הפסוק האחרון של התנ"ך: "מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ-וְיָעַל", חרט לנצח את תנועת ההגירה לארץ ישראל כ"עלייה" ואילו את התנועה החוצה ממנה כ"ירידה". הגירה ונדידה של עמים ושל יחידים – אחת התופעות האנושיות הבסיסיות ביותר – זכתה בהקשר היהודי למשמעות רוחנית ערכית עליונה במעלה.

הפסוק האחרון של התנ"ך: "מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ-וְיָעַל", חרט לנצח את תנועת ההגירה לארץ ישראל כ"עלייה" ואילו את התנועה החוצה ממנה כ"ירידה"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עד תקופת ההתיישבות המודרנית בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19, העלייה לרגל הייתה מעשה רוחני שלא היה כרוך בהתיישבות קבע, ואילו הציונות קבעה כי ההגעה לארץ ישראל והמגורים בה הם ערך חיובי הקושר את היחיד אל הכלל וגורלו ויותר מכך, "הירידה" והנטישה של ארץ ישראל הפכה למעשה לא מוסרי, שלילי, על גבול הבגידה של היחיד ברבים, לעיתים בעל כורחו.

הגעתם של מהגרים יהודים לארץ הייתה חלק ברור מחזונה ומדיניותה המעשית. הצורך הדמוגרפי והאסטרטגי היו מהותיים והם לוו על ידי תחושת שותפות והתחזקות רוחנית ורעיונית – "מעולה לעולה כוחנו עולה".

כיום התנועה והתחבורה הפכו זמינות ופשוטות והפתרונות לבעיותיה של ישראל, שאמנם כרוכות בנושא הדמוגרפי, אינם מבוססים על גלי הגירה מסיביים של יהדות התפוצות. העולם ב-2023 הוא מקום קטן ונגיש, ולמרות כל זאת היחס לעולים ויורדים לא השתנה, לפחות ברמת השיפוט המיידי לחיוב או לשלילה.

על אחת כמה וכמה בהקשר של הדיון הפוליטי הסוער בישראל, זוכה קהילת היורדים (וכותב שורות אלה בתוכה), לשינמוך המעמד בוויכוח, ועובדת המגורים מחוץ לישראל הופכת לטיעון מהותי ולעיתים קרובות משתלח ומתלהם.

בהקשר של הדיון הפוליטי הסוער בישראל זוכה קהילת היורדים (וכותב שורות אלה בתוכה) לשינמוך המעמד בוויכוח, ועובדת המגורים מחוץ לישראל הופכת לטיעון מהותי ולעיתים קרובות משתלח ומתלהם

איני מתכוון לעסוק במשמעות הרוחנית-אמונית של המגורים בישראל וההגירה ממנה ואליה. זהו נושא סובייקטיבי הקשור לחיים האישיים של הנוגעים הישירים בדבר. בתפיסה המודרנית של המדינה הדמוקרטית ההיבט האזרחי-חוקי נותן מענה פשוט וברור בשני הקשרים חד משמעיים: הראשון הוא אזרחי חוקי והשני הוא המקרה הפרטני של מדינת ישראל ואזרחיה.

חוק האזרחות הישראלי אינו אוסר על מגורים מחוץ לישראל ויותר מכך מאפשר כפל אזרחות. מתוך כך, אזרח ישראלי הוא שווה זכויות מלא בהיותו אזרח ולא על פי כתובת מגוריו. זכויות אלו כוללת גם את חופש התנועה וחופש הביטוי. זוהי עובדה שכנראה מטרידה ומצערת קבוצות מסוימות באוכלוסייה אך עד להודעה חדשה, זהו המצב. באופן פרטני יותר, הישראלים החיים בחו"ל חשופים לסכנה מיידית בעקבות המתרחש בישראל לא פחות מאזרחים החיים בה. ועל כן נוגעים בדבר ושייכים לעניין באופן חד משמעי.

מעבר לעובדות נשאלת השאלה האם כלל הציבור הישראלי-יהודי בישראל ובעולם הוא רק קולקטיב דתי-רוחני או האם קיימת שייכות אינהרנטית למדינת ישראל. במילים אחרות האם הקשר בין הישראלים לתפוצותיהם מעניק לגיטימציה השתתפותית בעניין הציבורי לכלל היהודים/ישראלים בישראל ומחוצה לה?

זהו נושא רחב הנוגע בשאלות גדולות מאוד ברמה קיומית ופילוסופית. הוא מתמקד באזרחי ישראל היהודים, הוא ספוג בהגדרות, לכאורה איכותיות, של קבוצות חשובות יותר (האורתודוקסים), וקבוצות נחשבות פחות (הרפורמים, המומרים) והמוקצות מחמת מיאוס (הלא יהודים ובראשם הערבים). הוא גובל בשנאה ובגזענות ולעיתים קרובות יהיר ולאומני.

האם כלל הציבור הישראלי-יהודי בישראל ובעולם הוא רק קולקטיב דתי-רוחני או שקיימת שייכות אינהרנטית לישראל? האם הקשר בין הישראלים לתפוצותיהם מעניק לגיטימציה השתתפותית בעניין הציבורי לכולם?

אני כן מרשה לעצמי לקבוע, כאזרח ישראלי שאינו חי באופן קבע בישראל, שהיחס השלילי ל"יורדים" אינו קו אידאולוגי ברור ומנומק שמקורו במניעים ציוניים-רוחניים. מדובר בצורך להקצות ולתייג את אותה קבוצה של אנשים שבסך הכל נהנים מחירות בסיסית של תנועה ושל בחירה חופשית. אנשים שזוכים להכיר תרבויות נוספות, להעשיר את עולמם ועולמי קרוביהם ולהנגיש את הישראליות אל כור ההיתוך הבינלאומי בסינרגיה, שבסופו של דבר מחלחלת גם לחברה הישראלית ומעשירה ומגוונת אותה, ואולי אף מחזקת אותה.

אנשים שמוסיפים נקודות מבט חדשות ושונות, המתבוננים גם מבחוץ וגם פנימה בו זמנית. שמחפשים ללא הרף את החוטים המקשרים אותם למולדתם, לנוף ילדותם, ומבקשים להוסיף חלק נוסף בפסיפס האינסופי של החברה אנושית. אותה חברה אנושית שמוכיחה פעם אחר פעם שחוסנה בגיוונה ושתנועה של עמים ואנשים היא קטליזטור ולעיתים אף מחולל של שינויים והתפתחות.

ומולם עומדים אלו הרוצים לקבע, להקפיא, לחנוט ולבצר את הבדלנות, הזרות והריחוק מכל מה שהם לא מכירים ומתייחסים אל השונה והאחר בפחד ואיבה. אלו יקבלו לשורותיהם את ה"יורדים" שתומכים בדעתם, וימשיכו להשתמש במושג האנכרוניסטי – "יורדים" – כטיעון "מנצח" לצורך פולמוסי רגעי. הם מתעלמים מהמרקם הרגיש והנדיר של העם היהודי בתפוצות, מהקשר הרגשי, הרוחני, ולא פחות מכך מהתפקיד הגיאופוליטי והכלכלי של אזרחי ישראל באשר הם.

אני כן מרשה לעצמי לקבוע, כאזרח ישראלי שאינו חי באופן קבע בישראל, שהיחס השלילי ל"יורדים" אינו קו אידאולוגי ברור ומנומק שמקורו במניעים ציוניים-רוחניים. אלא בצורך לתייג אותם

בתקופה שבה העובדות הן חומר נדיף וההתעלמות מהן היא ספורט בינלאומי, גם זעקות השבר של ההיסטוריה היהודית הרחוקה מאתנו אלפיים שנה, נבלעות בשאון ההתלהמות וההתנגחויות היומיומיות. המאבק בין "עם הארץ" ליושבים בגלות היה אחד הגורמים הגדולים לשיסוע ולפילוג שהוביל לחורבן בית שני. קינות החורבן מהדהדות בתפילות יהודים מאמינים כבר אלפי שנים. אנחנו בהחלט שומעים אותן, אבל לחלוטין לא מקשיבים להן.

איתן לרר, יועץ ארגוני שחי על הקו איטליה-ישראל. מכור לפוליטיקה כצופה מן הצד. מאמין שמי שלא חופר - לא מוצא.