמקי הגיהינום: ההיסטוריה של הזונדרקומנדו באושוויץ" ("Witnesses from the Pit of Hell: History of the Auschwitz Sonderkommando") מבוסס על דוחות של האס אס ועל עדויות של אנשי הזונדרקומנדו עצמם. ההיסטוריון איגור ברטוסיק חקר את היחידה הידועה לשמצה מהקמתה ב־1942 ועד שחרור המחנה ב־1945.

"האסירים בזונדרקומנדו תמיד זכו לביקורות ולסטיגמות, כאילו היו משתתפים מרצון ברצח ההמוני של הקורבנות, שאת גופותיהם נאלצו לשרוף בתמורה לדחיית גזר דין המוות שלהם עצמם בכמה חודשים והרשות שבשתיקה לאסוף את האוכל שנשאר בחפציהם של הקורבנות היהודים לפני שנכנסו לתאי הגזים", כותב ברטוסיק.

הזונדרקומנדו הראשון הוקם כחלק מהפיכת מחנה אושוויץ־בירקנאו ליעד "הפתרון הסופי" ליהודים מכל רחבי אירופה. כאלפיים גברים – רובם ככולם יהודים – נאלצו בסופו של דבר לעבוד בזונדרקומנדו. פחות מ־60 מהם שרדו את המלחמה.

הצייר ושורד השואה דוד אולר, צייר את עצמו במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו אחרי ששרד את הזוועות (צילום: מוזיאון אושוויץ־בירקנאו)

"האסירים בזונדרקומנדו תמיד זכו לביקורות ולסטיגמות, כאילו היו משתתפים מרצון ברצח ההמוני של הקורבנות, שאת גופותיהם נאלצו לשרוף בתמורה לדחיית גזר דין המוות שלהם"

אחרי המלחמה, רבים מניצולי הזונדרקומנדו "השתתקו ונותרו בדממה במשך שנים", כותב ברטוסיק, שקיים את המחקר שלו במוזיאון אושוויץ־בירקנאו שבפולין במשך כמה עשורים.

ברטוסיק סיפר לזמן ישראל שהמחקר שלו דומה לניתוח של קופסה שחורה במטוס, משום שעשה שימוש רק בעובדות מתועדות. במשך שנים ארוכות ניהל החוקר מערכת יחסים עם שורד השואה הפולני ואיש הזונדרקומנדו לשעבר הנריק מנדלבאום, שהלך לעולמו ב־2008.

"אני לא מרגיש שאני יכול לנתח את הזיכרונות של אסירי הזונדרקומנדו לשעבר מנקודת מבט רגשית או אישית", אומר ברטוסיק. "החברות הקרובה שלי עם מנדלבאום לימדה אותי שיש מקומות שאין לי את הזכות המוסרית לגשת אליהם".

אסירי הזונדרקומנדו שירתו במה שכונה "האזור האפור" – מונח שטבע שורד אושוויץ פרימו לוי. הם נאלצו לבצע "טיפולים מיוחדים" במחנה ההשמדה שבו נרצחו מיליון יהודים בתאי הגזים. על פי חלק מהדיווחים, אסירי הזונדרקומנדו אולצו לשרוף את קרובי המשפחה שלהם.

שורד השואה והצייר דוד אולר בציור המראה אסירים גוררים גופות מתאי הגזים (צילום: מוזיאון אושוויץ־בירקנאו)

"אני מאמין שהאסירים ביחידת הזונדרקומנדו היו קורבנות, אבל גם מנצחי הרשע", אומר ברטוסיק. "הם הושלכו לקרקעית העמוקה ביותר של הגיהינום. ובכל זאת, היהודים בזונדרקומנדו, שנותרו לבדם בזמן שרוב קרובי משפחתם נרצחו – עדיין נותרו בני אדם, בניגוד לרצון האס אס", אומר ההיסטוריון.

"הם הושלכו לקרקעית העמוקה ביותר של הגיהינום. ובכל זאת, היהודים בזונדרקומנדו, שנותרו לבדם בזמן שרוב קרובי משפחתם נרצחו – עדיין נותרו בני אדם"

ברטוסיק, שפרסם כמה מונוגרפיות על מתקני ההריגה באושוויץ־בירקנאו, השתמש במסמכים מתקופת הבנייה וברישומי האסירים כדי לפרט את הפעולות שנדרשו אנשי הזונדרקומנדו לבצע במסגרת תפעול המחנה.

בתאי הגזים המקוריים והמאולתרים של המחנה, למשל, הגופות נשרפו בחוץ אחרי שהיהודים נרצחו בתאי גזים בבתי חווה שהוסבו לבונקרים סגורים ואטומים, כותב ברטוסיק.

"חלוקת העבודה בקבוצות האלה הייתה כדלהלן", מציין ברטוסיק. "כ־10 אסירים הועסקו במשיכת הגוויות מתא הגזים. 30 העמיסו את הגופות למשטחים צרים על מסילה. 10 אסירים הסיעו את המשטחים לבורות השריפה. 20 סידרו את הגופות בבורות השריפה – וכשלושים הועסקו בהובלת עץ לאתר השריפה".

שרידים של תא גזים באושוויץ־בירקנאו, פולין, אוקטובר 2017 (צילום: מאט ליבוביץ')

הישג משמעותי במחקרו של ברטוסיק על הזונדרקומנדו, לדבריו, היה גילויים של עשרות שמות של גברים שנאלצו לעבוד ביחידה. "איתרתי שמות של אנשים שהגיעו בסופו של דבר לזונדרקומנדו, חשבתי עליהם", אומר ברטוסיק. "מורה, אופה, סטודנט… אנשים רגילים שבטח רצו מאוד לשרוד. אני יודע שזה לא הרבה, אבל לפחות הצלחתי להוציא אותם מאפלת השכחה. לפחות זה".

"איתרתי שמות של אנשים שהגיעו בסופו של דבר לזונדרקומנדו, חשבתי עליהם", אומר ברטוסיק. "מורה, אופה, סטודנט… אנשים רגילים שבטח רצו מאוד לשרוד"

"עמידות מנטאלית"

במהלך עשורי השתיקה של ניצולי הזונדרקומנדו, השתרשו כמה "תפיסות נפוצות" לגבי היחידה, אומר ברטוסיק. "הסטריאוטיפ השגוי" הבולט ביותר, לדברי ברטוסיק, היה שאנשי היחידה הוצאו להורג מדי כמה חודשים על ידי האס אס. למעשה, כל צוות עובדי הכפייה חוסל רק פעם אחת – בדצמבר 1942.

לא רק שלא היו "חיסולים" שגרתיים של קבוצות זונדרקומנדו, אלא ש"אחוז גדול" מהניצולים הצטרף ליחידה בסוף 1942, כותב ברטוסיק. אי־דיוק נוסף שלעיתים מיוחס לזונדרקומנדו הוא כי רק גברים צעירים נבחרו לתפקיד. למעשה, ברטוסיק מראה שלפחות 70% מאנשי היחידה היו בני 30 ומעלה.

"זה גם לא נכון שהאסירים נבחרו בגלל המומחיות הטכנית שלהם. אחרי בחינה ראשונית, הם נבחרו רק על סמך היכולת הפיזית שלהם לעבוד". נוסף על המסמכים של האס אס ורישומי האסירים, ברטוסיק חקר כמה כתבי יד. למשל, ספרי זיכרונות שכתבו אסירי הזונדרקומנדו וקברו לצד תאי הגזים ב־1944.

כתבי היד שקברו אסירי הזונדרקומנדו באושוויץ ב־1944 ונמצאו אחרי המלחמה (צילום: מוזיאון אושוויץ־בירקנאו)

כתבי היד האלה, שהאחרון בהם נחשף ב־1980, כוללים "ניתוח של מצבם הנפשי", כותב ברטוסיק. "הדבר המהותי ביותר שקבע את היכולת שלך לשרוד את הזונדרקומנדו – זה העמידות המנטאלית. העדויות של הניצולים מראות שחלק מהאסירים בזונדרקומנדו לא היו מסוגלים לשאת מבחינה נפשית את התנאים הקיצוניים והמלחיצים. חלקם התמוטטו במהלך העבודה – ונרצחו על ידי האס אס".

"הדבר המהותי ביותר שקבע את היכולת שלך לשרוד את הזונדרקומנדו – זה העמידות המנטאלית. העדויות של הניצולים מראות שחלק מהאסירים בזונדרקומנדו לא היו מסוגלים לשאת מבחינה נפשית את התנאים"

בשנת 1944, אחד מאנשי הזונדרקומנדו צילם תמונות מתוך תא הגזים, ליד בורות השריפה. התמונות – שהוברחו מחוץ למחנה בתוך משחת שיניים – מראות את שריפת הגופות וקבוצות של נשים מובלות לתאי הגזים.

ברטוסיק מכנה את התמונות האלה "ההישג הגדול ביותר בתיעוד פשעי האס אס". רק משום שהאס אס חזרו לשרוף גופות בחוץ במהלך "האקציה ההונגרית" הבהולה של אותו האביב, מציין ברטוסיק, הצליח אותו אסיר לצלם את רצח העם באור יום.

"קיימתי את הבטחתי"

כשאסירי הזונדרקומנדו התחילו את המרד המתוכנן שלהם ב־7 באוקטובר 1944, זה היה "בתנאים הכי לא אופטימליים", כותב ברטוסיק, שמשתמש בדיווחי המשטרה המקומית כדי להרכיב את תוצאות המרד.

הריסות מבנה תאי הגזים והמשרפה במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, פולין, אוקטובר 2017 (צילום: מאט ליבוביץ')

במקום תקיפה מתוזמנת לעת ערביים על אנשי האס אס, שתצא ממתקני ההריגה בעת ובעונה אחת, הפעולות החפוזות של אסיר אחד הציתו את המרד בלי תיאום ובשעה מוקדמת מדי. בעוד שחלק מהאסירים הציתו את מתקן ההרג ההרוס ממילא – אסירים אחרים הסתערו על הגדרות ורצו לכיוון בריכות הדגים שליד המחנה.

במקום תקיפה מתוזמנת לעת ערביים על אנשי האס אס, שתצא ממתקני ההריגה בעת ובעונה אחת, הפעולות החפוזות של אסיר אחד הציתו את המרד בלי תיאום ובשעה מוקדמת מדי

מטרת המרד – של לפחות חלק מהאסירים שברחו לחופש – הייתה למסור עדות. המטרה הזאת לא הושגה. עשרות מהאסירים הבורחים נורו למוות על ידי יחידות אס אס ממונעות. כמה נשים שהבריחו חומרי נפץ לזונדרקומנדו הוצאו להורג על תפקידם בהתקוממות.

"המארגנים זכאים לכבוד ולהערצה העמוקים ביותר האפשריים", כותב ברטוסיק. "אני כמעט בטוח שאם המרד היה פורץ בנסיבות המקוריות, התוצאה הייתה שונה באופן מהותי".

חודש אחרי ההתקוממות, הנאצים הפסיקו את ההריגה בגזים באושוויץ־בירקנאו. במסמך שהגיע לידי רטוסיק, הזונדרקומנדו כונה "צוות ההריסה של הקרמטוריום" בחודשים האחרונים של המחנה. "הם החליטו לפרק את הקרמטוריום. בהתחלה הם הורו להסיר את הקורות והרעפים – ואז גם את התנורים", העיד הנריק מנדלבאום ב־1947.

תמונה חשאית שצילם אסיר הזונדרקומנדו בזמן שרפת גופות באושוויץ־בירקנאו (צילום: מוזיאון אושוויץ־בירקנאו)

"יצרנו חורים בקירות בדצמבר 1944. הם שמו דינמיט בחורים האלה. הם שלחו את כולנו למחנה ואז פוצצו את זה לשמיים", אמר מנדלבאום. אף שהאס אס עשו את כל המאמצים לחסל את אסירי הזונדרקומנדו לפני השחרור – כמה עשרות מהם, ביניהם מנדלבאום, הצליחו "להיטמע" בין האסירים האחרים וכך נמנעו מגילוי.

כמה מהם מסרו עדות בפני הרשויות הסובייטית ומאוחר יותר פרסמו ספרי זיכרונות על ההישרדות ב"אזור האפור" של הזונדרקומנדו. עכשיו, אחרי כמה עשורים של מחקר, ברטוסיק אומר שהחיפוש שלו הגיע לסיומו.

אלא אם יתגלה כתב יד חדש במחנה, שיהיה קריא אחרי 80 שנה מתחת לאדמה, לא יהיו עוד חומרים על "היחידה המיוחדת". "לפני זמן רב הבטחתי להנריק מנדלבאום שספר כזה על הזונדרקומנדו ייכתב", אומר ברטוסיק. "קיימתי את הבטחתי".

איגור ברטוסיק והנריק מנדלבאום ב"כביש המחנה" של אושוויץ־בירקנאו בפולין, 1997 (צילום: באדיבות איגור ברטוסיק, מוזיאון אושוויץ־בירקנאו)