הנה מקבץ של ריקושטים שספגתי בעקבות התבטאויותיי הלא תכופות בממלכת הטוקבקים של גוגל, וכן גם בעקבות פוסטים שפרסמתי בעיתון היומי המקוון "זמן ישראל". לטוקבקיסטים ש"זיכו" אותי בתגובות פוגעניות יש מכנה משותף ברור: קושי להכיל סתירות ואמביוולנטיות ולתפוס חשיבה לא בינארית שחורגת מתבניות של שחור-לבן.

"את שמאלנית כמו שאני צנצנת" הגיב טוקבקיסט על דברי בהתדיינות כלשהי על שמאל וימין לאחר שהבעתי הסתייגות משמאלנים קיצוניים והגדרתי את עצמי כאשת שמאל מתונה.

"את שמאלנית כמו שאני צנצנת" הגיב טוקבקיסט על דבריי בהתדיינות כלשהי על שמאל וימין לאחר שהבעתי הסתייגות משמאלנים קיצוניים והגדרתי את עצמי כאשת שמאל מתונה

"כתבת מאמר רעיל!" קבע טוקבקיסט בעקבות פוסט שפרסמתי ב"זמן ישראל" אשר נשא את הכותרת: "כאשר שירה פוגשת מתמטיקה – האם שני סוגי אינטליגנציה מתנגשים?". באותו פוסט הצבעתי על תופעה מוכרת ושכיחה: תלמידים שמצטיינים במקצועות הומניסטיים ו/או מגלים נטיות אמנותיות מתקשים לעתים קרובות בלימודי מתמטיקה ושאר מדעים מדויקים. לעתים המתמטיקה ממש מטילה עליהם אימה.

שאלתי האם מישהו ניסה לחקור את התופעה ואף ציטטתי כמה יוצרים בולטים שהתוודו על פחדי המתמטיקה אשר מיררו את חייהם כתלמידים. למשל, מנחם בן ז"ל, המשוררות המוערכות נורית זרחי ואגי משעול.

אותו טוקבקיסט שהשתלח בי גם טען שאני מדברת על מתמטיקה "בשאט נפש". הוא ציין שבסביבתו הקרובה "כולם הבינו מילדות שמתמטיקה היא כלי עזר חזק לכל מקצוע. כולל רפואה, מוזיקה, אפילו חיבור שירה". האיש התעלם מדבריי שאני אכן מאמינה לגרסת המומחים אשר לפיה חשיבה מתמטית עשויה להעשיר אותנו בתחכום, אלגנטיות ופיתוח רעיונות יצירתיים. אבל הודיתי שבורותי בתחום מוחלטת. גם אני התקשיתי במתמטיקה ולכן נבצר ממני להיווכח בכך מניסיוני הפרטי.

ועוד דוגמית של תגובה אלימה. במהלך התדיינות על פמיניזם ציטטתי תוך הזדהות דברים שאמר עמוס עוז: התנועה הפמיניסטית היא משנה עולם, אבל יש לה גם שוליים פנאטיות, כמו לכל תנועה מהפכנית. עוז התכוון לעיוותי הפמיניזם הקיצוני. בטוקבק שפרסמתי הבעתי כמובן תמיכה בפמיניזם השפוי לצד הסתייגות חריפה מהשוליים הקיצוניות של התנועה. בתגובה הטיחה בי פמיניסטית שרופה חרפות וגידופים לרבות ביטויים שיגרמו לנייר להסמיק.

"כתבת מאמר רעיל!" קבע טוקבקיסט בעקבות פוסט שפרסמתי בזמן ישראל, אשר נשא את הכותרת: "כאשר שירה פוגשת מתמטיקה – האם שני סוגי אינטליגנציה מתנגשים?"

למרבה הצער זאת מכה נפוצה במקומותינו: היאחזות בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה נוקשה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע. כל דעה פסקנית ונחרצת, מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך כלל קושי להכיל אמביוולנטיות, פסקנות הדוחה כל ספקנות.

המוני אנשים מתקשים להודות: אני לא יודע מספיק כדי לחרוץ בוודאות דעה. השלכות וגלגולים נוספים של אותה תופעה: אנשים מדברים ככל יודעים וקובעים דעה נחרצת על סמך שברי מידע, שמועות, רכילויות וכו'. שופטים תופעות ועניינים מורכבים בשיטה בינארית של או-או, שחור או לבן. נוטים להתייחס אל אנשים, מפלגות וגם תופעות חברתיות כאל חבילה סטריאוטיפית אחת.

דרך חשיבה שכזאת כבר כונתה "אוטומציה היקשית". לפי ההיגיון המנחה אותה, אם הינך איש ימין אתה סמוך ובטוח שכל חטאיו (המדומים?) של בנימין נתניהו כשלג ילבינו. ובהיותך איש שמאל אתה אמור לדעת בוודאות שלא היו שום הטיות פוליטיות בהדלפות מתוך חקירותיו של נתניהו אשר יצאו מהמשטרה.

מעטים מאיתנו פטורים כליל מאותה "אוטומציה היקשית". היא חוזרת ומופיעה גם בחוות דעת על אנשים. הנה, למשל, דוגמית טריוויאלית מניסיוני הפרטי. מכרה הופתעה מאוד לגלות שאני חובבת זמרי רוק. והלוא היא הכירה אותי כמי שצמחה בערוגות השומר הצעיר. כחובבת זמרת הארץ ואישה סולידית למדי באופן כללי. "זה כל-כך לא מתאים לך", היא אמרה.

למרבה הצער זאת מכה נפוצה במקומותינו: היאחזות בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה נוקשה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע. כל דעה פסקנית ונחרצת, מתבססת על הכללות גורפות

קל להיאחז בתפיסה של שחור-לבן. עמדת המתייצבים בקצוות חדה ונוחה למדי. בהירה, מתעלמת ממורכבות ומקנה תחושת קרקע יציבה. הלוא באמת קשה להתנהל בעולמנו בלי ודאויות ברורות.

ויש מי שדווקא חשיבה אמביוולנטית נראית לה כבריחה אל הפתרון הנוח והקל. הנה הפובליציסטית נוה דרומי, הידועה כאשת ימין קיצוני, בדיון כלשהו על אקטואליה ששודר בגל"צ היא שללה בתוקף את ההימנעות מקביעת דעה פסקנית. "כמה קל ונוח", אמרה, "להישאר בתחום האפור ולא לחרוץ דעה".

ואז חשבתי: איזו פשטנות! זהו אורח חשיבה מדכא וגם מייאש. כי איך אפשר לחפש פשרות עם אויבים לשעבר על בסיס חשיבה כה נוקשה, אתנוצנטרית וחד-צדדית? איזו הידברות עשויה להתפתח ללא שמץ אמפתיה, בלי שום ניסיון להבין את ייאושו המסוכן של האויב?

*  *  *

ומעניין לעניין באותו עניין של תרבות מחלוקת. אני נמנעת מלהיכנס כאן לוויכוח המתלהט סביב הרפורמה המשפטית, מה עוד שבעוונותי לא הצלחתי עד כה לגבש דעה פסקנית. אין לי ידע מספיק כדי לחרוץ בוודאות דעה. בכל אופן שוכנעתי ששינויים משטריים דרמטיים הנוגעים לגרעין הדמוקרטיה צריכים להיעשות בהליך שקוף, סדור ומורכב.

איך אפשר לחפש פשרות עם אויבים לשעבר על בסיס חשיבה כה נוקשה, אתנוצנטרית וחד-צדדית? איזו הידברות עשויה להתפתח ללא שמץ אמפתיה, בלי שום ניסיון להבין את ייאושו המסוכן של האויב

המשפטן פרופסור יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, כתב לפני ימים אחדים ב"ידיעות אחרונות": "בכפוף למספר תיקונים ושיפורים אני יותר בעד הרפורמה מאשר נגדה".

אני נמנעת מהתייחסות לדברי אלבשן על פרטי הרפורמה ומבקשת לצטט רק את דבריו הנכוחים בגנות ההתלהמות, הקנאות ושיבושי התקשורת שהשתלטו על השיח הציבורי:

"לדאבון הלב, הסערה הזאת מאפיינת את השיח בזמננו. הכול מוחלט וחד משמעי, אין מקום לספקות ולכן אין צורך להעמיק ולהקשיב לדעות אחרות…מחד מובילי הרפורמה שמסרבים להקשיב בנפש חפצה למתנגדיהם ומבטלים במחי יד דעות מומחים, למשל בתחום השפעת הרפורמה על הכלכלה, ומאידך המוחים שמתנגדים לכל שיח עם הצד השני, שכן 'לא מנהלים משא ומתן עם התליין על אורך החבל', ומפעילים לחץ על נציגיהם הפוליטיים לא להיכנס לדיונים מהותיים".

אלבשן כתב עוד על שיח קנאים שגורר הקצנה הולכת וגוברת, מלווה חרמות ואיומים. כך אי אפשר לחשוף את האמת בפני האזרחים. "האמיתות, כדבריו, נלחמות זו בזו ולכן טובעות בים של פחדים". והנה כך הפסקנות דוחה כל ספקנות.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.