קצת יותר מחודשיים לאחר הבחירות, השיח השולט מתנהל במסגרת שני צדדים, מנצח ומובס. מבלי לפרוט את הניצחון האלקטורלי למדד תמיכה פופולרית במחנה זה או אחר, אני בהחלט שייך לצד המובס. לפחות לפי השיח המתקיים ימים כלילות, מכת הניצחון של בנימין נתניהו, עוצמתית ואנושה, מלווה בהחצנה אינסופית ותזכורות מתישות מצדו ומצד מחנהו, ואילו המחנה אליו אני משתייך מאמץ את מונחי הניצחון-תבוסה מן הצד השני של המתרס, לא בוודאות מתוך הבנה ממצה של מהותו של ניצחון או משמעותה של תבוסה.

לפי השיח, מכת הניצחון של נתניהו, עוצמתית ואנושה, מלווה בהחצנה אינסופית ותזכורות מתישות מצדו ומצד מחנהו, כשהמחנה הנגדי מאמץ את מונחי הניצחון-תבוסה, לא בהכרח מתוך הבנה ממצה של מהותם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אל מול דואליזם טרמינולוגי ניתן לבחור בדרך של דיאלוג בונה, המונע מהרצון לעמוד על ההבדלים שבניגודיות, בכדי להגיע להבנה עצמית המתחילה ומסתיימת בהגדרה עצמית ועצמאית – או להשתמש באותה ניגודיות על מנת לעורר מאבק וקונפליקט. המנצח אל מול המובס, הגזען אל מול אוהב האדם, אנשי האור ואנשי החושך, אנחנו והם וכן הלאה.

הדיאלוג (במובן של חילופי דברים או כל דיאלקטיקה שהיא) גם מסייע בהבנתן של סיטואציות ודרכים לפתרונן. אך נראה שאנו חיים בתקופה שבה הקונפליקט והסכסוך הם הדינמיקה השלטת, הן ברמה הבין-אישית והן בזו הגיאופוליטית. אנו רגילים לנתח את דברי האחר כהתרסה ולהשיב באותה מטבע, כמעט מתוך צורך לחוות קונפליקט ובהמשכו מאבק.

דינמיקה זו מובילה במקרה הטוב לקיפאון והתנוונות ובמקרה הגרוע, להרס וחורבן. נדמה שמעגל הקסמים הזה בלתי ניתן לעצירה – בין אם מדובר בשטחים הכבושים בישראל, באוקראינה, במרכז אפריקה או במזרח אסיה.

וכך בדואליזם שלאחר הבחירות האחרונות בישראל, על שלל שכבות הניגודים האידאולוגיים-תרבותיים השונים, נחלקנו לשתי קבוצות: המנצחים והמובסים. וככל שתחושת הניצחון מוחצנת ומוקצנת יותר כך תחושת התבוסה מעמיקה ומסתעפת אל כל רבדי חיינו.

אך האם כך הם פני הדברים? האם הניצחון האלקטורלי של בנימין נתניהו ומחנהו הוא ניצחון במובן הרחב של המילה, ועד איפה הניצחון הזה מגיע? יתרה מכך, האם הניצחון האלקטורלי של נתניהו מהווה את סוף המאבק, או הקונפליקט, ומכאן לשאלה האחרונה והבנאלית מכולן, על מה בעצם אנו נאבקים?

נראה שהקונפליקט והסכסוך הם הדינמיקה השלטת, ברמה הבין-אישית והגיאופוליטית. אנו רגילים לנתח את דברי האחר כהתרסה ולהשיב באותה מטבע, כמעט מתוך צורך לחוות קונפליקט ובהמשכו מאבק

במישור האישי אני נרתע מדינמיקה של סכסוך, בעיקר מפני שבסבך הטקטיקות והניסיונות לגבור על יריב – קל לשכוח את הסיבה למאבק עצמו ובאופן כללי לאבד זמן ומשאבים יקרים. וגרוע מכך, הסכסוך והמאבק הופכים למטרה ולא לכלי שאמור לשרת את המטרה, או המטרות, המצדיקות את המאבק.

אין בכך קריאה לפציפיזם קיומי והימנעות ממאבקים, אלא התניית המאבק בקשר ישיר למה שמכנים בצרפתית raison d'être, הווה אומר סיבת ההוויה והקיום.

לפני שאגש לתיאור אותה "סיבה קיומית" של המחנה אליו אני משתייך, אני מבקש להגדיר את המחנה שבראשו עומד בנימין נתניהו – "המחנה האמוני". אחדות הברזל המאפיינת את הברית האובססיבית של המפלגות המרכיבות את הקואליציה הנוכחית ומאחוריהן אוכלוסיות הבוחרים, עטופה בגרעין אמוני חזק. בין אם אורתודוכסי או משיחי-לאומי ובין אם מסורתי-לייט או ביגוטי.

הנוסחה האידיאולוגית-יהודית של אל אחד לעם אחד עם אדמה אחת, פועלת כדבק מחבר לנרטיב היהודי מאז הוטמעה בתולדות הפילוסופיה היהודית בהגותו של יהודה הלוי. זהו שילוש קדוש כשר למהדרין בעל פונקציה אמביוולנטית. מחד, מקור כח והישרדות, מאידך מעיין שופע של גזענות, בדלנות ויוהרה לאומית-אתנית.

לא החשיבה הקפיטליסטית, לא הניאו-ליברליזם ולא כל פרק אחר באידיאולוגיה הימנית מצליחים לאחד את השורות ולגהץ כל קמט של אי-הסכמה כמו הקלף המנצח של האמוניות. ואולי מעבר לתאוות הבצע שבקרבה לצלחת, זו הסיבה שחברי המחנה מצליחים לבלוע צפרדעים ועלבונות ועדיין להישאר על המרכבה ולשמור על שקט תעשייתי קואליציוני.

הנוסחה האידיאולוגית-יהודית של אל אחד לעם אחד עם אדמה אחת, פועלת כדבק מחבר לנרטיב היהודי. שילוש קדוש כשר שהוא מקור כוח והישרדות, ומאידך מעיין שופע של גזענות, בדלנות ויוהרה לאומית-אתנית

ברור שאל מול ההגדרה "אמוני" – הכינויים "דמוקרטי", "ממלכתי", "שפוי", "שמאלני" וכו' אינם יכולים לשמש כמענה. ראשית מכיוון שאין חובה בסימטריה טרמינולוגית המחייבת להציב מול המונח "אמוני" מונח המצומצם למילה אחת. שנית, אין שום טעם בעימות טרמינולוגיה דתית, מכלילה ומעומעמת – עם מושגים חילוניים-הומניסטיים שמטרתם לבאר ולהאיר את התהיות הקיומיות של האדם.

בנוסף לכך "אמונה", בהנחה שאינה מחייבת סדרת חוקים ליטורגיים ואינה מדמה אובייקטיביות קולקטיבית, יכולה להיות מנת חלקו של היחיד מבלי שנגזרת ממנה דינמיקה דתית.

מתוך כך הגדרה של המחנה אליו אני משתייך אינה חייבת לבוא בדין ודברים עם הגדרת המחנה הנגדי. אני מוצא בתיאור "חילוני-סוציאל-דמוקרטי-ישראלי" מיצוי מספק של מכנה משותף אידיאולוגי למחנה ה"לא אמוני". ההגדרה הזו מתכתבת באופן אינטימי עם הציונות ההיסטורית, וזאת על אף שהתפיסה בת-זמננו של הציונות הינה אנכרוניסטית, פלקטית וכאמור, קונפליקטואלית ובלתי-עצמאית.

המעשה הציוני ההיסטורי גדול ונדיר, הן ברמת הריכוזיות הנדירה של האינטלקטואלים ואנשי-הרוח והמעש בו והן במונומנטליות של הנרטיב שייצרו במו-ידיהם. יהודים חילוניים שלא בחרו בהמרה לנצרות והתעקשו להישאר חלק מקולקטיב אתני עם בסיס דתי, ותרגמו לשפה רדומה את עושר היצירה התרבותית-לאומית האירופית של המאה ה-19. ועם זאת חטאו בהתעלמות מחלקים נרחבים בקבוצה הלאומית שהם יצרו (היהדות הציונית, לא הדתית) וכן מקיבועו של סכסוך ערבי-ישראלי ויצירת מציאות של כיבוש ודיכוי.

הגדרת המחנה אליו אני משתייך אינה חייבת לבוא בדין ודברים עם הגדרת המחנה הנגדי. אני מוצא בתיאור "חילוני סוציאל-דמוקרטי ישראלי" מיצוי מספק של מכנה משותף אידיאולוגי למחנה ה"לא אמוני"

ועל כן, אותו חילוני-סוציאל-דמוקרטי-ישראלי מחויב בהבנת יחסו אל הציונות. לאו דווקא באופן סטטי ומרוחק, כי עם על ידי ההבנה שחובתו היא השבתה של הציונות אל סדנת המלאכה והגדרתה מחדש לפי רוח הזמנים.

אין לתאר מצב שבו הציונות ממשיכה להיות מפורשת למשיחיות על ידי המחנה "האמוני" ומן הצד השני של המתרס היא מהווה סיבה לכאבי-בטן וראש מפאת חוסר היכולת והעניין לערוך חשבון נפש היסטורי ואינטלקטואלי.

ועל אף שבקרקס תרבות האינסטנט והצמצום של ימינו הרהור שכזה יכול להיחשב כ"חפירה" פילוסופית, הוא מהותי וחשוב מאין כמוהו, שכן מטרתו לברר את מהות הניצחון האלקטורלי במערכת הבחירות האחרונה, וכל זאת תחת המעטה הכבד של תחושת התבוסה והאבדון.

וכאן אני קובע שלא מדובר בניצחון ובוודאי שלא בתבוסה. אם מתוך ההפסד האלקטורלי הזה, המחנה החילוני-סוציאל-דמוקרטי-ישראלי יקיץ אל התעוררות רוחנית ותרבותית, הרי שמדובר בניצחון אדיר. פחדם הגדול ביותר של אנשי המחנה "האמוני" הוא ניכוס המושג "רוח" בחזרה אל מקומו הטבעי ברוחו של האדם ולא ברוח האל ושליחיו. לא בכדי אנשי הדת והימין הקיצוני בכל העולם מצחצחים חרבות ומשפריצים רעל אל כל עבר דווקא אל מול ההישגים הגדולים ביותר של התרבות והפילוסופיה החילוניים (כל תנועות השחרור האזרחי למיניהן, וכל חוויה רוחנית-הומאנית שאינה נתונה לשליטתם המוחלטת).

אם מההפסד האלקטורלי המחנה החילוני סוציאל-דמוקרטי יקיץ להתעוררות רוחנית ותרבותית, הרי שמדובר בניצחון. פחדם הגדול ביותר של אנשי המחנה "האמוני" הוא ניכוס המושג "רוח" בחזרה לרוח האדם

ניצחון הרוח יצייד את המחנה היהודי-חילוני-סוציאל-דמוקרטי-ישראלי במכלול תקנים שיאפשרו את בחינת מיקומו האתי-פוליטי ביחס לעברו, להווייתו ולעתידו מבלי להזדקק לדיאלקטיקה מתישה עם המחנה "האמוני". זה שאינו מסוגל, לפחות לפי שלושים השנים האחרונות, לתפוס את עצמו כיחידה פוליטית-אידיאולוגית עצמאית תוך כדי הגדרה עצמית (קשה לתפוס את אחד מחברי המחנה "האמוני" מתבטא ללא התייחסות לאויב כלשהו, דמיוני או לא).

אל מול השקר, ההסתה, האלימות והגזענות בהחלט יש להציב חומה בצורה ולעיתים תוקפנית, אך לפני התגובה החיצונית עלינו להתכנס פנימה ולהבין שהניצחון יגיע רק מבית.

בתקופה הקרובה אנו נחזה במופע השוד והביזה הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. קופות ציבוריות ירוקנו, פונקציות דמוקרטיות יהפכו לכלי-שרת, וכדובדבן על עוגה רעילה זו, החזירות הפסבדו-שלטונית לא תחדל לרגע מעלבונות והתרסות, חלקן נבובות וחלקן הסתה נפשעת, כאילו היו אלו המנוע והדלק של קיומה. ולמרות זאת ואף-על-פי-כן, אסור לנו ליפול למלכודת של דיאלקטיקה ודואליות הרסניות ורעילות.

בנאומו המפורסם ביותר אמר צ'רצ'יל :"נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע". ואכן המאבק האזרחי של ישראל מתקיים כבר בימים אלו וכנראה ימשיך בתקופה הקרובה ואין לדעת איך ומתי יסתיים. אך במקביל למאבק הדינמי בכיכרות, בתקשורת ובמרחבי הרשת, עלינו לקיים מאבק נוסף פנימה אל תוך נבכיה של המהות הקיומית שלנו.

זהו מאבק מסוג אחר לגמרי, תרבותי, רוחני, פילוסופי ורעיוני. עלינו לצלול אל מעמקי המקורות הכתובים הישראליים ולהרכיב מחדש את הפסיפס התרבותי שעבורו אנו נלחמים.

אין בפעולה זו חידוש או סטייה מן הדרך. מחוללי הקוממיות הישראלית החזיקו כשווים את החרב והספר, את הטקטיקה והשירה, את הדיפלומטיה והפילוסופיה. כמוהם כותבי החוקות האמריקאית והצרפתית, וכל דור מכונן.

אל מול השקר, ההסתה, האלימות והגזענות בהחלט יש להציב חומה בצורה ולעיתים תוקפנית, אך לפני התגובה החיצונית עלינו להתכנס פנימה ולהבין שהניצחון יגיע רק מבית

על החופים ונקודות הנחיתה של צ'רצ'יל אני מרשה לעצמי להוסיף שנלחם גם בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים, בתיכונים ובאוניברסיטאות, במכללות ובספריות, ואל כיכר העיר נגיע להפגין את מחאתנו אך גם את תרבותינו.

אכן התרבות החילונית-סוציאל-דמוקרטית-ישראלית מדדה על כרעי תרנגולת ןמכנה משותף תרבותי-חברתי נראה כמשימה בלתי אפשרית. אך כאן טמון הניצחון הגדול ביותר שלנו. בחזרתנו אל הספרים ואל המחקר, אל הלמידה המשותפת וחוויית הגילוי הקולקטיבי של הסיבה הקיומית שלנו כאן, במדינה שלנו.

זה חייב להתחיל בארוחות הערב המשפחתיות, בסיפורים לפני השינה, במפגשים חברתיים, בשינוי התפיסה של הזמן האינטימי שאנו מבלים עם הקרובים אלינו (קניון זה לא מרכז בילוי!), האידאולוגיה הקולקטיבית והאינדיבידואלית, זמן העבודה וזמן הפנאי, ימי השמחה ורגעי העצב, חייבים למצוא חוט מקשר. הפרדה בין חיינו הפרטיים והיומיומיים לעולם פוליטי-אידיאולוגי מרוחק אליו אנו נקראים רק בשעת הצורך, מדומה או מציאותי, היא אחת הסיבות המרכזיות לאובדן הדרך והיכולת שלנו לתפוס את עצמנו כאלטרנטיבה שלטונית, וחשוב מכך – קיומית-מהותית.

רבים וטובים ממני הציגו וניתחו את המשבר של השמאל העולמי. אך מעבר להתבוננות מאקרו-אידיאולוגית והתייחסויות טקטיות או בינאריות (השמאל אל מול הימין וכו'), לא נתקלתי בחוקר או עיתונאי שהשכילו לתאר סיטואציה שבה השמאל, תופעה חדשה בתולדות הפוליטיקה העולמית, צריך לשוב למעבדה שלו ולחשב מסלול. אנחנו לא "אמוניים" ואין להיסטוריה של תולדות השמאל הדמוקרטי ממד קדוש. ימניים-דתיים אינם מעלים בדעתם מצע הסותר את אמונתם (מכירת בשר חזיר לדוגמה), אך לשמאלני חילוני – הטלת ספק מתמדת ובחינת אמות המידה ביחס להקשרים משתנים, הינם חיוניים במובן הקריטי ביותר של המילה.

אין יצירה יפה יותר בעולם מאשר יצירה אינטלקטואלית-חברתית משותפת. אלו התקופות היפות ביותר בהיסטוריה של האנושות וכאלו שעיצבו ושינו את מסלולה, וברוב המקרים לטובה ולטווח הארוך.

אין יצירה יפה יותר בעולם מאשר יצירה אינטלקטואלית-חברתית משותפת. אלו התקופות היפות ביותר בהיסטוריה של האנושות וכאלו שעיצבו ושינו את מסלולה, וברוב המקרים לטובה ולטווח הארוך

זהו ניצחון שעוד מחכה לנו, אבל עומד לרשותנו ויכול לגמד את הקשקשת של יועצי-בחירות וטקטיקנים קטנטנים למיניהם. ובסופו של תהליך להציב אלטרנטיבה שלטונית לישראל, שלא תזדקק להתייחסות חולנית מתמדת למחנה יריב "אמוני", שאינו מסוגל כאמור להגדרה עצמית ולהתחייבות לכל תהליך אובייקטיבי בר-קיימא למדינת ישראל.

איתן לרר, יועץ ארגוני שחי על הקו איטליה-ישראל. מכור לפוליטיקה כצופה מן הצד. מאמין שמי שלא חופר - לא מוצא.