מיד אחרי פיגוע הדריסה בצומת רמות בירושלים, בערב שישי האחרון, עבדו בלשכת ראש הממשלה בקדחתנות. לא הפיגוע עצמו היה בראש מעיני הלשכה, אלא מה שקרה אחר כך: ההכרזה של השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר על מבצע "חומת מגן 2" במזרח ירושלים.
גורם מדיני בכיר תידרך מייד את כל הכתבים המדיניים בלשון שלא משתמעת לשתי פנים: "החלטות על חומת מגן 1 ,2 ,3 ו-4 לא מתקבלות על המדרכה ליד זירת פיגוע". בן-גביר קיבל את המסר, אבל ספק אם הפנים עד לפעם הבאה.
לא רק בן-גביר היה היעד למסר, אלא גם הבית הלבן בוושינגטון, הרשות הפלסטינית ברמאללה, וארמון המלוכה ברבת עמון. מישהו שם עוד עלול היה לחשוב שההכרזה של בן-גביר רצינית.
עד כמה לא מבין בן-גביר – חבר בקבינט המדיני-ביטחוני והשר המופקד על ביטחון הפנים – בסדרי שלטון, מדיניות ביטחוניות ואחריות מהי, יעיד הסיפור הבא.
ב-1 ביוני 2001 התפוצץ מחבל מתאבד בכניסה למועדון הדולפינריום. 21 נערות ונערים נרצחו, עשרות נפצעו. המראות היו נוראיים. בני נוער פצועים רצו לכל עבר, כשהרוגים היו שרועים על שטח נרחב בכניסה למועדון והרחבה שמחוצה לו. ראש הממשלה המנוח אריאל שרון כינס מייד את המטבחון שלו להתייעצות ביטחונית.
כמו ביום שישי האחרון, גם אז הדם רתח, ואצל שרון עוד יותר. ראש הרשות הפלסטינית דאז יאסר עראפת הבטיח לראש ממשלת ישראל שבוע קודם הפסקת אש ופעילות נגד תשתיות הטרור.
ביום ראשון, 3 ביוני, שרון הגיע לבקר את הפצועים בבית החולים שיבא תל השומר, רובם בני-עשרה עולים חדשים. הייתי שם וראיתי אותו. שרון יצא ממחלקת טיפול נמרץ אחרי שפגש את ההורים וראו עליו שהוא נסער. כל המדינה חיכתה לשמוע מה יאמר בפתח בית החולים, האם יכריז כי ישראל תצא מייד למבצע לריסוק תשתיות הטרור בגדה – מבצע שמשמעותו המדינית היא סוף הסכמי אוסלו?
שרון הפתיע. "גם איפוק הוא מרכיב של כוח", אמר על מפתן בית החולים. שרון, שתיעב את עראפת, שיצא נגד הסכמי אוסלו, שמעולם לא התכופף מפני איומים, החליט להבליג.
שרון הפתיע. "גם איפוק הוא מרכיב של כוח", אמר על מפתן בית החולים. שרון, שתיעב את עראפת, שיצא נגד הסכמי אוסלו, שמעולם לא התכופף מפני איומים, החליט להבליג
מה שקרה מאחורי הקלעים מעמיד מראה בפני הציבור הישראלי של אז והיום. איך זה היה ב-2001 ואיך זה נראה ב-2023. מהי אחריות, מהי מדיניות, מה הוא איפוק, מהי מנהיגות.
אולי שירות צבאי, קצר ככל שיהיה, היה מעניק תובנות מסוימות לשר לביטחון לאומי. הוא כבר לא פוליטקאי בקמפיין בחירות שמחפש אויב מזדמן כדי לקושש קולות. לא הכל פוליטיקה, כל שכן כשאתה נושא במשרה ובעיקר באחריות.
אולי שירות צבאי, קצר ככל שיהיה, היה מעניק תובנות מסוימות לשר לביטחון לאומי. הוא כבר לא פוליטקאי בקמפיין בחירות שמחפש אויב מזדמן כדי לקושש קולות
שרון קיבל כנראה את ההחלטה העקרונית לצאת למבצע צבאי בכל ערי הגדה, עוד לפני הפיגוע בדולפינריום. אבל מהשיחות עם הדרג הפיקודי הוא הבין שצה"ל לא מוכן וצריך עוד זמן לחדד את היכולות ולאמן את הכוחות – מערך המילואים בפרט. במגירה נחו מספר תוכניות מבצעיות להשתלט צבאית מחדש על ערי הגדה שנמסרו לפלסטינים בהסכם אוסלו. הן נכתבו משום שצה"ל מכין תוכניות לכל תרחיש, גם בעיתות שלום.
מיד אחרי הפיגוע בדולפינריום שרון ביקש לרענן את התוכניות, וכך גובשה בשקט התוכנית המבצעית שזכתה לשם "שדה קוצים". עשרה חודשים אחר כך, בסוף מרץ 2002 היא תורגמה למבצע "חומת מגן". עד אז, המבצע עבר אישורי תוכניות קפדניים מרמת מפקד פלוגה ועד רמטכ"ל, אישור מומחי משפט בינלאומי, דיון ואישור קבינט ואז גם החלטת ממשלה.
מדינה דמוקרטית חייבת את הסדר הזה כדי לצאת למלחמה. זה ההבדל בינה לבין מיליציה. למבצע צבאי יש תכלית מדינית בסופו של דבק. מה שבן-גביר הכריז ביום שישי נראה יותר כפעולת נקם. זו יכולה להיות מטרה של מדינה – עיינו ערך המרדף אחרי מבצעי טבח מינכן – אבל היא מצריכה תהליך סדור של קבלת החלטות.
בן-גביר לא מפנים דבר נוסף: הסכנה בהחלטות ביטחוניות היא להיגרר אחרי האירועים, להגיב להם ולא ליזום. זה מתכון בטוח לדשדוש במקרה הטוב וכישלון במקרה הרע.
בן-גביר לא מפנים דבר נוסף: הסכנה בהחלטות ביטחוניות היא להיגרר אחרי האירועים, להגיב ולא ליזום. זה מתכון בטוח לדשדוש במקרה הטוב וכישלון במקרה הרע
מלחמת לבנון השנייה היא הדוגמה הטובה ביותר לזה. ישראל נגררה למלחמה והגיבה על אירועים נקודתיים בלי תכנית סדורה. המהלך היחיד שהצליח מבצעית היה מבצע "מקלות קינמון" – תכנית סדורה שנכתבה, עודכנה ואושרה בקבינט, להשמדת מערך הטילים ארוכי הטווח של חזבאללה על ידי חיל האוויר. במשך 12 דקות תקפו עשרות מטוסים את כני השיגור, הבורות התת-קרקעיים ודירות המסתור.
טוב היה לבן-גביר לקרוא קצת על החלטות קבינט כדי להבין את מהותן. הוא מרבה להשתמש במונחים צבאיים מבלי להבין באמת את משמעותם. לכל "מבצע" יש שלב ארוך של דיון במקרים ותגובות, במיוחד כזה עם משמעויות מדיניות בירושלים לפני רמדאן.
נראה כי בן-גביר כלוא במרחב מאד צר לתמרון פוליטי. הוא מבין עכשיו שאין פתרונות קסם, ולצד זאת מהדהדת אצלו הבטחת הבחירות של משילות וביטחון. בינתיים הוא מנסה לגשר על הפער הזה בהצהרות, חלקן מסוכנות מאד.
בן-גביר יודע שככל שיעבור הזמן, הקרדיט הציבורי שלו יישחק וכך גם האלקטורט. אולי במקרה הזה, עדיף לו לעשות מעשה עידית סילמן ולהצהיר "איני יכול עוד". כך, לפחות, תהיה לו תחמושת פוליטית לקמפיין הבא.
בן-גביר יודע שככל שיעבור הזמן, הקרדיט הציבורי שלו יישחק וכך גם האלקטורט. אולי במקרה הזה, עדיף לו לעשות מעשה סילמן ולהצהיר "איני יכול עוד". כך, לפחות, תהיה לו תחמושת פוליטית לקמפיין הבא
בן-גביר תמיד יוכל לומר שלא יכל ליישם את מה שהבטיח, כי ראש הממשלה והיועמ"שית מנעו זאת ממנו. גם כך הוא מתקשה להסביר את אי-יכולתו לכפות על הממשלה את פינוי חאן אל-אחמר שהיה חלק ממוקדי הקמפיין שלו.
וכאן נשאלת שאלה נוספת: כיצד מצטיירת ישראל בעיני העולם, הפלסטינים, חזבאללה, מדינות הסכמי אברהם ובכלל? האם כך מתנהלת מעצמה אזורית במשבר ביטחוני? על זה אמר בעבר אחד הקצינים הבכירים בצה"ל: "אני מעדיף גנרלים שהמרחק אצלם בין הבטן לראש – גדול".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנובן גביר עוד יכול להפתיע ולחזור בתשובה ולהצהיר: "אני מודה, הפעילו אותי רצונות אגואיסטיים של אהבת כבוד והערצה. גיליתי שאני נאד נפוח והרעש והצלצולים שלי היו בשביל לרצות ולהופיע על במה אשר עיניי כולם נשואות אליה – כולי אגואיזם טהור. למדתי, חשבתי שאני מוצלח – טעיתי"