בפרק הקודם: בצעד מהיר יצאתי מהטרמינל בפראג ופגשתי את הנהג הצ'כי שנשלח לאסוף אותי מהשדה ולהביא אותי אל המשרד במלון אינטרקונטיננטל בקומה 12, שם יהיה גם הבית וגם המשרד שלי לתקופה הקרובה. מה אורך התקופה? לא שאלתי מעולם. הנחתי שכארבעה שבועות, ואז נראה.

*  *  *

ישבתי במושב האחורי במונית. הנהג לא דיבר אנגלית מה שהקל עלי את המסע, יכולתי להתכנס בעצמי בהתרגשות. נצמדתי לחלון וניסיתי לראות כמה שיותר מהדרך משדה התעופה אל המלון שהיה ממוקם במרכזה של העיר, בין העיר העתיקה לנהר הוולטאבה. כחצי שעה של נסיעה במונית המרצדס הישנה שראתה כבר ימים טובים יותר. בדרך הכביש חצה שטחים חקלאיים ושיכוני עובדים, בניינים אפורים. פסי רכבת שמתחלפים במסלול לחשמלית שהיא האוטובוס כאן.

ישבתי במושב האחורי במונית. הנהג לא דיבר אנגלית מה שהקל עלי את המסע, יכולתי להתכנס בעצמי בהתרגשות. נצמדתי לחלון וניסיתי לראות כמה שיותר מהדרך משדה התעופה אל המלון במרכז העיר

והנה התקרבנו למרכזה של העיר, שכונה של בתים פרטיים צמודי קרקע. ניחשתי שכאן מתגוררים אנשי השררה, פעילי המפלגה, ואולי גם דיפלומטים זרים. ניסיתי לזהות את המכוניות המקומיות; תוצרת רוסית, צ'כית, והטראבי, הטראבנט המזרח גרמני. מכוניות קטנות פשוטות שלא ראיתי בארץ מעולם, גם לא כתייר באירופה האחרת.

ברחובות הצדדיים כבישים מרוצפים באבנים. ושוב שיכונים ועוד שיכונים. בניינים חסרי חן או ייחודיות. והנה רחוב ראשי. מתקרבים לנהר – מסעדה ועוד אחת. לא ידעתי מה אוכלים כאן. ראיתי אנשים שותים בירה. אנשים על אופניים. אנשים הולכים בחבורות, ניחשתי שהם זורמים כנראה לכיכר וואצלב. אנשים עם דגלי הלאום.

קר מאד היה בחוץ, הם עטופים מעילים וצעיפים. הנהג לקח את הסיבוב מהרחוב הראשי ונכנס לחניית המלון. NBC Hotel הוא הצביע לעבר הכניסה. שוב חייכתי ואמרתי לו בעברית "תודה" . הוא חייך חזרה. לא בטוח שהבין.

עוד דקה בתוך המונית לפני שיצאתי לעולם שבחוץ, ואז אספתי אלי את המעיל הכבד, את תיק הבילינגהם ויצאתי אל הקור. קור שאין בישראל. קור דצמבר אירופאי רטוב שהבטיח שלג הלילה. לקחתי את הצ'ימידן שלי מתא המטען של המונית, נפנפתי לנהג לשלום ונכנסתי אל הלובי החם של "האינטרקונטי" כמו שהם קראו לו למלון בעגת העיתונאים הזרים.

התקרבנו למרכז העיר, שכונה של בתים צמודי קרקע. ניחשתי שכאן מתגוררים אנשי השררה, פעילי המפלגה ואולי גם דיפלומטים זרים. ניסיתי לזהות את המכוניות המקומיות; תוצרת רוסית, צ'כית ומזרח גרמנית

הרישום היה מהיר בקבלה. צילמו לי את הדרכון הישראלי, להפתעתי – פקידת הקבלה לא התעכבה על הפרט השולי הזה. קיבלתי מפתח, עליתי לחדר וזרקתי את הצ'ימידן על מיטת הקינג-סייז שהיתה בחדר. פתחתי את הווילון שהיה מתוח על החלון הגדול והעיר נפרשה לפני. יהיה אשר יהיה, את הסיפור הזה, אני כבר לא אחמיץ!

עשרים ואחד ימים הייתי בפראג. ימים מרגשים, ימים של עבודה מהבוקר עד לפנות הבוקר שלאחריו. משדרים מסביב לשעון לכל מהדורות החדשות מחוף לחוף בארצות-הברית את סיפור מהפכת הקטיפה, מהפכה שעוררה עניין בכל העולם.

מידי בוקר הצוות הפולני מהמשרד בוורשה ואני המפיק הג'וניור "זכינו" במשימת ה-Stakeout היומי; מוקדם בבוקר, עוד לפני ארוחת הבוקר, התייצבנו מחוץ לבניין המשרדים, שם היו משרדי "הפורום האזרחי" – הגוף שאחד את כל ארגוני המחאה.

נשלחנו לעמוד מול הדלת הראשית בקור, בגשם או בשלג, וחיכינו לצלם את ואצלב האוול, שהיה מגיע בסופו של דבר לעבודה רכוב על אופניים. היה קושר אותם מחוץ לבניין ונכנס פנימה לעוד יום של עבודה, תוך שהוא מחייך ומנפנף לנו לשלום.

הקמפיין של ואצלב האוול מחוץ לפרלמנט בפראג,1989 (צילום: חנני רפופורט)

התקשורת העולמית אהבה אותו. רשתות הטלוויזיה מכל העולם התחרו ביניהן מי תהיה הראשונה לראיין אותו. האוול היה צעיר, נאה, מהפכן, מחזאי ודיסידנט – מתנגד חריף למשטר, פעיל מוביל ונרדף למען זכויות אדם וחופש הביטוי במשך כעשרים שנים, מאז הכיבוש הקומוניסטי המחודש ב 1968.

הוא היה מהמארגנים של "צ'רטר 77", מניפסט לחופש וזכויות הפרט. בגלל מעורבותו בניסוח המסמך הוא הפך לאויב המשטר הקומוניסטי, חופש העיסוק נלקח ממנו והוא נאסר מספר פעמים לתקופות ארוכות.

בנובמבר 1989 כאשר המחאה השלווה החלה להשתלט על כל צ'כוסלובקיה, האוול הפך לסמלה של מהפכת הקטיפה הן עבור המפגינים במדינה והן עבור העולם שהתבונן מבחוץ בתהליך. האוול התגלה כקול ההמונים של כיכר ואצלב.
ב-29 בדצמבר 1989 הפך לנשיא הראשון שנבחר באופן דמוקרטי לעמוד בראשה של הרפובליקה הצ'כוסלובקית ולנשיא צ'כוסלובקיה הפוסט-קומוניסטי הראשון.

נשלחנו לעמוד מול הדלת הראשית בקור, בגשם או בשלג, וחיכינו לצלם את ואצלב האוול, שהיה מגיע לעבודה רכוב על אופניים. היה קושר אותם מחוץ לבניין ונכנס פנימה לעוד יום עבודה, כשהוא מחייך ומנופף לנו לשלום

במשך שלושה שבועות תיעדנו את חיי היום-יום של התושבים בבירה ומחוץ לעיר. כל פעם יצאנו עם כתב אחר לשמוע את האופטימיות של האיש ברחוב. אכלנו ארוחת ערב עם פרופסור לפילוסופיה שגר בדירת שיכון קטנה בבית דירות בקומה גבוהה בלי מעלית על הכביש הראשי, ושמענו את דעתו על הסיכוי להצלחה של המהפכה. צילמנו ילדים קטנים משחקים בצעצועי עץ בארגז חול בגינת משחקים שכונתית. השארתי בבית ילדה בת שמונה וקטנה בת שנה. איך היינו חיים תחת משטר קומוניסטי? איך היינו חיים בלי חימום מסביב לשעון בחורף שכזה?

וביום החג, ה-Christmas Day ב-25 בדצמבר, כשהמונית שלנו עשתה את דרכה חזרה אל המשרד בסוויטה בקומה 12 של האינטרקונטיננטל, ובעוד שההמונים אשר שטפו את הרחובות שרים את שירי החג לצלילי פעמוני הכנסיות, הביפר ציפצף. יש הודעה מהמשרד באינטרקונטי: "בוא חזרה למשרד, יש שינוי בתוכניות". לא ידענו מה קרה אבל כמובן שמיהרנו לשוב אל המשרד. אני רק זוכר את האווירה המאוד מיוחדת, את התחושה של חוויה ראשונית. ההמונים שחגגו את החופש שעליו נלחמו בחמשת השבועות האחרונים.

עד היום אני מרגיש בר מזל על שראיתי את האלפים שהתאספו ברחובות מדי יום ביומו. התרגשתי אז יחד עם הסטודנטים שפגשנו בקמפוסים במהלך הימים, ועם אלו שפגשנו בברים, בעיר, בלילות. בפראג ומחוץ לבירה.

התרגשתי בשביל אלכסנדר דובצ'ק בברטיסלבה – דובצ'ק שהיה סמל הניסיון הכושל של "אביב פראג" של 1968, דובצ'ק שסירב לנו לראיון למרות שנסענו 300 ק"מ לכל כיוון מפראג אל ביתו בברטיסלבה באישון לילה רק לשם כך.

אלכסנדר דובצ'ק, 1968 (צילום: National Archives ויקיפדיה)

נסיעה שלא אשכח גם כי הקאתי את נשמתי בדרך חזרה אחרי איזו מנת נזיד בשר שאכלנו בדרך בתחנת דלק על הכביש הראשי. הרגשתי בר מזל שראיתי את כל זה ב-21 הימים האחרונים.

עד היום אני מרגיש בר מזל על שראיתי את האלפים שהתאספו ברחובות מדי יום. התרגשתי אז יחד עם הסטודנטים שפגשנו בקמפוסים במהלך הימים, ועם אלו שפגשנו בברים, בעיר, בלילות. בפראג ומחוץ לבירה

הרגשתי שמח בשביל אותם זוגות אינטלקטואלים שפגשנו בלילות בדירות קטנות בבניינים רבי קומות, שהכניסו אותנו לדירות ללא חימום וחלקו אתנו את בקבוק הסליבוביץ' לצד דעותיהם הפוליטיות.

לא שוכח את הטיפוס ברגל עם ציוד הצילום כי המעליות לא עבדו בבניין אל דירתו של הרופא הצ'כי הצעיר שסיים משמרת בבית החולים וחזר הביתה לפני שיצא שוב – למשמרת בכיכר. ואת ההליכה בחושך בסמטאות.

הרגשתי שאני חייב להם תודה שקיבלו אותנו אל תוכם ללא חשש וללא חשד ושיתפו אותנו בארוחת ערב טעימה. הודיתי לאלוהי הטלוויזיה שנתן לי את ההזדמנות להיות אחד מהם במשך שלושה שבועות! כמו שהבטחתי לעצמי כשנכנסתי לחדרי במלון לפני 21 יום – את הסיפור הזה לא הפסדתי. גאה להוסיף אותו אל הרזומה שלי.

הקמפיין של ואצלב האוול בקלדנו,1989 (צילום: חנני רפופורט)

וכך בנסיעה חזרה אל המשרד במלון, ברחובות העיר שחגגה את הולדתו של המשיח ישוע בבית לחם הרחוקה, תוך שהפעמונים במגדלי הכנסיות מצלצלים בסיומן של תפילות הבוקר, הנהג פתח רדיו למהדורת חדשות של ה-BBC באנגלית. ברייקינג-ניוז מבוקרשט, רומניה.

"הנשיא צ'אצ'סקו ורעייתו הוצאו הבוקר להורג על ידי כיתת יורים לאחר שבית דין מיוחד מצא אותם אשמים בבגידה במולדת". דיווחים על טבח שעשו כוחות הסיקיוריטטה הנאמנים לנשיא באזרחים בטימישוארה, עיר מחוז גדולה במערבה של רומניה. נראה שהגיע הזמן להמשיך הלאה.

לא שוכח את הטיפוס ברגל עם ציוד הצילום כי המעליות לא עבדו בבניין אל דירתו של הרופא הצ'כי הצעיר שסיים משמרת בבית החולים וחזר הביתה לפני שיצא שוב – למשמרת בכיכר. ואת ההליכה בחושך בסמטאות

Timișoara Here We Come!

חנני רפופורט והבילינגהם, בדרך מפראג במטוס השכור לרומניה (צילום: באדיבות המצולם)

חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.