בפתח מערכת הבחירות ב-2015 הציג בנימין נתניהו חוק משילות שנועד להקשות על היכולת להפיל ממשלות. זה היה האות לחברים בימין לשחרר פרצי אובססיה של משילות.

"אנחנו באנו למשול" הצהירה טלי גוטליב בנובמבר; החרתה-החזיקה אחריה מירי רגב בינואר: "סוף סוף באנו למשול", ודודי אמסלם השתלח באופוזיציה באמרו "נעשה את המהפכה על אפכם ועל חמתכם".

"אנחנו באנו למשול" הצהירה טלי גוטליב בנובמבר; החרתה-החזיקה אחריה מירי רגב בינואר: "סוף סוף באנו למשול", ודודי אמסלם השתלח באופוזיציה באמרו "נעשה את המהפכה על אפכם ועל חמתכם"

אלו הן רק דוגמאות ספורות לשטף המשילותי של הממשלה, ששמה לה למטרה להילחם ב"שלטון הפקידים" והאליטות ולהחליף civil servants במינויים פוליטיים.

כך, לראשונה בתולדות משרד החוץ, מכהן איש פוליטי בתפקיד המשנה למנכ"ל של משרד חשוב וצנום זה, שתפעולו מחייב היכרות עמוקה עם המטה והנציגויות. אבל "פקידים הם רק פקידים, באנו למשול", אמרה מירי רגב והוסיפה (עוד ב-2016) כי "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?". הם באו למשול. והם מבהירים זאת בזדון עולץ ונקמני.

באתם למשול? ואני לתומי חשבתי שבאתם לשרת. מנחם בגין, ליברל שהיום לא היה מתקבל לליכוד, הבטיח לאחר אחת מתבוסותיו בבחירות לאורך השנים: "בגאווה ובאמונה נשרת את עמנו באופוזיציה". זו אמירה המתכתבת עם המסורת של "אופוזיציה של הוד מלכותו", שטובת הממלכה לעיניה.

כשעלה בגין לשלטון ב-1977 אמר: "באנו לשרת ולא לרשת". תפיסה זו אפיינה את הקשת הפוליטית בישראל, כפי שהבהיר יצחק רבין בכינון ממשלתו השנייה ב-1992: "אנחנו משרתים את העם", ואכן זו הייתה תפיסת עולמו כפי שבאה לביטוי בספרו האוטוביוגרפי, "פנקס שירות". מעניין בהקשר זה לציין שספרו האוטוביוגרפי של נתניהו נקרא "ביבי – סיפור חיי" – כותרת שיווקית לגיטימית אך היא מלמדת על ההבדל בין שני המנהיגים. האחד איש מערכת המתרכז במשימותיו הלאומיות והשני נרקיסיסט המתרכז בעצמו.

כשעלה בגין לשלטון אמר: "באנו לשרת ולא לרשת". תפיסה זו אפיינה את הקשת הפוליטית בישראל, כפי שהבהיר רבין: "אנחנו משרתים את העם". תפיסת עולם שבאה לביטוי בספרו האוטוביוגרפי, "פנקס שירות"

משילות כה בוטה עלולה לגרום נזקים קשים ובלתי-הפיכים. והמספר הרב של עסקים המבקשים להימלט מישראל מעיד על החשש מצֶבֶר מטרות ההפיכה: בחירת השופטים, הסניוריטי, עילת הסבירות, הנבצרות, הבקרה על מינויי שרים, פסקת התגברות דרקונית, היחס המשפטי לחקיקה, הכפפת המשטרה –ומח"ש – לדרג הפוליטי.

באופק ניבטות יוזמות יצירתיות כגון מעמד שיפוטי לבתי הדין הרבניים מעבר לסוגיות של אישות, ניכוס הארנונה של ערים יצרניות לטובת גירעונותיהן של ערים חרדיות; השתלטות על האקדמיה, החל בספריה הלאומית שהיא קודש-הקודשים של הגניוס היהודי; כיבוש התקשורת (חינמון יומי ו"ערוץ 14" כבר אמרנו?) או שליטה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (מאמץ שכנראה נכשל).

הדבר שהם קוראים "רפורמה משפטית" אינו אלא הפיכה משטרית שתבטל את יכולת הרשות השופטת לפקח על המבצעת. זוהי ממשלה המתחפשת לדמוקרטיה ובהעדר חוקה מסתמן איום ממשי על זכויות הפרט.

החקיקה הפרועה מולידה מחאה שכמותה לא נראתה במקומותינו, וזו מאלצת את ממשלת יריב לוין-איתמר בן-גביר-שמחה רוטמן להאט, אולם הם מבהירים שישובו לכך לאחר החגים.

ובינתיים הנזקים מתעצמים, כולל פגיעה אפשרית בביטחון, למשוש ליבם של אויבינו: אין לבוא בטענות אל מילואימניקים הנכונים למות על הגנת המולדת אך לא יעשו שקר בנפשם בהתנדבם – מעבר לחובתם שבחוק – לשירות ממשלה דיקטטורית שאינה סופרת אותם.

בינתיים הנזקים מתעצמים, כולל פגיעה אפשרית בביטחון. אין לבוא בטענות למילואימניקים הנכונים למות על הגנת המולדת, אך לא יעשו שקר בנפשם בהתנדבם – מעבר לחובתם, לשירות ממשלה דיקטטורית

תקצר היריעה מלכסות את מלוא הספק הממשלה בחודשיה הראשונים והמשיחיים. אצביע אפוא על תחום אחד –  יחסי החוץ. ישראל היא מדינת אי היכולה לשרוד ולשגשג רק על בסיס קשרים כלכליים, מדעיים, תרבותיים, ביטחוניים ומדיניים אמיצים עם בעלות ברית, ובראשן ארה"ב.

"היחסים המיוחדים" עם ארה"ב החלו בתיווך הקהילה היהודית האמריקאית החזקה (בה נתניהו בועט ברגל גסה חדשות לבקרים) והם מקיפים תחומים רבים ומגוונים. החל מעמידה משותפת נוכח האיום האיראני, עבור להסכמי שלום עם מצרים וירדן ולאחרונה גם "הסכמי אברהם", אספקת ציוד מלחמתי מתקדם, תמיכה כלכלית נדיבה וארוכת שנים וכלה ברשת ביטחון מדינית נגד סנקציות באו"ם.

לעתים נדמה שישראל עושה הכל כדי לנשוך את היד המיטיבה. ביטול "חוק ההתנתקות" לגבי יישובי צפון השומרון מהווה דוגמה עכשווית. השגריר מייק הרצוג (ליבי ליבי לו) זומן לשיחת נזיפה עם סגנית מזכיר המדינה, ידידתנו וונדי שרמן, ש"העבירה לו את דאגת ארה"ב מהחקיקה".

חקיקה זו היא הפרת התחייבות ישראלית בפני הנשיא ג'ורג' בוש השני באפריל 2004, שבעקבותיה ניתנה לישראל אמירה אמריקאית שארה"ב לפחות תסכין עם גושי התיישבות בגדה המערבית. הבטחה דומה, לפיה ישראל תימנע מפעילות התנחלות ביהודה ושומרון נתנה ישראל למצרים – מיד אחר כך עבר חוק ביטול ההתנתקות!

אמנם השרה אורית סטרוק וכמה ח"כים "אמיצים" מיהרו להבהיר לאמריקאים שיעסקו בענייניהם ושהזנב ימשיך לכשכש בכלב, אך לא נראה שהנשיא ג'ו ביידן יכול להפנים מסר זה, ונותר לראות איך תנהג ארה"ב בפעם הבאה שיהיה צורך להציל את ישראל באו"ם.

אמנם סטרוק וחבריה מיהרו להבהיר לאמריקאים שיעסקו בענייניהם ושהזנב ימשיך לכשכש בכלב, אך לא נראה שהנשיא ביידן יכול להפנים מסר זה, ונותר לראות איך תנהג ארה"ב כשישראל תזדקק להצלה באו"ם

עם רידוד רשת הביטחון האמריקאית סביר שמדינות רבות ישקלו מחדש את עומק ואיכות קשריהן עם ישראל, ולא לחינם צופים כלכלני האוצר כי ישראל עלולה לאבד כ-270 מיליארד ₪ בחמש השנים הקרובות.

אל מול גלי המחאה, טוענים אנשי ההפיכה המשטרית שהם פועלים מכוח הרוב שקיבלו בבחירות, ומנפנפים ב-64 המושבים שלהם. רוב הוא רוב וזהו ניצחון פרלמנטרי מרשים, אולם יש לזכור שהפרש הקולות (ה-popular vote) הוא בסביבות 30,000 בלבד, מתוך למעלה מארבעה וחצי מיליון מצביעים.

אלמלא יהירותה ועיוורונה הפוליטי של מנהיגת מפלגת העבודה, שסירבה בעיקשות לאיחוד עם מרצ ובכך מחקה אותה ואיבדה לגוש המרכז-שמאל 3-4 מנדטים, היו התוצאות הסופיות שונות. לפי סוקרים היה נוצר מעין-שוויון. ממשלת יריב לוין הייתה זוכה ביתרון, אך לא בכוח לרמוס את הצד השני ולהנחית צונמי זדוני של חקיקות פסולות (ותודה למרב מיכאלי).

כל מדינה זקוקה לאליטה משרתת, מכוונת ומובילה. מפעם לפעם מתחלפת האליטה וזה בסדר גמור, כל עוד אין מחליפים את המהות של המדינה.

עם רידוד רשת הביטחון האמריקאית סביר שמדינות רבות ישקלו מחדש את עומק ואיכות קשריהן עם ישראל, ולא לחינם צופים כלכלני האוצר כי ישראל עלולה לאבד כ-270 מיליארד ₪ בחמש השנים הקרובות

ישראל אינ.ה זקוקה למושלים אלא למנהיגים רציניים. ממילא, לממשלה שתבוא אחרי ממשלת לוין-בן-גביר-רוטמן תהיה משימה כבירה של תיקון.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.