בדיוק כשהתחלתי לחשוב כי היחס בחברה להתמודדות נפשית הופך לזהה ליחס לכל מצב רפואי אחר – גיליתי שלא כך הדבר. ועדות רפואיות מצדיקות את השם הרע שיצא להן ומגלות אטימות קפקאית של ממש.

בדיוק כשהתחלתי לחשוב כי היחס בחברה להתמודדות נפשית הופך לזהה ליחס לכל מצב רפואי אחר – גיליתי שלא כך הדבר. ועדות רפואיות מצדיקות את השם הרע שיצא להן ומגלות אטימות קפקאית של ממש

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בימים אלה הגעתי לוועדה רפואית שהתנהלה בדיוק כפי שדמיינתי. בחדר מולי ישבו פסיכיאטר משועמם, רופאת משפחה חביבה, ומזכירה פעלתנית שדאגה לתעד בכתב כל מילה שיצאה לי מהפה. אנשים אלה התכנסו כדי לקבוע, כך גיליתי, את עתידי המקצועי. מסתבר שכל עובד מדינה המטופל בכדורים פסיכיאטריים מזומן לוועדה רפואית מסוג זה, כדי שזאת תקבע את "כשירותו הבריאותית לעבוד".

אין צורך לציין כי הכול נעשה ללא שום הכנה. רק אותו מייל קצר של "ועדה רפואית – תאריך ושעה – תגיעי". אז הגעתי. המזכירה קראה לי להיכנס. מראש המעמד היה לא ברור ובוודאי לא נעים. הנחתי, עם זאת, כי יהיה מדובר בתשאול כללי על התנהלותי היום-יומית במקום העבודה ובהתרשמות כללית.

נכנסתי לחדר, הפסיכיאטר הסתכל עליי וכמו בסרטים סקר אותי מלטה למעלה במבט עייף. זו הייתה גם הפעם האחרונה שהוא הרים את המבט מהדף עד לרגע שבו הודיע לי שהוועדה נגמרה.

לאחר שתי שאלות נימוסין מצד עמיתיו המקצועיים הגענו לעיקר, החלק שאמור להחליט אם אני כשירה: "את סובלת מחרדות? תפרטי". קיוויתי שהבנתי לא נכון, אבל לא, לא טעיתי – בן-אדם שאני לא מכירה ביקש ממני לפרט את החרדות שלי, אלה שאני לא חושפת אפילו בפני בעלי.

"את סובלת מחרדות? תפרטי". קיוויתי שהבנתי לא נכון, אבל לא, לא טעיתי – בן-אדם שאני לא מכירה ביקש ממני לפרט את החרדות שלי, אלה שאני לא חושפת אפילו בפני בעלי

סירבתי כמובן לענות. הם מצידם הופתעו מאוד. עמוק בלב הופתעתי גם אני –האם כל שאר המוזמנים לוועדה הסכימו לענות? הם ניסו להתעקש איתי קצת, אך כשהמשכתי לסרב – הוועדה נגמרה.

חזרתי הביתה כועסת, פגועה ובעיקר מבולבלת. האם לא מוזר לזמן את כל מי שנוטל כדורים פסיכיאטרים – כלומר, דווקא מי שמאובחן ומטופל – לוועדת כשירות? מדוע אנשים הסובלים מתת-פעילות של בלוטת התריס, וחווים, כמוני, אי-איזון הורמונלי, אינם מוזמנים לוועדה מסוג זה? על-פי אותו היגיון, מדוע שלא תוזמן כל מי שנוטלת כדורי אסטרוגן?

האם רק אני רואה את הבעייתיות שבעניין? האם איש מבין אנשי הרפואה והרווחה בוועדות אלה אינו חש אי-נוחות בהטלה מראש של ספק בכשירותם של הנוטלים תרופות פסיכיאטריות?

מעבר למשמעותה המבזה וחסרת הרגישות של המילה הזאת – "כשיר" – האם באמת יש צורך בוועדה רפואית קצרה ושטחית שכזאת, כאשר ידוע לכל כי כלל עובדי המדינה עוברים תהליך מיון ארוך, הכולל, בין היתר, אבחנה וההערכה של מרכזי השמה? הייתי מצפה לקצת יותר רגישות ממי ששואלים שאלות כל-כך אישיות ורגישות – ציפייה מיותרת כנראה כאשר מדובר בבירוקרטיה הישראלית.

לפי תקנון שירות המדינה, הוועדה הזו נועדה "לקבוע כי (המועמד) אינו מהווה סיכון לעצמו או לאחרים". זה נראה לי זמן טוב להזכיר שאני עובדת מדינה כבר שנתיים. אם כך, האם ניתן להניח כי בשנתיים האלה, עד אותו התור לוועדה, לא היוויתי שום סיכון?

חזרתי הביתה כועסת, פגועה ובעיקר מבולבלת. האם לא מוזר לזמן את כל מי שנוטל כדורים פסיכיאטרים – כלומר, דווקא מי שמאובחן ומטופל – לוועדת כשירות?

כל מה שנותר לי עכשיו הוא לחכות להחלטת הוועדה ולהבין אם אני "כשירה" בעיניהם. והאמת? יותר מאשר מעליבה ופוגענית, נראה כי הוועדה היא פשוט בזבוז של זמן.

עינבר אשכנזי נרקיס, בת 34 מתל אביב, מתכננת סביבה במשרד להגנת הסביבה. בעלת תואר ראשון בגיאוגרפיה ותואר שני במדעי הסביבה מאוניברסיטת תל אביב ובוגרת בית הספר לעיתונות מעשית. אמא לשקד ונשואה ליקיר.