מכובדיי,
אני גאה ואף נרגש לעמוד כאן היום ולהציג לפניכם בפעם הראשונה את הקוד האתי של הסאטירה. אירועי השבוע החולף מעידים, כי קוד אתי כזה, אשר יסדיר אחת ולתמיד את התחום הפרוץ וחסר הגבולות של הסאטירה, הקומדיה וההומור בישראל, הוא כעת עניין חיוני מאי פעם.
כולנו חשים לא פעם צורך פנימי לצחוק, לספר בדיחה טיפשית, להעיר הערה צינית, ואפילו ללעוג לאירוע כלשהו, שנראה לנו מגוחך. אך לא כולנו גם מסוגלים לראות את התמונה כולה, על מלוא מורכבותה המוסרית, החברתית והערכית, בכדי לדעת מראש האם הבדיחה המטופשת שאנו עומדים לספר אכן חייבת להיאמר. האם היא משרתת את ערכי החברה שהיינו רוצים לחיות בה? האם היא תועיל או תזיק? או בלשון חכמי המוסר: האם זו בדיחה ראויה?
עיתונאים וסוציולוגים עוסקים במה שמצוי. אנחנו, אנשי המוסר, מבררים מה רצוי. ויותר מזה: מה ראוי.
הקוד האתי של הסאטירה, שאותו אציג כאן עוד מעט, נועד לפתור בעיה חברתית, שהולכת ומחריפה ככל שעומדים לרשותנו אמצעי ביטוי רבים ומתוחכמים יותר. הוא יצטרף למדף המכובד, שעליו כבר ניצבים בגאון הקוד האתי של חיילי צה"ל, הקוד האתי של מועצת העיתונות, הקוד האתי של לשכת עורכי הדין והקוד האתי של האינסטלטורים הבלתי מאוגדים, שאת כולם חיברתי – תמורת שכר טרחה רצוי וראוי – מתוקף מעמדי היחיד והמיוחד כמומחה שאין שני לו למוסר ולערכים.
לא יהיה מיותר לציין, שכל הקודים האתיים הללו נכתבו ביסודיות המאפיינת אותי, תוך הקפדה על כל כללי הקוד האתי של מחברי הקודים האתיים, שגם אותו חיברתי, ושהוא המצפן שבעזרתו אני מנווט, בהיותי המחבר היחיד של קודים אתיים.
עוד בטרם נפנה להציב לסאטירה את הגבולות האתיים שנחוצים לה, עלינו לברר – כפי שעשינו בכל הקודים האתיים הקודמים – מהו השדה המושגי שבו אנו פועלים. או במילים אחרות: מהי סאטירה, וכיצד נוכל להבדיל בינה לבין כל התנהגות אנושית – פיזית, מילולית, טקסטואלית או אחרת – שעשויים להיות לה מאפיינים מתעתעים של סאטירה, בלי שהיא אכן תהיה כזו.
ברשותכם, מכובדיי, אדגים את המורכבות הקונספטואלית הזאת בעזרת הטקסט שאותו אתם קוראים עכשיו. האם זהו טקסט סאטירי? לכאורה התשובה הברורה היא שכן. הוא הרי נכתב ברצינות תהומית, מוגזמת, תוך ניסיון נפסד להתחזות לטקסט שנכתב על ידי פרופ' אסא כשר, למרות שברור שפרופ' כשר הנכבד לא רק שלא כתב את הטקסט הזה, הוא אף יבוז לו, ואם לא יתעצל אף עשוי להגיש בגינו תביעת לשון הרע, בטענה שזה טקסט שמבזה אותו ופוגע בשמו הטוב.
זו טענה שתידחה על ידי בית המשפט, כי הטקסט הזה הוא בכל זאת טקסט סאטירי, וטקסטים סאטיריים עדיין מוגנים על ידי בית המשפט, לפחות עד שייכנס לתוקפו הקוד האתי של הסאטירה, שמוצג כאן בצורה סאטירית, ולכן סביר להניח שלא יתקבל.
מעגליות כזו, היא אחד ממאפייני הסאטירה. זאת ועוד: הוצגו למעלה קודים אתיים אמיתיים (הקודים האתיים של חיילי צה"ל, מועצת העיתונות ולשכת עורכי הדין) לצד קוד אתי שאינו קיים (הקוד האתי של האינסטלטורים הבלתי מאוגדים).
מה היה תפקידו של הקוד האתי המפוברק הזה ברצף הקודים האתיים שהוזכרו? האם זו סאטירה על חשבונו של פרופ' כשר, שמחבר קודים אתיים לכל מי שמזמין זאת ממנו? או שמא מדובר בניסיון ראוי לגינוי, ללעוג לאינסטלטורים, בעלי מקצוע שממלאים תפקיד חיוני בחברה, ומפרנסים כך את ילדיהם בלי לזכות להערכה שהם ראויים לה?
האם זו סאטירה על חשבונו של פרופ' כשר, שמחבר קודים אתיים לכל מי שמזמין זאת ממנו? או שמא מדובר בניסיון ראוי לגינוי, ללעוג לאינסטלטורים, בעלי מקצוע שממלאים תפקיד חיוני בחברה?
ראשית עלינו לברר האם כותב הטקסט הוא אינסטלטור בעצמו? האם אי פעם הפשיל את ידיו הענוגות והכניס אותן אל תוך צינור ביוב כדי לפתוח סתימה? ואם מעולם לא עשה זאת – מתוקף מה הוא מרשה לעצמו ללעוג כך, למי שאת עולמו ומצוקותיו הוא כלל אינו מכיר?
בעיות כאלה בדיוק – של טשטוש גבולות, של התחזות, של לעג ושל עוקצנות – הן הבעיות שאותן הקוד האתי של הסאטירה נועד להציג ולפתור.
כי עלינו – מכובדיי ומכובדותיי – לזכור תמיד, כי כל סאטירה וכל קומדיה, מעצם טיבן, יהיו כרוכות בהכרח בפגיעה ברגשותיו של הזולת.
הרשת סערה השבוע סביב המונולוג הסאטירי של אסי כהן שפגע – כך ראינו – ברגשותיהם של הטבעונים. אבל ממש באותו זמן יכלו צופי הטלוויזיה המסחרית לצפות בחברו של אסי כהן לאנסמבל "ארץ נהדרת", הלץ אודי כגן, מככב בפרסומת קומית לחברת ביטוח, תוך שהוא מלגלג על דמותו של אביו הקשיש (שגם אותו כגן מגלם – זו הרי קומדיה, ובקומדיה ובסאטירה מותר הכל).
האיש המבוגר בפרסומת הסאטירית מוצג ככזה שבגלל גילו המופלג כבר לא מכיר את השפה של בני הדור הצעיר. ולכן, כשבנו "המעודכן" אומר לו "אתה רואה שם איש קטן בתוך עיגול? תלחץ עליו" הוא לא מבין שהכוונה היא לאיקון באפליקציה, והוא ניגש ולוחץ על הראש של איש אמיתי שיושב מולו.
יש הסבורים, משום מה, שזה מצחיק. אבל רבים בינינו כבר מבינים, שסרטון כזה מבזה אנשים מבוגרים, מלבין את פניהם ברבים במסווה של קומדיה או של סאטירה, כשבמקרה הזה המטרה האמיתית והיחידה היא בכלל למכור מוצר מסחרי.
יש הסבורים, משום מה, שזה מצחיק. אבל רבים בינינו כבר מבינים, שסרטון כזה מבזה אנשים מבוגרים, מלבין את פניהם ברבים במסווה של קומדיה או של סאטירה
זו נשמת אפם של הקומדיה ושל הסאטירה. לא רק אסי כהן ואודי כגן, אלא כל חבריהם מ"ארץ נהדרת" עסוקים – במסווה של קומדיה וסאטירה – בהפצת לעג לחולשות, מצוקות אנושיות, ומוסדות חברתיים חיוניים – כמו צה"ל, המשטרה, הכנסת ועוד – שיש לחברה כולה אינטרס מובהק להגן עליהם.
כך, לדוגמה, מציגים שני הקומדיאנטים אלי וסמו דמויות מגוחכות במפגיע של שני פקחי עירייה המכונים "לירד ולארד", שהם ככל הנראה הומוסקסואלים על פי נטייתם המינית, והם משורטטים כבעלי דיבור נלעג. והרי ברור לכל בר דעת, שה"מערכונים" האלו יגרמו אי נעימות הן להומוסקסואלים, הן לפקחי עירייה והן לכל מי שעוד מצויד בשאריות של טעם טוב.
כי זו, עלינו לזכור, מהותה של הסאטירה באשר היא. זהו המאפיין האחד בה שאין בלתו. מישהו בהכרח ייפגע ממנה. מישהו בהכרח יביט בה, ישפיל את עיניו אל הרצפה ויתאמץ לעצור את דמעותיו.
כי זו, עלינו לזכור, מהותה של הסאטירה באשר היא. זהו המאפיין האחד בה שאין בלתו. מישהו בהכרח ייפגע ממנה. מישהו בהכרח יביט בה, ישפיל את עיניו ויתאמץ לעצור את דמעותיו
היא תלחץ על טריגרים. היא תעורר פוסט טראומות. וככל שהיא תהיה עוקצנית יותר, כלומר ככל שהממד ה"סאטירי" בה יגדל, כך היא תעורר כעס רב יותר ותרבה מדון, תוך יומרה שאין לה כל כיסוי "לתקן את החברה", כאשר למעשה מטרתה היחידה היא למכור כרטיסים, למשוך צופים, למכור מוצרים ולהפוך את השחקנים שמציגים אותה לכוכבים, בלי לתרום ולו דבר מה קטן לחברה כולה.
כעת, משהגענו למסקנה החד משמעית הזו, שהיא המסקנה המתבקשת היחידה מהניתוח המושגי הקצר שערכנו כאן, אנחנו יכולים להתפנות סוף-סוף אל המטרה שלשמה התכנסנו.
אני גאה, אם כך, להציג בפניכם את הקוד האתי המלא של הסאטירה: היא מיותרת וצריך לאסור אותה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם