הסיטואציה שבפני החברה הישראלית כיום, הינה עימות בין ארבע שחקנים, שרק שניים מהם הם אקטיביים ובעלי משמעות, ושניים אחרים פאסיביים וחסרי ערך. זהו משחק שני שחקנים סכום אפס.  כלומר – מה שמפסיד השחקן המפסיד, השחקן היריב מרוויח.  מלא-מלא.

מטרת המאמר להציג את משחק הכוחות בין השחקנים הללו, ולנסות להסיק מה יקרה, אם יקרה, וכן – מה הן האסטרטגיות הקריטיות שעל כל צד לבחור וגם להיזהר מאסטרטגיות יריבו.

ארבעת השחקנים הם:

1. הממשלה
2. האופוזיציה
3. הציבור האזרחי שמבקש למנוע את המהלך שמציעה הממשלה
4. והציבור שתומך במהלך הזה.

קיימים עוד שני שחקנים לא חשובים:

• הנשיא המדינה, שאינו בעל שיעור קומה ערכית מספקת כדי להציג עמדה ברורה, ועוסק בתיווכים לכאורה בין העמדות השונות, ועל ידי כך חומק מהעונש לכאורה שעלול היה לספוג כבעל עמדה ברורה;
• והמערכת המשפטית עצמה, בראשה בית המשפט העליון, שידיה כבולות. בנאומה לפני שבוע בכנס למשפט ציבורי, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הציגה את עמדתה באופן ברור וחד משמעי. ולכן, היא כבר ירתה את הכדור היחיד שהיה בידיה.

בנאומה לפני שבוע בכנס למשפט ציבורי, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הציגה את עמדתה באופן ברור וחד משמעי. ולכן, היא כבר ירתה את הכדור היחיד שהיה בידיה

האופוזיציה חסרת משמעות, שכן כל אמירה שתציג תהיה בעלת גוון פוליטי ואינטרסנטי מתוך רצון להתנגד לממשלה – לכן האופוזיציה היא חסרת משקל, למרות ניסיונות מגוחכים של מנהיגים פוליטיים שונים להראות שהם מהדהדים את ליבת העימות. מדובר בשלוש מפלגות שמאיישות את האופוזיציה – יש עתיד, המחנה הממלכתי ומפלגת העבודה. הם בהילוך סרק.

הציבור שתומך במהלך המשפטי הוא גם קטן וגם מורכב מרוב שהוא ציבור "שבוי". כלומר – רוב אלו שתומכים במהפכה המשפטית יתמכו בכל מהלך של הממשלה, מסיבות הקשורות להערצה ותמיכה עיוורת ובעיקר תיעוב אל הצד היריב שמיוצג על ידי האופוזיציה. חלק קטן יותר הוא אידאולוגי. שחקן קטן, שינסה להפריע, להרעיש עולמות, אבל זניח וסר משמעות.

מה נשאר לנו? הממשלה והציבור האזרחי שמתנגד למהפכה המשפטית הם שני השחקנים הרלוונטיים. שני שחקנים שמתייצבים זה מול זה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל לעימות גורלי.

הממשלה והציבור האזרחי שמתנגד למהפכה המשפטית הם שני השחקנים הרלוונטיים. שני שחקנים שמתייצבים זה מול זה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל לעימות גורלי

עימות גורלי, למרות שהוא מתרחש רק בגין מספר התפתחויות שהקשר שלהן להתנגשות הזאת היא אמנם שולית, אבל נוגעת בליבת העימות: ההליך המשפטי נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, המעמד של אריה דרעי כמנהיג ש"ס ושר בממשלה, והלהט חסר המעצורים של אנשי הציונות הדתית ועוצמה יהודית, בהובלת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, להפוך את ישראל למדינת הלכה, מדינה אחת לשני עמים, ואפילו לחדש את בית המקדש.

שלושת האלמנטים הללו הפיקו את התרחיש שאנו חוזים בו היום. שלוש התפתחויות שנובעות מאינטרסים זרים בין כל המרכיבים בממשלה. כאן – בדיוק בתפרים האלה (שבין האינטרסים הזרים הללו) יכול לנצח השחקן הקרוי "הציבור האזרחי".

מגרש המשחקים של הדו-קרב הזה מכיל שני שחקנים – הממשלה מול הציבור האזרחי. כל השאר – שוליים. מגרש המשחקים אמור להתקיים תחת מערכת החוקים הקיימים. מול משטרה ומערכות האמורות להתמודד עם היציבות הציבורית. הס מלהזכירן.

הממשלה מורכבת משלושה מרכיבים זרים, שכל מה שמחבר ביניהם הוא הרצון להישאר בשלטון עם אותם 64 מנדטים קריטיים. הציבור האזרחי – שרובו מבקש להימנע מהשינוי המשטרי שהציג שר המשפטים – גם הוא מכיל שניים או שלושה מרכיבים שמונעים על ידי אינטרסים זרים זה לזה, כמו: נושא הכיבוש, שימור המערכת המשפטית – שהוא הרוב בציבור האזרחי, ואינטרסנטים פוליטיים שמנסים להתלבש על הגל הנוכחי. גם בצד הזה, התפרים בין האינטרסים הם המקומות בהם הממשלה יכולה לנצח.

מי שיפסיד בקרב הזה – שהוא קרב קצר בממד הזמן – יפסיד הכול ולתמיד.

אם המהפך השיפוטי יעבור בכנסת ויאושר – לא ניתן יהיה להחזיר את השד לבקבוק ולא משנה מי ינצח את הבחירות הבאות שרק אלוהים יודע מתי יתרחשו.

אם הממשלה תפסיד – כלומר נתניהו יבין שהוא חייב להוריד את הרגל מהגז ולשחרר את לוין, סמוטריץ' ובן-גביר לטובת מפלגות אנמיות אבל נורמליות כמו המחנה הממלכתי – החלומות של סמטוריץ' ולוין יידחו בכמה עשרות שנים, אם לא ייגנזו לחלוטין.

זהו קרב אחרון.

המסלול שבו על הממשלה לעבור ברור. הוא עובר דרך הכנסת. הממשלה תבקש להעביר את ההחלטות במהירות המקסימלית. משך הזמן הרלוונטי הוא שישה עד שמונה שבועות.

האופוזיציה יכולה לעזור לשחקן הראשי שהוא הציבור האזרחי על ידי כך שתמצא דרכים להאריך את הזמן הזה. האופוזיציה יכולה להאריך את התהליך במעט, אבל גם זה משהו.

האופוזיציה יכולה לעזור לשחקן הראשי שהוא הציבור האזרחי על ידי כך שתמצא דרכים להאריך את הזמן הזה. האופוזיציה יכולה להאריך את התהליך במעט, אבל גם זה משהו

השחקן הראשי השני – הציבור האזרחי – חייב להפעיל את כל מה שיש לו עכשיו ובשמונה השבועות הקרובים באש הכי גדולה שלו, ובאופן שיביא את ראש הממשלה לקבל החלטות, שעיקרן החלפת הקואליציה שהוא הרכיב לעצמו, ובכך יינצל מסיטואציה של עימות אלים בין שני השחקנים – הציבור ונציגי הממשלה.

עימות כזה הוא אסור ומסמל את התבוסה של כל החברה הישראלית. וישראל עצמה. עימות כזה יכול להתפתח בשוגג, כי קשה לשלוט על התנהגותם של 200-400 אלף איש מצד אחד, מול עשרות אלפי שוטרים מצד שני. מישהו עלול להתחמם ולייצר תוצאה שגם מיליון חכמים לא יחלצו אותנו ממנה.

אם כך, המשחק מאוד ברור: הממשלה חייבת למהר ולהעביר את החבילה המשפטית שלה והציבור האזרחי חייב בזמן שניתן לו להביא את נתניהו לקבל החלטות ולשנות את הקואליציה שלו – וגם להשתחרר משר המשפטים הנוכחי, כולל החבילה שלו.

הממשלה תעשה הכול כדי לפרק את הנחישות של הציבור האזרחי. הציבור האזרחי חייב לעשות הכול כדי לשמור על נחישותו ועל המומנטום שהחל בו.

שני הצדדים ינסו לחבל בצד היריב בהקשר התודעתי. ילכלכו על ראש התנועה לאיכות השלטון אליעד שרגא, ילכלכו כל מנהיג פוטנציאלי של הציבור הזה, ימציאו עליו פייקים מכל הכיוונים. גם ברשת, גם על ידי עיתונאים מטעם, וכיוצא בזה.

כך נראית המלחמה עכשיו – תודעתית. מי שייחלש ברוח הקרב שלו ויאבד נחישות, יפסיד. מי שיפסיד – זה יהיה הפסד לדורות.

הציבור האזרחי יידרש להוכיח שהוא לא מוריד את הרגל מהגז. הוא מחויב לשכנע שהוא הולך עד הסוף. הממשלה תנסה לפרק את הנחישות של הציבור האזרחי – תודעתית. עם הרבה פייק מהרבה כיוונים, וזה כבר התחיל.

הציבור האזרחי יידרש להוכיח שהוא לא מוריד את הרגל מהגז. הוא מחויב לשכנע שהוא הולך עד הסוף. הממשלה תנסה לפרק את הנחישות של הציבור האזרחי – תודעתית. עם הרבה פייק מהרבה כיוונים, וזה כבר התחיל

לא להתרגש מזוטות. להיות ממוקדים בהפלת ההרכב הנוכחי של הממשלה – ולמעשה, הציבור האזרחי צריך להתנגש בקיר עד שיתמוטט. ההפגנות הגדולות הם המדד למידת הנחישות. ככל שהמספרים יגדלו – הקיר ייסדק ויתפורר.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב