בנובמבר 1979 התארחו ג'ון קליז ומייקל פיילין – חלק מחבורת מונטי פייתון – בתוכנית ראיונות בבי־בי־סי ונשאלו על הפרויקטים האישיים שלהם. המנחה שאל את קליז אם יש סיכוי שיהיו עונות נוספות לסדרה "המלון של פולטי". "לא, לא יהיו", ענה פיילין – וכולם פרצו בצחוק.

"פולטי" הייתה יצירת המופת של קליז. הסדרה בסך הכל שתי עונות – שישה פרקים בכל אחת, 30 דקות כל פרק – וגאונות קומית. קליז כתב וכיכב בסיטקום על בית מלון קטן בעיירת חוף בריטית, המנוהל על־ידי אנגלי צר אופקים שהחיים – ואשתו – מתעללים בו.

בין הבדיחות, הקרינג' הנורא והסלפסטיק, קליז הצליח לתפוס משהו מהשגרה האנגלית באמצעות קומדיה טלוויזיונית שלא התיישנה אף שעברו 43 שנים מאז שידור הפרק האחרון. עד השבוע המעריצים קיוו – או חששו – שקליז אולי יחליט לפתוח את המלון האיום מחדש.

פיילין התבדח, כמובן, אבל יש דברים שבאמת עדיף לא להעלות מהאוב. 43 שנים, כאמור, עברו והמעמד של "פולטי" כקלאסיקה התקבע. אולם, מעמדו של קליז איבד מזוהרו בשנים האחרונות. ואז, לפתע, קליז הודיע שהוא כותב יחד עם בתו קמילה חידוש לסדרה "המלון של פולטי".

שחקני "המלון של פולטי" מתאחדים לציון שנת ה־30 לסדרה, 2009. משמאל: פרונלה סקיילס, ג'ון קליז, קוני בות' ואנדרו סאקס (צילום: AP Photo/ Edmond Terakopian)

המעמד של "פולטי" כקלאסיקה התקבע, אך מעמדו של קליז איבד מזוהרו. ואז, לפתע, קליז הודיע שהוא כותב יחד עם בתו קמילה חידוש לסדרה "המלון של פולטי"

בגרסה החדשה הוא ובתו – גם בסדרה – פותחים מלון בוטיק ומנסים למצוא את דרכם בעולם המודרני. חודשים ספורים אחרי מות המלכה אליזבת נאלצים תושבי הממלכה להתמודד עם משבר רגשי נוסף. קשה למצוא מישהו בבריטניה שהתלהב מהחדשות האלו.

הציפייה למלון הבוטיק של פולטי מזכירה את הסצנה הבאה: אורחת חמוצה במיוחד מתלוננת באוזני בזיל פולטי – בעל המלון הזועף – על כך שהנוף מחלון חדרה לא עונה על ציפיותיה. "מה ציפית לראות מחלון בחדר מלון בטורקי?" הוא עונה לה בסרקזם, "את בית האופרה של סידני? הגנים התלויים של בבל? עדרי גנו שועטים באצילות?"

אז מה אפשר לצפות באמת מסדרת טלוויזיה של אדם בן 82, שמנסה לשחזר סדרה חד־פעמית בלי איש מהצוות המקורי? ללא קוני בות' – אשתו לשעבר – שכתבה איתו את הסדרה וכיכבה לצדו כפולי, הדמות היציבה היחידה במלון, וללא החדשנות של היצירה ההיא?

אין זה פלא שהרשתות החברתיות הגיבו בחשש, אם כי העוינות הראשונית מעידה לא רק על מעמדו של קליז – אלא על מלחמות התרבות בבריטניה. קליז הוא לא עוד בדרן – ו"פולטי" אינה עוד סדרה. "המלון של פולטי" משודרת מדי כמה שנים בטלוויזיה אבל נוכחת גם בהפוגות בחיים בבריטניה.

ג'ון קליז על השטיח האדום בפסטיבל הסרטים של בוסניה, 16 באוגוסט 2017 (צילום: AP Photo/Amel Emric)

אין זה פלא שהרשתות החברתיות הגיבו בחשש, אם כי העוינות הראשונית מעידה לא רק על מעמדו של קליז – אלא על מלחמות התרבות בבריטניה. קליז הוא לא עוד בדרן – ו"פולטי" אינה עוד סדרה

מדי כמה שנים הסדרה נבחרת לסיטקום הטוב ביותר בכל הזמנים או לאחת מפסגות הטלוויזיה. לא רע לסדרה שנדחתה כמה פעמים בטענה כי מדובר ב"סטריאוטיפים שטוחים ומוגזמים".

"מה ציפית לראות?" היא הגרסה האנגלית של "אל תזכיר את המלחמה!" מהפרק על האורחים הגרמנים. מדובר בנקודת ציון חשובה ביחסי אנגליה–גרמניה אחרי המלחמה.

בכלל, המתח הבין־מעמדי נמצא כמעט בכל פרק, נוסף על אומללותו של בזיל הסובל והנכשל, שנאלץ לשמור על חיוך מעושה עד שהוא מאבד את זה ומוציא את זעמו על מכונית המיני הכושלת, האורחים האומללים או על מנואל, המלצר מברצלונה.

קליז, בדרכו, חוקר במשך כל הקריירה שלו את האנגליות. הוא, לצד שאר הפייתונים, נתפס בעולם כבעל "הומור אנגלי". ב"בריאן כוכב עליון" – הסרט הטוב ביותר של חבורת "מונטי פייתון" – הם מתארים את הדתות והנצרות בצורה כזאת שגרמה לכנסיה האנגליקנית לקרוא להחרמת הסרט.

אכן, בלא מעט מקומות נאסרה הקרנת הסרט. בעיר אחת בוויילס החרם בוטל רק כשסו דיוויס ג'ונס – שמשחקת בסרט את אהובתו של המשיח כביכול ("הוא לא המשיח, הוא ילד רע מאוד", לטענת אימו) – נבחרה לראשות העיר. בשנת 2008 הוזמנו חברי הצוות להקרנה החגיגית. האל האנגליקני הובס.

בסרט "דג ושמו וונדה" – סרט שקליז ביים, כתב וכיכב בו – הוא מציג את השקפת עולמו – או את השקפת האנגליות שלו – באמצעות מונולוג קצר ומדכדך שנאמר בפני וונדה, אהובתו האמריקאית (ג'יימי לי קרטיס):

יש לך מושג מה זה להיות אנגלי? להיות כה נכון כל הזמן, להיות משותק מפחד שמא תעשה את הדבר הלא נכון. לשאול מישהו 'האם אתה נשוי?' ולשמוע 'אשתי עזבה אותי הבוקר'. או לשאול 'האם יש לך ילדים?' רק כדי לשמוע שהם כולם נשרפו למוות ביום רביעי. את רואה, וונדה, כולנו מפוחדים. לכן אנו כה… מתים. רוב חבריי מתים, אנחנו מארחים ערימת גופות לארוחת ערב.

זה המפתח להבנת קליז. הוא ינסה בכוונה להביך ולהרגיז, יחקה את היטלר בפני תיירים גרמנים, יהיה שותף בסרט הכולל צליבת שרים המייעצים להביט על "הצד הטוב של החיים" – ובאזכרה לחברו הפייתוני המנוח גרהאם צ'פמן הוא ינאם – מול כנסיה מלאה במצלמות טלוויזיה את הדבר הבא:

כולנו חושבים עכשיו כמה עצוב שאדם ברוך כישרונות, יכולות וטוב לב, אדם כה חכם, עזב אותנו בגיל 48 בלבד, לפני שהספיק להשיג דברים רבים. ובכן, אני מרגיש צורך לומר: שטויות. ברוך שפטרנו. אוכל החינם! אני מקווה שהוא נשרף. הסיבה שאני אומר את הדברים האלה היא משום שהוא לא היה סולח לי אם לא הייתי אומר את זה – אם הייתי מבזבז את ההזדמנות לזעזע אתכם בשמו.

חבורת מונטי פייתון בניו יורק, 14 באפריל 1976. משמל: ג'ון קליז, מייקל פיילין, טרי גיליאם, אריק אידל, גרהם צ'פמן וטרי ג'ונס (צילום: AP Photo/Suzanne Vlamis)

קליז תמיד אהב לזעזע, להביך ולהצחיק. עכשיו, בגילו ובמעמדו, זה רק הקצין. בניגוד לרוב חבריו הוא לא שייך לשמאל הבריטי, הוא איש מרכז, תומך בליברל־דמוקרטים ולעיתים נוטה לימין למרות הביקורת החריפה על הממשלות השמרניות הכושלות.

קליז תמיד אהב לזעזע, להביך ולהצחיק. עכשיו, בגילו ובמעמדו, זה רק הקצין. בניגוד לרוב חבריו הוא לא שייך לשמאל הבריטי, הוא איש מרכז, תומך בליברל־דמוקרטים ולעיתים נוטה לימין

הוא תמך בברקזיט למרבה הזוועה כי חשב שהאיחוד האירופי לא מסוגל לערוך רפורמה עצמית. הוא אמר בחוסר רגישות שלונדון אינה עיר אנגלית יותר והוכתר כגזען – והוא גם צפוי לשדר בתחנת טלוויזיה ימנית גועלית. הוא גם יצא למלחמת חורמה נגד תרבות הביטול והפגיעה בחופש הביטוי.

בעיני רבים ממעריציו הוא הפך לאותו איש צבא בגמלאות, אותו קשיש תמהוני שהתארח במלון של פולטי ולא הצטיין בפתיחות לעולם הרב־תרבותי. טרי גיליאם – חברו מימי הפייתונים – אמר עליו: "הוא לא השתנה, הוא רק השמין, זה הכול". וצדק.

קליז תמיד היה שנון ושמח להתעמת, רק שעכשיו זה הפך לתחביב. אחרי שאיגוד הסטודנטים באוניברסיטת קיימברידג' הטיל חרם על מבקר האומנות המבריק אנדרו גרהאם־דיקסון משום שזה חיקה את היטלר בדיון על טעם טוב ואומנות ובכך פגע לכאורה ברגשות התלמידים הרגישים – קליז הגיב. הסטודנטים, קשה להאמין, אמרו שדבריו של היטלר הם מתועבים.

במאי התיאטרון ג'ונתן מילר לצד ג'ון קליז, 1980 (צילום: AP Photo)

כלומר, סטודנטים באחת האוניברסיטאות החשובות ביותר בעולם, בדיון על היסטוריה ואומנות, נפגעו עמוקות אחרי שגילו שברנש בשם היטלר שנא יהודים ושחורים והשתמש במילים דוחות. לכן, הם הכניסו לרשימה שחורה את האיש שציטט את אותו היטלר המעצבן.

דברים מהסוג הזה מרתיחים את קליז והוא הודיע שהוא מטיל חרם בעצמו על האיגוד. בניגוד לשחקנים רבים הוא לא מוכן לקבל את הפגיעה בחופש הביטוי – ויצא למלחמת חורמה נגד תרבות ההשתקה, הביטול והצנזורה.

הוא אפילו העז לפגוע בציפור הנפש הצייטגייסטית, התבטא נגד משטרת המחשבות הטרנסג'נדרית, וסומן כאויב, כ"מצחיק לשעבר", כפי שתואר בעיתון "האינדיפנדנט" – או כקסנופוב וכמובן כטרנספוב. בכתבה ב"אקונומיסט" הוא תואר כמי שמתבריין על חלשים.

הוא אפילו העז לפגוע בציפור הנפש הצייטגייסטית, התבטא נגד משטרת המחשבות הטרנסג'נדרית – וסומן כאויב, כ"המצחיק לשעבר", כפי שתואר באינדיפנדנט – או כקסנופוב וכמובן כטרנספוב

קליז יורה לכל הכיוונים. לפעמים הוא מדייק ולפעמים הוא פולט שטויות. אבל המלחמה שלו למען חופש הביטוי היא מלחמה מוצדקת. לא פלא ש"הגרדיאן" כבר למחרת ההודעה על הכוונה לחדש את "המלון של פולטי" יצא למתקפה חסרת פרופורציות.

"רעיון מבחיל" הייתה הכותרת של מאמר דעה, שהסביר לא רק מדוע זה רעיון רע לחדש את הסדרה אלא עד כמה קליז שנוא היום אחרי שהעז להתבטא באופן עצמאי. "אפשר לדמיין איך כל פרק יסתיים – הוא יתלונן על תרבות הביטול. אפשר לדמיין כי הסדרה תסתיים בסצנה בת 45 דקות, שם הגיבור ייבב על כך שהכול יותר מידי Woke ('מודע חברתית') היום".

העולם מלא בסדרות רעות, בחידושים לא מוצלחים של קלאסיקות, ביוזמות שהיו צריכות להסתיים כבר בשלב הרעיון. אולי קליז יפתיע וישחזר משהו מהקסם הפרוע הישן. אבל רוב הסיכויים שזה לא יקרה

אולם, העולם מלא בסדרות רעות, בחידושים לא מוצלחים של קלאסיקות, ביוזמות שהיו צריכות להסתיים כבר בשלב הרעיון. אולי קליז והבמאי רוב ריינר ("כשהארי פגש את סאלי") – שותפו לפרויקט – יפתיעו וישחזרו משהו מהקסם הפרוע הישן, ילכדו משהו מרוח הזמן ויצחיקו תוך שהם גורמים מבוכה עצומה.

אבל רוב הסיכויים שזה לא יקרה. ואז מה? כלום. המעמד של "פולטי" והמורשת הקומית של קליז יעמדו בזה. מבחיל זה לא, רק מיותר.

באתר המאגד ציטוטים של קליז מופעים שני הציטוטים הבאים ברצף: "לעולם לא אצליח לעשות משהו טוב יותר מ'המלון של פולטי'. היום אני רוצה ללמד כישרונות צעירים את חוקי המשחק". ואחריו: "ובכן, הדרך היחידה שבה אני יכול לקבל תפקיד ראשי היום היא לכתוב אותו". זהו קליז על רגל אחת – שנון, סותר את עצמו וגם, בסופו של דבר, מדויק.

ג'ון קליז בסדרה "המלון של פולטי", 1975 (צילום: AA Film Archive via Alamy)