בני אדם זקוקים בשעת משבר למנהיג שניתן לסמוך עליו, לבטוח בו וללכת אחריו. מנהיג המטפח תחושת שייכות ונוטע תקווה. בשנת העצמאות ה-76 למדינת ישראל אנו מצויים במצוקה גדולה ושקועים במלחמה רב חזיתית.

אנו עדר ללא רועה. חסר לנו דוד בן גוריון וחסרה מדינאות. זוהי הטרגדיה של ישראל, שבעה חודשים בתוך המערכה הכבדה. שמחת החיים הלאומית נעתקה ואנו במין שתיקה של עצב, התנהלות רועמת של שגרה ותוגה שאינה חולפת. אנו חברה שניכרים בה סימני עייפות ומורל נמוך. טראומת המערכה האחרונה, שעדיין נמשכת, הולידה ספקות גדולים בקרב ישראלים רבים באשר לעתידה הקיומי.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

המושג "ריאליזם דיכאוני" מתאר את הנטייה של אנשים שסובלים מדיכאון קל-בינוני לבצע שיפוטים, ייחוסים וניבויים מדויקים יותר מאנשים שאינם סובלים מדיכאון. במילים אחרות, אנשים דיכאוניים הם בעלי תפיסת מציאות מדויקת יותר.

ההערכות שמבצעים אנשים שאינם מדוכאים אודות המציאות החיצונית והפנימית, מוטות באופן חיובי ולפיכך מוטעות. הטיה חיובית זו כמובן מאפשרת למי שאינו דיכאוני להסתגל ולהתמודד עם המציאות, ובעיקר לחוות פחות סבל מאנשים דיכאוניים. הריאליזם של הדיכאוניים גורם להם לסבל רב, משום שהם פוגשים את המציאות כפי שהיא באמת ולא עם הטיות, והמציאות כפי שהיא באמת קשה ולעיתים אף בלתי נסבלת.

ניצן בן-זאב היא יועצת ארגונית, מרצה ומנחה בתוכניות להכשרת מנהלי בתי ספר. מחברת אסופת השיחות עם אמהות לחיילים – "עקדת שרה" (שתיים). בהקדשה שבפתיח הספר כתבה: "לארצי מולדתי. שברת לי את הלב".