בשנה וחצי האחרונות בן הזוג שלי ואני נמצאים בשליחות בארצות הברית, שבמהלכה יוצא לנו לטייל בכל מיני ערים וקהילות. במהלך הטיולים הבחנו בתופעה מעניינת: במרכז העיר נאשוויל, סמוך לרחוב הראשי ברודווי עטור מועדוני המוזיקה, נתקלנו לפתע בשלט קטן שציין שכאן, לפני עשרות שנים, היה בית הכנסת הראשון בנאשוויל. כיום, מלבד שלט לא נותר זכר לחיים יהודיים בכל האזור.

גם במדיסון, ויסקונסין, ניתן לראות מול הפארק העירוני בית כנסת "עתיק" (במושגי ארצות הברית כמובן). בית הכנסת, שנבנה במאה ה-19 וממוקם בסמוך לבניין הקפיטול במרכז העיר (לשם הועבר ממקום אחר בסמוך), משמש היום כמבנה של העירייה המושכר למגוון מטרות, שתפילה יהודית אינה אחת מהן.

בית הכנסת, שנבנה במאה ה-19 וממוקם בסמוך לבניין הקפיטול במרכז מדיסון, משמש היום כמבנה של העירייה המושכר למגוון מטרות, שתפילה יהודית אינה אחת מהן

רוחות רפאים יהודיות כאלה ניתן למצוא בדאונטאון של ערים אמריקאיות נוספות בהן ביקרנו. לעיתים יהיה שלט, מוזיאון שיזכיר, מועדון ריקודים שרק מגן דוד בחזיתו מאותת כי פעם היה בו בית כנסת. אבל היהודים? מרביתם כבר מזמן לא חיים במקום. הקהילות היהודיות העתיקו את עצמן למקומן החדש בפרברי הערים. את הבניינים הצפופים החליפו בתים בני שתי קומות ומרתף, את הסאבווי החליף הרכב הפרטי, ואת המגוון האנושי החליפו School Districts ברמה הגבוהה ביותר.

* * *

המעבר לפרברי הערים היה כמובן חלק מתהליך גדול שאינו קשור בהכרח לקהילה היהודית. בשנות ה-60 וה-70 מעמד הביניים האמריקאי הלבן עבר באחוזים נרחבים לשכונות מגורים בפרברי הערים, ואילו מרכזי הערים הפכו פעמים רבות לאזורים מוכי פשיעה ועוני, בהם נשארו לרוב מי שלא יכלו להרשות לעצמם לעזוב.

בתהליך זה נכללו סוגיות רבות של אתניות (במקביל למאבק השחורים שאפשר להרבה מהם סוף סוף לגור במרכזי הערים), הגירה, משפט, עולם הבנקאות (תופעת ה"Redligning" הידועה לשמצה), החלום האמריקאי על הבית הפרטי ועוד. לא אתמקד בתהליך הכולל אלא בהשפעתו על הקהילה היהודית, אשר משתייכת ברובה למעמד הבינוני-גבוה, ובעשורים אלה השתפרו מצבה ומעמדה מבחינה כלכלית וחברתית.

יהודי ארה"ב, אשר הרבה מהם היגרו מאירופה לפני ואחרי השואה בחוסר כל, הגיעו פעמים רבות למרכזי הערים הגדולות. במרכזי הערים הם מצאו תעסוקה רבה יותר, אוכלוסייה ליברלית יותר והגנה כלשהי מהאנטישמיות שלעיתים חיכתה להם מחוץ לעיר.

במרכזי הערים היתה גם קהילה יהודית קיימת שסייעה בקליטתם ובהטמעתם בחברה האמריקאית.

רוחות רפאים יהודיות ניתן למצוא בדאונטאון של ערים אמריקאיות נוספות בהן ביקרנו. שלט, מוזיאון, מגן דוד בחזית מועדון ריקודים. אבל היהודים? מרביתם כבר מזמן לא חיים במקום. העתיקו עצמם לפרברי הערים

שני דורות לאחר מכן, ההטמעה הושלמה, אך החלום השתנה. היהודים הפכו ממהגרים עניים לסמל החלום האמריקאי: משכילים מאוד, מבוססים כלכלית, ולא זקוקים במיוחד לסיוע ולסולידריות קהילתית. הם הפכו ליותר אמריקאים מהאמריקאים. ואם החלום האמריקאי הפופולרי באותה התקופה היה בית פרטי, כלב ושני רכבים – היהודים נהרו לפרברים.

* * *

על פי תשובתו של הרב הקונסרבטיבי דוד גולינקין בעניין נסיעה לבית הכנסת בשבת, כבר ב-1933 החל בהנהגת התנועה הקונסרבטיבית דיון הלכתי לגבי נסיעה בשבת לבית הכנסת. עם זאת, ההכרעה כי במקרה שבו אין בית כנסת במרחק הליכה ניתן לנסוע אליו בשבת ניתנה רק בשנות החמישים על ידי חלק מהרבנים, ואושררה על ידי הנהגה רחבה יותר רק בשנות השישים.

לא ניתן להתעלם, בעיני, מההקשר ההיסטורי. המעבר לפרברים הפך את הקהילה היהודית למפוזרת בהרבה. מאחר שהרחובות בפרברים מותאמים לרכב הפרטי, המרחקים בין מבני הציבור השונים לבין בתי התושבים גדולים יותר, ומשכונה מבוססת הליכה היהודים עברו לשכונה מבוססת נהיגה. כאשר מתגוררים בצפיפות נמוכה, הצורך בהגעה לבית הכנסת ברכב גובר. רבני התנועה הקונסרבטיבית הרגישו כי מדובר בצו השעה וכי בלעדיו יאבדו את הקהילתיות ואת התפילה הציבורית. מדיון הלכתי זה, ניתן ללמוד רבות על התהליכים שעברו על הקהילה היהודית שבארצות הברית, ולא רק על הזרם הקונסרבטיבי שבה.

כאשר מתגוררים בצפיפות נמוכה, הצורך בהגעה לבית הכנסת ברכב גובר. רבני התנועה הקונסרבטיבית הרגישו כי מדובר בצו השעה וכי בלעדיו יאבדו את הקהילתיות ואת התפילה הציבורית

* * *

להבנתי, התהליכים המתוארים לעיל משפיעים רבות על הקהילה היהודית עד היום. היבט משמעותי במיוחד הוא הזהות הערכית של הקהילה היהודית האמריקאית. אחד ממרכיבי הזהות העיקריים של הקהילה הוא האקטיביזם למען זכויות האדם, או בשפת יהודי ארה"ב, "תיקון עולם". במיוחד בזרמים הקונסרבטיביים והרפורמים, זוהי אולי הדרך המשמעותית ביותר לחיות חיים יהודיים.

הקהילות היהודיות מתגאות בחלקן במאבקם של השחורים לשוויון זכויות, ובתי ספר יהודים רבים קרויים על שמו של הרב אברהם יהושע השל, הרב שצעד יד ביד עם מרטין לותר קינג בצעדת המחאה בסלמה, ועמד באומץ לצד הקריאה לשוויון גזעי. נעים לקהילה היהודית לזכור ולהוקיר את פועלו של השל, אך הרבה בייגלים נאכלו מאז שאמר "הרגשתי שרגלי מתפללות" על אותה צעדה חשובה. 

באותה תקופה, היהודים והשחורים נחשבו שתי קבוצות מוחלשות, ופעמים רבות התגוררו באותן השכונות בערים. ואילו בשנים האחרונות מחקרים מוכיחים שעל אף שהקהילה היהודית עדיין רואה את עצמה קשורה למאבק השחור לשוויון, גובר הניכור בין שתי הקהילות, ואף ניכרת עליה בקולות אנטישמיים בקהילה השחורה.

הפער לא נעצר רק מול קבוצה זו. החברה הפרוגרסיבית, שאחוזים גבוהים בקהילה היהודית מזדהים כחלק ממנה, נושאת על דגלה בין היתר את מאבק זכויות להט"ב. הקהילה היהודית הליברלית כמובן מתאמצת לאותת לחבריה הפרוגרסיביים שאינם יהודים בכל דרך כי גם עבורה זהו נושא דגל. צבעי דגל הגאווה מעטרים כיתות ובתי הכנסת, לקראת חודש הגאווה מאורגנת "שבת להט"ב" בקהילה ומובאות תכניות חינוך רבות, אשר כבודן במקומן מונח.

אחד ממרכיבי הזהות העיקריים של הקהילה הוא האקטיביזם למען זכויות האדם, או בשפת יהודי ארה"ב "תיקון עולם". במיוחד בזרמים הקונסרבטיביים והרפורמים, זוהי אולי הדרך המשמעותית ביותר לחיים יהודיים

המחויבות היהודית ל"תיקון עולם" אמנם יונקת מדמויות היסטוריות כמו השל, אך נדמה כי מאחורי ההתרפקות על העבר ישנו שוני גדול. בעוד השל חש את עצמו מצווה דתית לפעול בצורה זו, ומתוך מעורבות והיכרות עם השטח והאנשים פנה לשתף איתם פעולה, נדמה כי הקהילה היהודית המודרנית חווה את רעיונות האקטיביזם ברמה ה"אפלטונית". יעיד על כך הפער המדהים בין האמירות והמחויבות הרעיונית, לבין הרכב האוכלוסייה בבתי הכנסת בפועל.

המגורים בפרברים, בעיקר בקשר לשיטת בתי הספר המחוזיים,  מתאימים בעיקר למשפחה המסורתית ומכוונים להתגבשות קבוצות מבוססות כלכלית, כדי לספק לילדיהם את החינוך הטוב ביותר. בהקבלה לכך, רבים מבני קהילה הלהט"בית בפרט והחברה הפרוגרסיבית בכלל, בוחרים לגור במרכזי הערים.

בכל סטייט בארצות הברית, ככל שתגיעו לאזור אורבני יותר – כך תפגשו ביותר ערכים ליברליים. הקהילה היהודית שכל כך רוצה לקחת חלק במאבק הפרוגרסיבי על ערכים אלה, נמצאת מחוץ למשחק בבתים פרבריים בשולי הערים.

בני הקהילה יקנו לילדיהם בובות שחורות שאותן הם יזמינו במיוחד, כדי לחנך אותם לקבלת השונה – אך בגן הילדים יהיו כמעט תמיד רק ילדים בעלי עור לבן. הם יעשו בתחילת כל מפגש סבב של "דרכי פניה", כדי להיחשב מכילים לקשת הקווירית, אך כניסה של אדם מהקשת הקווירית למעגל תהיה חריגה בנוף, והוא לא תמיד ירגיש בו בנוח. מעשים רבים ייעשו כדי לצאת מאזור הנוחות, אבל אזור הנוחות יישאר מובהק מתמיד.

בכל סטייט בארה"ב, ככל שהאזור אורבני יותר – תפגשו ביותר ערכים ליברליים. הקהילה היהודית שכה רוצה לקחת חלק במאבק הפרוגרסיבי על ערכים אלה, נמצאת מחוץ למשחק בבתים פרבריים בשולי הערים

מנגד, חלקים מהדור הצעיר, והחברה הפרוגרסיבית בערים רבות, מרגישים ניכור כלפי הקהילה היהודית. למרות העלייה באירועי האנטישמיות, היהודים נתפסים כפריווילגים לבנים ועשירים שלא משתלבים באווירה האקטיביסטית. כמובן שיש כאן לעיתים גם אנטישמיות מוסווית, והחיבור בין ישראל לקהילה היהודית הוא תוספת מורכבת למשוואה, אך ייתכן שלמעבר של היהודים לפרברים יש חלק בקרע שנוצר בין שתי הקבוצות.

בעיני, חזרתם של היהודים לשכונות האורבניות והתוססות שבמרכזי הערים תאפשר להם להגשים את הערכים שלהם הם מחנכים בצורה משמעותית, כנה ומחוברת לשטח הרבה יותר מהמצב כיום. החיבור בין קבוצות המיעוטים השונות (שבינתיים התווספו אליהם גם מהגרים רבים מדרום אמריקה, קבוצה נוספת שמתגוררת בעיקר בערים) לבין הקהילה היהודית יתעצם, החשדות יתמעטו ותחושת הפטרונות תתבטל.

בד בבד, תוכל הקהילה היהודית לקחת חלק פעיל בעולם הפעילות החברתית, ולהציע אלטרנטיבות לחלק מהבעיות בשיח הפרוגרסיבי הקיים, אלטרנטיבות אשר יכולות להיות מוצעות רק מתוך מעורבות עמוקה.

* * *

מעבר ליכולתם של היהודים להגשים את הערכים הליברליים שלהם בפרברים, יש להבין כי החיים הקהילתיים היהודיים עצמם נמצאים בפרברים בתהליך היחלשות מתמיד. 

בית כנסת שאליו הולכים ברגל, הוא בית כנסת שההגעה אליו היא ספונטנית וקלה. ניתן לבקר בו בקלות מספר פעמים בשבוע. בתי כנסת אליהם מגיעים בנסיעה ברכב (בקהילה בה אנחנו מתגוררים הנסיעה נעה בין 20 דקות לארבעים דקות) לא יכולים לייצר קהילה אורגנית, אלא הופכים לעסקים המעניקים שירותי דת וחינוך. אם בארץ תפקידים כמו חזן וגבאי נעשים באופן אורגני על ידי חברי הקהילה, בקהילות אמריקאיות  רבות מדובר באנשי מקצוע המקבלים תשלום על המחויבות להתייצב בבית הכנסת.

חלקים מהדור הצעיר והחברה הפרוגרסיבית בערים רבות, מנוכרים לקהילה היהודית. למרות העלייה באירועי האנטישמיות, היהודים נתפסים כפריווילגים לבנים ועשירים שלא משתלבים באקטיביזם

האנשים אותם פוגשים בבתי הכנסת אינם שכנים הגרים בקרבתנו, ותרבות האירוח לארוחות שבת הפכה להרבה פחות רלוונטית. משפחות לילדים מתחת לגיל בר מצווה נדרשות לרוב להגיע בימי ראשון לסאנדיי סקול (בית הספר של יום ראשון), ומאחר שהנסיעה ארוכה קשה להגיע יומיים ברצף לבית הכנסת והתפילות בשבת הופכות מצומצמות, ומלאות בעיקר בדור המבוגר.

מאחר שבשל כך לא נוצר למשפחות אלו הרגל לבקר בשבת בבית הכנסת, לאחר סיום תהליך חינוך הילדים לבר המצווה, משפחות רבות מנתקות קשר ולא ממשיכות בחיי הקהילה (מלבד אולי בחגיגות ראש השנה וחנוכה).

בשונה מישראל, בה בבתי כנסת רבים ניתן לראות ספקטרום רחב יחסית של גילאים, בהרבה מהקהילות היהודיות בבתי הכנסת יש בעיקר משפחות. הרווקים גרים בבניינים בעיר – לרוב במנותק מבית הכנסת הפרברי. משפחות צעירות עם ילדים קטנטנים שעוד לא זקוקים לסאנדיי סקול, מתקשות לנסוע מרחק כזה עם תינוקות וגם לשלם על התענוג, שעלויותיו הולכות ומתגבהות במקביל לתפקידים הרבים שעליהם יש לשלם, במקום שיבוצעו מתוך הקהילה בהתנדבות וסולידריות.

במהלך טיולינו בארצות הברית יצא לנו לפגוש בקהילות יהודיות אשר מתנהלות אחרת, בהן מרבית בעלי התפקידים פעלו בהתנדבות ובתורנות, יש תרבות אירוח בבתי חברי הקהילה ובקהל ניתן לראות צעירים ומבוגרים כאחד. המשותף לקהילות אלה היה הימצאותן בלב הערים, או לפחות במרכז אזור קהילתי צפוף. מרבית החברים הגיעו לבתי כנסת אלו בהליכה, והרבה מהם חלקו מעבר לבית כנסת גם מכולת שכונתית, גן ילדים ועוד. תהליך של חזרה לערים יאפשר לקהילות נוספות ליצור בסיס חזק יותר ולהפוך את החיים היהודיים לחלק משגרת היומיום ולא למטלה מעיקה ונוקשה.

בשונה מישראל, בה בבתי כנסת רבים ניתן לראות ספקטרום רחב יחסית של גילאים, בהרבה מהקהילות היהודיות בבתי הכנסת יש בעיקר משפחות. הרווקים גרים בבניינים בעיר – לרוב במנותק מבית הכנסת הפרברי

* * *

כפי שתהליך הנהירה לפרברים בשנות השישים לא היה מנת חלקה של הקהילה היהודית בלבד, כך גם כעת מתרחש בחברה האמריקאית הכללית תהליך של החייאה מחדש של מרכזי הערים.

מרכזי ערים רבות אשר בשנות השישים והשבעים הפכו לשכונות מסוכנות ונחשלות, עוברים היום רנסנס. צעירים רבים ממגוון אתני וסוציו אקונומי רחב עוברים לרחובות אלה. בתי קפה קואופרטיביים ושכונתיים נפתחים. גלריות אמנות ומועדוני ג'אז מתמלאים גם בערים במערב התיכון (המידווסט) ולא רק בחוף המזרחי והמערבי. יש שיקראו לתופעה זו ג'נטריפיקציה, אך על אף הבעיות הרבות שהיא גוררת היא גם הופכת את השכונות הללו לבטוחות, משגשגות ומגוונות יותר.

יחד עם הצעירים הרבים, עוברים לשכונות אלה גם לא מעט צעירים יהודיים. להרבה מהם אין בית כנסת או מרכז יהודי ברדיוס הקרוב אליהם (לא כולם גם מחזיקים ברכב או מעוניינים לנסוע מחוץ לעיר לבית כנסת). עם זאת, במגוון מקומות מקימים הצעירים היהודים פתרונות משלהם.

קבוצות "Young adults" מארגנות לעצמם ארוחות שבת, אשר מתקיימות בדירות של חברי הקבוצה (ותרבות האירוח והקהילתיות המסורתית חוזרת סוף סוף מהדלת האחורית). ארגונים יהודיים כמו "One Table" אף מסבסדים ארוחות אלה. בחלק מהערים נפתחים בתי "מוישה האוס', על בסיסו של ארגון נוסף בשם זה. בבתים אלה מתגוררים מספר רווקים יהודים אשר מקבלים סבסוד משמעותי לשכר הדירה בתמורה לארגון ואירוח אירועים יהודיים לצעירים המתגוררים בעיר. בערים מסוימות, ניתן לראות תופעה של תחיה מחדש של בתי כנסת ישנים.

כעת השאלה מונחת לפתחה של הקהילה היהודית, האם מגמה זו תיעצר ברווקים בתחילת בניית הקריירה שלהם, או שניתן לצפות כי גם לאחר שיקימו משפחה יבחרו להישאר במרכז העיר עם הקהילה היהודית שיצרו יחד. בעיני, אם תופעה זו של חזרה למרכזי הערים תתרחב ותתחזק בקהילה היהודית, נזכה לראות חיזוק משמעותי של מבני הקהילה, ערכיה והיחסים החברתיים שבה. כמו גם מעורבות עמוקה יותר, ברמה הפרקטית והרעיונית כאחד, בפעילות למען שיפור החברה ותיקון העולם.

אם תופעת החזרה למרכזי הערים תתחזק בקהילה היהודית, נזכה לראות חיזוק משמעותי למבני הקהילה, ערכיה ויחסיה החברתיים, כמו גם מעורבות עמוקה יותר, בפעילות לשיפור החברה ותיקון העולם

ארשה לעצמי לסיים ברפרנס לדברי ד"ר צבי צמרת זכרונו לברכה בקריאתו לחברי הקיבוצים לעבור לעיירות הפיתוח: "עצה ליהודים – חיזרו לערים!".

חנה בלוך היא שליחה מטעם הסוכנות היהודית בקהילה היהודית במדיסון, ויסקונסין. למדה מדרשת לינדנבאום ושירתה כחוקרת בחיל המודיעין. אוהבת לטייל ולכתוב על ערים ועל קהילתיות.