במסגרת הדיונים המתקיימים בימים אלו בבית הנשיא, שותפים לבטח טובי המומחים במשא ומתן, וכל אחד מהם מגיע עם סט כלים ועצות איך לייצר תהליך אפקטיבי. יושבים שם יועצים המנחים כל אחד מהצדדים כיצד להשיג את רצונו ולצאת מההתנהלות עם התוצאה הטובה ביותר.

אבקש להציג עקרונות חשיבה מנחים להתמודדות עם סוגיות מורכבות, אשר יכולים לסייע ליושבים סביב שולחן המו"מ:

העיקרון הראשון – גם וגם

"גם וגם" לכאורה נשמע כמו משהו שסותר הליך משא ומתן, שבו כל אחד מייצג את הצד שלו ומגיע נחוש "להשיג" עבורו את הטוב ביותר. אבל דווקא במשא ומתן רגיש כמו זה, לא מספיק להקשיב או לכבד את הצד השני –  צריך להכיר גם בחשיבותם של הערכים שכל צד מביא איתו, גם אם הם מתנגשים או אפילו סותרים את הערכים של הצד השני.

דווקא במו"מ רגיש כמו זה – לא מספיק להקשיב או לכבד את הצד השני –  צריך להכיר גם בחשיבות הערכים שכל צד מביא איתו, גם אם הם מתנגשים או אפילו סותרים את הערכים של הצד השני

היכולת להחזיק במקביל בערכים הללו, לכבד אותם, גם כשנוצר ביניהם מתח, היא אולי מורכבת, אבל היא מאפשרת גמישות מחשבתית ואמפתיה, והופכת חשובה אפילו יותר במשא ומתן הנדון על סוגיות כואבות כמו זו שלפנינו, שבה שני הצדדים מרגישים שהם מחזיקים באמת המוחלטת.

ולא, "גם וגם" איננו מייצג פשרה או "נקודת אמצע". לא כל הערכים שווים במשקלם ולא כל תפיסת טוב היא קבילה. יש קווים אדומים ויש מעשים ורעיונות שצריכים להיות מחוץ לגדר. ועדיין, כאשר מגדירים זאת אפשר למצוא איזון נקודתי, פר סוגייה וגם כלפי המכלול.

העיקרון השני – חשיבת רצף

כאשר מסתכלים על סוגיות במשא ומתן הנוכחי, שברור כי הן מייצגות קונפליקטים אידיאולוגיים עמוקים בתוך החברה הישראלית, אפשר לגשת אליהם לא ממקום בינארי של "זה" או "זה", המייצג פוליטיקה של הכנעה –  אלא לשנות את כיוון השאלה ל"עד כמה?".

למשל, לא נשאל "האם בג"ץ יכול להפעיל ביקורת שיפוטית על הכנסת?" שאלה כזאת מייצרת ברירה אחת בלבד – או כן. או לא. אלא נשאל "באילו נושאים, באילו תנאים, ובאיזה הליך בג"ץ יכול להפעיל ביקורת שיפוטית?". כאן התשובה יכולה לנוע מאפס עד המקסימום, אבל עצם ניסוח השאלה על פי עקרון הרצף משנה את אופיו של הדיון.

לסוגיות המייצגות קונפליקטים אידיאולוגיים עמוקים בתוך החברה הישראלית, אפשר לגשת לא ממקום בינארי של "זה" או "זה", המייצג פוליטיקה של הכנעה – אלא לשנות את כיוון השאלה ל"עד כמה?"

כשמשנים את כיוון השאלה לשאלה המדברת על רצפיות (מלשון רצף) ולא בינאריות, גם השאלה הופכת להיות שאלה מעניינת יותר, המניחה שניתן למצוא יותר מתשובה אחת ולייצר מרחב בקרב היושבים מסביב לשולחן הדיונים, וכמובן התשובה כבר אינה "כן" או "לא" – אלא תשובה שהיא יותר מורכבת ושלמה והמייצרת מגוון אפשרויות לפתרון.

העיקרון השלישי – שילוב בין מגזרי

כמו שההשפעה של הרפורמה נוגעת לקבוצות שונות ולמגזרים שונים, כך גם בשולחן המשא ומתן, הקולות הללו חייבים להישמע. כמו שכל אחת מהקבוצות הביאה את היצירתיות והיתרונות שלה למחאות, שילוב בין הכוחות הללו יכול למקסם את היתרונות של כל אחד מהם גם בשלב הפתרונות. דמיינו שמסביב לשולחן הדיונים יישבו לצד הפוליטיקאים גם נציגים מהרשויות המקומיות, נציגי חברה אזרחית, מגזר עסקי, הייטק ואקדמיה – כל אחד מהם יכול להביא את נקודת המבט שלו ואת אופן החשיבה שלו.

ולא רק במשא ומתן הזה, אלא כעיקרון. שילוב בין מגזרי שבו כל אחד מביא את הכוחות והיכולות הללו לשולחן הדיונים. תפיסה כזו תהפוך אותנו כחברה לחכמה יותר, מגוונת יותר ותגביר את האחריות הלאומית של המגזרים והקבוצות בישראל.

העיקרון הרביעי – צמצום הסכסוך

העיקרון הרביעי הוא העיקרון המציאותי ביותר. עקרון צמצום הסכסוך. תפיסה זו נשענת על הבנה מציאותית לפיה ייתכן ואף צפוי שלא יצאו מהשולחן הזה עם חוקה מלאה למדינת ישראל. אבל גם מבלי לדבר על השורה התחתונה, יש ערך גם לפתרונות חלקיים וזמניים, המאפשרים גיבוש של תמיכה כללית בציבור גם אם לא מסכימים אידיאולוגית על הפתרון אלא רק על הצעדים הקונקרטיים שננקטים.

תפיסת צמצום הסכסוך נשענת על הבנה מציאותית לפיה ייתכן ואף צפוי שלא ייצאו מהשולחן הזה עם חוקה מלאה לישראל. אבל גם מבלי לדבר על השורה התחתונה, יש ערך גם לפתרונות חלקיים וזמניים

זהו כלי מעשי חשוב ונדרש בעת הזו, דווקא מול הקרע הגדול המאיים עלינו – בואו נתמקד בסוגיות שבהן ניתן להגיע להכרעה, גם מבלי להסכים על החזון הכללי – אך מבלי לוותר עליו לחלוטין.

ד״ר ועו"ד רעות פינגר דסברג היא מנהלת מחלקת המדיניות ביוזמת המאה (צילום: יפעת יוגב)