ההיסטוריון סיימון סבאג מונטיפיורי מציין בספרו החדש על ההיסטוריה של העולם כי המילה "משפחה" מעלה על הדעת "אווירה של חמימות וחיבה". אולם, רוב התוכן בספר "העולם: היסטוריה משפחתית" ( "The World: A Family History") רחוק מכך.

על פני 1,300 עמודים מגולל ההיסטוריון היהודי הנודע – צאצא של סר משה מונטיפיורי – את סיפורו האפי של העולם באמצעות חיי המשפחות שעיצבו אותו ושלטו בו: מהקיסרים הרומיים ועד משפחת טראמפ, דרך בית מדיצ'י, השושלת העות'מאנית, בית הבסבורג, משפחת רוטשילד, משפחת קנדי, שושלת פהלווי ומשפחת אסד. הספר נוטף דם, בגידות, מין ופראות.

"הסיפורים שאני מספר אכזריים מאוד. חיי משפחה יכולים להיות חמימים ומלאי חיבה – והם יכולים גם להתאפיין ברצחנות, בגילוי עריות ובשחיתות מוסרית", אומר מונטיפיורי בריאיון לזמן ישראל. "כשהשלטון אישי, התועלת אישית – אבל גם המחיר".

"מוסדות השלטון" – שסיפוריהם המחרידים מספקים לספר תחושה של דרמה וראווה, שנעדרות לרוב מהז'אנר היבש יחסית – שונים מאוד מהמשפחות הגרעיניות המסורתיות.

ד"ר סיימון סבאג מונטיפיורי (צילום: Marcus Leoni/ Folhapress)

"חיי משפחה יכולים להיות חמימים ומלאי חיבה – והם יכולים גם להתאפיין ברצחנות, בגילוי עריות ובשחיתות מוסרית", אומר מונטיפיורי לזמן ישראל

המלך הפרעוני "פיסקון" תלמי השמיני ביתר את גופת בנו ושלח את איבריו לאימו של הילד; קלאופטרה חגגה את הלילה הראשון שלה עם אנטוניוס, כותב מונטיפיורי, ב"סגנון תלמי – עם משתה בַּכְּחי ורצח אחאי" – היא גרמה לאנטוניוס לרצוח את אחותה התאומה ארסינואיף והמלכה הצרפתייה קתרין דה מדיצ'י ניצחה על טבח המוני בחתונת בתה.

אולם, הקטל המשפחתי הזה איננו רק בחזקת היסטוריה עתיקה. מונטיפיורי מתאר כיצד בשנות ה־90, למשל, בנו של סדאם חוסיין, עודאי – "פסיכופת בנוסח קליגולה עם לקות דיבור" – היה מעורב בסכסוך עם בעליהן של אחיותיו, האחים כאמל, שערקו לירדן אך פותו לשוב לעיראק ונרצחו.

בתקופתנו, קים ג'ונג־און הזמין התנקשות בחייו של אחיו למחצה באמצעות גז עצבים בנמל תעופה במלזיה. מונטיפיורי – שחיבר ביוגרפיות עטורות שבחים על יקטרינה הגדולה, יוסיף סטלין ושושלת רומנוב – אומר כי ספרו על ההיסטוריה של בירת ישראל, "ירושלים: הביוגרפיה" (שיצא בעברית בהוצאת דביר), שימש השראה לספרו החדש.

בספר על ירושלים, הוא כותב, הוא ניסה לגולל את סיפור העיר "דרך חייהם של הגברים והנשים – מלכים ונביאים, משוררים וכובשים, סופרים ואיכרים – שבנו או הרסו את ירושלים".

מתוך הציור "קורנליה דוחה את כתרו של תלמי" מאת לורן דה לה איר, 1646 (צילום: רשות הכלל)

"בספרי היסטוריה רבים מציינים דברים כמו נתיבי הסחר, סחורות והתקדמויות טכניות – והגורם האנושי הולך לאיבוד", הוא אומר. "מה שאני מנסה לעשות כאן זה לשלב בין רוחב היריעה של ההיסטוריה העולמית לבין האינטימיות, העוז והעסיסיות של הביוגרפיה"

"מה שאני מנסה לעשות כאן זה לשלב בין רוחב היריעה של ההיסטוריה העולמית לבין האינטימיות, העוז והעסיסיות של הביוגרפיה"

הצגת ההיסטוריה העולמית באמצעות סיפורי המשפחות מאפשרת למונטיפיורי להביא שחקנים רבים יותר לבמה. "נשים מילאו תפקיד גדול במשפחות. ההיסטוריה המשפחתית מאפשרת להתייחס לנשים בצורה שווה והוגנת", הוא אומר. "לדבר על שושלות נראה כמו כלי מסורתי – אבל כשפותחים נושאים כמו גיוון ומגדר זה הופך לכלי הרלוונטי למאה ה־21".

מונטיפיורי מציג לקוראים שפע של שחקניות פחות ידועות. רבות מהן מתגלות כחסרות רחמים ורצחניות לא פחות מעמיתיהן הגברים. "יש את כל הדמויות הנשיות המוכרות – קלאופטרה, יקטרינה הגדולה, מרגרט תאצ'ר – אבל יש גם הרבה דמויות נשיות אחרות, שצריכות להיות מוכרות באותה מידה – אבל הן לא", הוא אומר.

המשפחתיות הזאת אפשרה גם לזוועות העבדות – "מוסד אנטי־משפחתי", במילותיו של מונטיפיורי – להירקם לתוך המארג הסיפורי. דמות אחת כזאת – שאולי אינה מוכרת – היא אנסטסיה, שהייתה שפחה יוונייה בהרמון של הסולטן העות'מאני אהמט הראשון במאה ה־17.

סדאם חוסיין עם שני בניו, קוסאי ועודאי, בתמונה ללא תאריך (צילום: AP Photo)

הוא כינה אותה בשם קסם, ולאחר שנישאו היא קיבלה לידיה כוח עצום. בסופו של דבר היא הורתה לחנוק את בנה – ונחנקה למוות בעצמה בהוראת נכדה. האם המנהיגות הנשית טובה יותר מהמנהיגות הגברית? מונטיפיורי מתלבט.

"אני חושב שהרבה מהתפיסה שלנו לגבי מנהיגות נשית מושפע מהתפיסות של היום", הוא אומר. "הרבה מזה משקף את העובדה שיש לך ראשוֹת ממשלה סקנדינביות מדהימות כמו סאנה מארין בפינלנד, אבל למעשה בהיסטוריה העולמית ככלל, נשים לא טובות – ולא גרועות יותר – מגברים".

מונטיפיורי מעיד כי ניסה להימנע מלהיגרר למלחמות התרבות. "עשיתי מאמץ מכוון לא לתת לזה מקום. אני חושב שזה ספר ההיסטוריה העולמית המגוון ביותר אי פעם והידידותי ביותר כלפי נשים"

מונטיפיורי מעיד כי ניסה להימנע מלהיגרר למלחמות התרבות, שבהן, בייחוד בארצות הברית ובבריטניה, ההיסטוריה הפכה לחלק משדה הקרב. "עשיתי מאמץ מכוון לא לתת לזה מקום. אני חושב שזה ספר ההיסטוריה העולמית המגוון ביותר אי פעם והידידותי ביותר כלפי נשים", הוא אומר.

עם זאת, ממשיך ההיסטוריון, "דחיתי במכוון כל אידיאולוגיה שעשויה לכפות ראייה פולמוסית של ההיסטוריה, שהיא תמיד שגויה". לפיכך הוא קובל על העובדה ש"הסיפור הילדותי הישן על 'טובים' ו'רעים' חזר לאופנה, אם כי עם 'טובים' ו'רעים' שונים".

ד"ר סיימון סבאג מונטיפיורי (צילום: טוויטר, צילום מסך)

תחת זאת, מונטיפיורי מאמץ עיקרון פשוט: "לתעד הישגים ופשעים, יהיו אשר יהיו האחראים להם", הוא כותב. "אני מנסה לספר את הסיפורים של החפים מפשע הרבים שנהרגו, שועבדו או דוכאו".

ואכן, בשונה ממחקרי ההיסטוריה הרבים שמתמקדים באירופה, הקנבס שמונטיפיורי מצייר עליו גדול בהרבה וכלל את אמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה – שמקבלות סוף סוף את המגיע להן.

מונטיפיורי גם דוחה את התפיסה כי שלטון שושלתי הוא רעיון אנכרוניסטי או נחלתן של דיקטטורות. הוא פורש אינספור דוגמאות של "שושלות־דֶמו" – לא רק המשפחות קנדי, בוש ונהרו־גנדי, אלא גם דוגמאות עכשוויות יותר כמו משפחות מרקוס בפיליפינים, קניאטה בקניה ובהוטו ושריף בפקיסטן.

השושלות הנבחרות האלה, שמונטיפיורי מאמין שהן מציעות לבוחרים תחושה של "ביטחון, המשכיות ויוקרה של משפחה פוליטית ידועה" – יכולות, גם אם לעתים בעקבות מאמץ רב יותר מכפי שנדרש בדרך כלל בדמוקרטיות ליברליות, לאבד את מעמדן.

הרודן הסורי בשאר אל־אסד (שני משמאל) עם בני משפחתו ובהם הוריו חאפז ואניסה, 1993 (צילום: רשות הציבור)

מונטיפיורי מתאר בצורה מבריקה את עלייתה הטבולה בדם ואת הישרדותה המדהימה של משפחת אסד הסורית, כל שכן בשאר אל־אסד, שבגיל 28 היה – כפי שהוא מוצג בספר – "גבוה, גמלוני, חסר סנטר עם ליקוי הגייה"

זה כמובן לא המקרה של "אוטוקרטיות משפחתיות", הנפוצות כל כך במזרח התיכון. מונטיפיורי מתאר בצורה מבריקה את עלייתה הטבולה בדם ואת הישרדותה המדהימה של משפחת אסד הסורית, כל שכן בשאר אל־אסד, שבגיל 28 היה – כפי שהוא מוצג בספר – "גבוה, גמלוני, חסר סנטר עם ליקוי הגייה וחיבה למוזיקה של פיל קולינס – מועמד לא סביר להיות דיקטטור".

אולם, אומר מונטיפיורי, כפי שמעידים שדות הקטל של המדינה מוכת המלחמה, למרות "הגינונים המערביים", הנשיא ואשתו אסמא התגלו כמי ש"ירשו את האכזריות של אביו והמשפחה". משפחת אסד, הוא ממשיך, הפכה ל"משטר מלוכני מודרני טיפוסי".

מונטיפיורי עצמו מקורב למוסד מלוכני נעים יותר – משפחת המלוכה הבריטית. כידידו של המלך צ'ארלס השלישי, הוא מתאר את המלך החדש כ"אדם מאוד יוצא דופן, בכל שושלת חוקתית", ומציין את מסע ההסברה "מלא החזון" שלו בנושא שינוי האקלים – שני עשורים לפני שכל מנהיג עולמי אחר החל לדבר על הנושא.

מונטיפיורי מתאר אותו כ"דוגמה לחיים של שירות וחובה ואחריות", ומאמין ש"יש הרבה המשכיות בינו לבין אימו; בעיקרון, אנחנו בני מזל שיש לנו אותו". באופן כללי יותר הוא טוען כי האהדה הממושכת שבני וינדזור זוכים לה בממלכה המאוחדת נובעת מהעובדה שכמו מונרכיות חוקתיות אירופיות אחרות, משפחת המלוכה "מאוד גמישה ותמיד משקפת את החברה שהיא מייצגת".

המלך צ'ארלס השלישי (צילום: Ben Stansall/Pool Photo via AP)

"זאת הגאונות של השיטה", הוא מוסיף. "המונרכיות החוקתיות בבריטניה, בהולנד ובמדינות אחרות בצפון אירופה מצליחות מפני שהמלך מאניש את החוקה… [ומספק] מוסד א־פוליטי שמייצג את המדינה".

"המונרכיות החוקתיות בבריטניה, בהולנד ובמדינות אחרות בצפון אירופה מצליחות מפני שהמלך מאניש את החוקה… [ומספק] מוסד א־פוליטי שמייצג את המדינה"

אבל האם לא מדובר בשיטות מיושנות וחסרות היגיון? מונטיפיורי לא בטוח ומביא כדוגמה נגדית את הדמוקרטיה הישראלית, "שבה החוק מאפשר למפלגות קטנטנות לשלוט במדינה". השיטה הזאת, כמו בכל כך הרבה דמוקרטיות אחרות – שיש להן מאפיינים ייחודיים משלהן – "גם היא לא ממש הגיונית", לדבריו.

במהדורה המעודכנת של "ירושלים: הביוגרפיה" מונטיפיורי מביא את סיפורה של ישראל עד לעידן "הסכמי אברהם" ובנימין נתניהו. הוא מאמין כי הסכמי הנורמליזציה מבשרים "שחר של עידן חדש… שבו ישראל הופכת למדינה מזרח תיכונית יותר במובנים רבים.

"אני חושב שהיא תישאר דמוקרטיה – דמוקרטיה מאוד מבולגנת ובלתי מספקת עם הרבה פגמים – אבל היא עדיין מדינה ייחודית במזרח התיכון מבחינת הדמוקרטיה", הוא אומר. מונטיפיורי מכיר את נתניהו באופן אישי, וראש הממשלה הנכנס – "חובב היסטוריה גדול" – קרא את ספריו.

הממשלה ה־37 בראשות בנימין נתניהו, 29 בדצמבר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

לדבריו, הקואליציה שהקים נתניהו עם הימין הקיצוני הייתה "החלטה איומה". "ההחלטה שלו לאפשר לפשיסטים האלה להיכנס לממשלה היא אסון – ותהרוס לנצח את המוניטין שלו בהיסטוריה".

אולם, אף שהוא מאמין שהימין הקיצוני מציב "איום אמיתי" על הדמוקרטיה בישראל – הוא לא מאמין כי ייגרם נזק תמידי, ומזהיר מפני התייחסות למדינה כייחודית מבחינה זו. "ישראל היא דמוקרטיה ואנשים הצביעו לאנשים האלה.

הקואליציה שהקים נתניהו עם הימין הקיצוני הייתה "החלטה איומה". "ההחלטה שלו לאפשר לפשיסטים האלה להיכנס לממשלה היא אסון – ותהרוס לנצח את המוניטין שלו"

"במובנים רבים הדפוס הזה פשוט תואם את מה שקורה בעולם – בברזיל, באמריקה, באיטליה", הוא אומר. "ישראל היא פשוט מדינה רגילה שמתנהגת באותה איוולת כמו מדינות אחרות – אבל אנחנו לא חייבים לאהוב את זה".

המילים הקשות של מונטיפיורי על נתניהו עומדות בניגוד להערכה החמה שהוא רוחש לנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי. "העולם: היסטוריה משפחתית" מסתיים בפלישה הרוסית למדינה השכנה.

ד"ר סיימון סבאג מונטיפיורי על הר הזיתים במהלך צילומי סדרה ל־BBC המבוססת על ספרו "ירושלים: הביוגרפיה" (צילום: באדיבות המצולם)

רבים, הוא כותב, האמינו כי השחקן לשעבר "רך מכדי להתמודד עם האנטיתזה הרודנית שלו [ולדימיר פוטין]". אולם, זלנסקי – שהוא אחד מהמנהיגים היהודים הבודדים בעולם – מציין מונטיפיורי, התגלה כ"אחד ממנהיגי המלחמה הגדולים בכל הזמנים" וכ"אותו פרט נדיר – גיבור על בימת העולם".

מונטיפיורי מותח קווי דמיון בינו לבין מנהיג בריטניה בימי מלחמת העולם וינסטון צ'רצ'יל. "כשם שצ'רצ'יל גייס את השפה האנגלית לקרב למען הדמוקרטיה, זלנסקי עושה את אותו הדבר, אבל באמצעות האינטרנט", אומר מונטיפיורי.

זלנסקי – שהוא אחד מהמנהיגים היהודים הבודדים בעולם – מציין מונטיפיורי, התגלה כ"אחד ממנהיגי המלחמה הגדולים בכל הזמנים" וכ"פרט נדיר"

מונטיפיורי מאמין כי הנשיא האוקראיני "יצר תבנית חדשה של מנהיגות בצורה מבריקה. הוא דמות מיוחדת במינה. הוא יוצא דופן בכל מובן". כאחד ההיסטוריונים הבריטים המובילים של רוסיה, מונטיפיורי לא בטוח בנוגע לגורלו הסופי של פוטין.

נשיא רוסיה, הוא אומר, ישרוד ויישאר בשלטון עד יום מותו אם המלחמה תתפתח לכדי "תיקו אינסופי". אולם, הוא מאמין שאם אוקראינה תנחיל לרוסיה תבוסה נחרצת, פוטין "יודח בצורה כלשהי של 'הפיכת ארמון'. אם לשפוט על פי ההיסטוריה של רוסיה – אם תסתכל על גורלם של פיוטר השלישי, פבל הראשון ולברנטי בריה ב־1953 – זה יכול להיות מלוכלך".

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לפני פלישת רוסיה לאוקראינה, 16 בפברואר 2022 (צילום: עמוד הפייסבוק של נשיא אוקראינה)

העמודים האחרונים בספרו של מונטיפיורי – שעוסקים במגפת הקורונה, בפוטין, באיומים של מלחמה גרעינית ובשינוי האקלים – קודרים במובנים רבים. אבל הוא חולק על התפיסה הרווחת כי מדובר בזמנים חסרי תקדים.

70 שנות השלום באירופה – שהסתיימו עם התוקפנות של פוטין נגד אוקראינה – הן אלו שהיו יוצאות דופן, לטענתו. הפלישה הרוסית, הוא מציין בזעף, מייצגת "חזרה לעסקים כרגיל".

מונטיפיורי מאמין שאם אוקראינה תנחיל לרוסיה תבוסה נחרצת, פוטין "יודח בצורה כלשהי של 'הפיכת ארמון'"

כמו כן, הוא מאמין כי יש "להילחם שוב" על "הלקחים של 1945" – הרשע האנטישמי, רצח עם ומלחמה – וכן על חירויות הדמוקרטיה המערבית. למרות כל זאת, מונטיפיורי שומר על אופטימיות.

"אוכלי הבולבוסים" של וינסנט ואן גוך, 1885 (צילום: רשות הציבור)

לטענתו, החברות הפתוחות הן עדיין המקומות "המאושרים והחופשיים ביותר" לחיות בהם. "הקשיחות האנושית נושעה שוב ושוב על ידי היכולת שלנו ליצור ולאהוב: המשפחה היא המרכז של שני הדברים", הוא כותב.

"היכולת הבלתי מוגבלת שלנו להשמיד תואמת רק את היכולת הגאונית שלנו להתאושש". את המילים האחרונות הוא משאיר לציטוט מיומנה של אנה פרנק: "חשוב על כל היופי שנותר סביבך – והיה מאושר".