בפסח האחרון פרסם רז שכניק ב"ידיעות אחרונות" את המגזין היפהפה "השירים של המדינה". המגזין הכיל רשימה של "75 השירים היפים והאהובים ביותר בתולדות ישראל", רשימה שהורכבה על-ידי צוות של 65 עיתונאים ואנשי מוסיקה ותרבות.

אל כל אחד משמות השירים שנזכרו שם נספחה הנמקה משכנעת לבחירתו. אל חלק מההנמקות נלוו שיחות עם יוצרי השירים או עם הזמרים המבצעים. השיר שדורג כ"אהוב ביותר בכל הזמנים" הוא, לא במפתיע, "עטור מצחך" בביצוע אריק איינשטיין, קורין אלאל ויהודית רביץ. יוני רכטר הלחין את הטקסט של אברהם חלפי.

מצעד השירים שנבחרו מחזק ומאשש לדעתי את קביעתו של מנחם בן ז"ל אשר הכתיר את הפזמון העברי כ"כמוסת חיינו הנהדרת שבאמצעותה מתנסחת ומשתכללת הישראליות". כך כתב מנחם בן בערב יום-העצמאות שנת 2014.

מצעד השירים שנבחרו מחזק ומאשש לדעתי את קביעתו של מנחם בן ז"ל אשר הכתיר את הפזמון העברי כ"כמוסת חיינו הנהדרת שבאמצעותה מתנסחת ומשתכללת הישראליות"

כבר ציטטתי בעבר את דבריו אלו בהקשר אחר. הוא פרסם בוואלה את בחירתו בשירים המופלאים ביותר בשפה העברית והביא רשימה בת יותר ממאה שירים, מנומקת ומחוזקת בציטוטים מתוך תמלילי השירים שחוברו מאז ראשית הציונות ועד ימינו אלה.

מנחם בן, מבקר תרבות, ספרות ושירה, פרסם גם שירים בצעירותו. הוא גילה תשוקה בוערת לשירה ולתנ"ך ובורך באבחנות דקות. הוא הסתייג בחריפות מהוראת השירה באקדמיה ובבית-הספר והיה מעיד על עצמו: "אני גדול המבינים הישראליים בשירה". ומדי פעם חזר והצהיר: "אני ישרן כפייתי".

התפעלותו מהזמר העברי משכנעת ומוצדקת בעיני. כדבריו בוואלה מדובר "באמנות שהגיעה כאן לשיאיה הכי מפותחים. היא נגישה, נוכחת, פעילה יותר משירת המשוררים המצוינת אך נעולה בפני רוב בני-האדם. גם יותר ממיטב התיאטרון הישראלי שנשאר בגדר פלא חד-פעמי, זיכרון הולך ודועך, ובדומה לו גם הטובים שבסרטי הקולנוע הישראלי".

מנחם בן, כדבריו, מצא כישרונות ישראליים מדהימים גם בתחומי המוסיקה הקלאסית, עיתונות הדפוס והטלוויזיה. אבל בעיניו "הפזמון הישראלי הוא לא פחות מגאוני". לדעתו שלמה ארצי שלנו עולה אפילו על בוב דילן ועל ליאונרד כהן. אגב, ארצי גרף את מספר השירים הגדול ביותר במצעד השירים האהובים.

בעיני מנחם בן ז"ל "הפזמון הישראלי הוא לא פחות מגאוני". לדעתו שלמה ארצי שלנו עולה אפילו על בוב דילן ועל ליאונרד כהן. אגב, ארצי גרף את מספר השירים הגדול ביותר במצעד השירים האהובים

עשרה שירים בלבד מתוך 75 הנבחרים חוברו ובוצעו במאה ה-21. את המצעד סוגר השיר הכי "טרי" שהבליח כבר לפני עשור, בשנת 2013: "תל-אביב" מאת דורון מדלי (המתמחה במיוחד בשירי אירוויזיון). הזמר המבצע: עומר אדם.

בדברי המבוא למצעד השירים הנבחרים רז שכניק ציין שההתרפקות על שירים ישנים אינה תופעה ישראלית בלעדית. היא מאפיינת גם עמים נוספים במערב. גם במשאלים דומים שנערכו בחו"ל הבכורה ניתנה לשירים ישנים נושנים. וזה מוכיח "שיש יצירות אמנותיות המרחפות בחלל הנצח ומצליחות להישאר רלוונטיות, נוגעות, על-זמניות, איייקוניות". ואני חושבת: אולי זה כוחו של יין ישן שמשתבח עם השנים.

"כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע" – אולי לכך התכוון שלמה ארצי בשירו "שדות של אירוסים"? אותו שיר געגועים דווקא לא נכלל ברשימת השירים האהובים.

רז שכניק מוסיף ומציין שאמנים צעירים לא מוצאים בדרך כלל את דרכם למצעדי שירים המשקפים "ראי היסטורי עמוק". וכך "טוי" שניצח באירוויזיון לא יכול להתחרות ב"שיר של יום חולין" מאת רחל שפירא ויאיר רוזנבלום, באותו שיר עם "שורשים המתארכים לאט".

שכניק מצביע על סיבה נוספת להדרתם מהמצעד של שירים חדישים ופופולריים (במשדרי הרדיו הם דוחקים כידוע את השירים הישנים עם "ארץ ישראל היפה") – מרכיבי רשימות של שירים אהובים נוטים, לפי שכניק, ללכת עם הרגש ועם ניגונים מלודיים וקליטים.

בדברי המבוא למצעד השירים הנבחרים רז שכניק ציין שההתרפקות על שירים ישנים אינה תופעה ישראלית בלעדית. ואני חושבת: אולי זה כוחו של יין ישן שמשתבח עם השנים

מלאכת ההרכבה של רשימת שירים מועדפים כרוכה תמיד בפשרות מכאיבות. רז שכניק מזכיר שירים ראויים מאוד שנשארו מחוץ למצעד. וביניהם להיטי ענק כמו "שירת הסטיקר" של הדג נחש או "אדון עולם" האלמותי של עוזי חיטמן.

מצעד האהובים יגרום ודאי אכזבות כמעט לכל אחד. כל אחד יתאכזב לא למצוא ברשימה לפחות שיר אחד אהוב עליו במיוחד. וכך אני עצמי ציפיתי לשווא למצוא בין 75 הנבחרים את שירו של יהונתן גפן "אתם זוכרים את השירים".

זהו שיר געגועים לילדות הכפרית, הכול-כך ארצישראלית, במחוז ילדותו של גפן (מושב נהלל) וגם געגועים לימים שבין המלחמות הגדולות. חנן יובל הפליא להלחין את מילותיו של גפן. הגעגוע מציף ומדמיע כבר בהישמע הצלילים הראשונים.

יהונתן גפן חיבר את השיר אחרי מלחמת יום הכיפורים. אנחנו, בני דורו של גפן, גדלנו ובגרנו בשנים שבין מלחמת תש"ח ל"ששת הימים", 1967. בנעורינו לא חווינו מלחמות טוטליות, גדולות. ועל-כך מרמזות שורות השיר הבאות. בעיני הן אלמותיות:

"הכול עבר כל-כך מהר
וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט
לשיר, לחיות ולא למות".

כאמור, אותם שירים "עתיקים" השולטים ב"מצעד השירים של המדינה" נדחקים כבר שנים לתוכניות רדיו כמו "ארבע אחרי הצהריים", אותה תוכנית נצחית ומעוררת נוסטלגיה המשודרת בגל"צ מאז 1980. או מרתון השירים של "שבת עברית" המשודר ברצף בשישבת ברדיו תל-אביב 103.

המתענגים, כמוני וכמו רבים ממכריי על השירים הללו הם רובם מאזינים ותיקים. וזה מזכיר לי קביעה חכמה של הסופר א.ב יהושע: יש תחום אחד – הזמר העברי – שההתייחסות אליו חושפת פער בין הדורות שעליו אי אפשר לגשר. ואכן, ותיקים מתקשים לתפוס ולפצח את סוד הקסם של להיטים חדישים, מאלו שרועמים בשידורי גלגל"צ. ואילו צעירים רבים מואסים ב"שירי ארצישראל היפה".

המתענגים, כמוני וכרבים ממכריי על השירים הללו הם רובם מאזינים ותיקים. וזה מזכיר לי קביעה חכמה של א.ב יהושע: יש תחום אחד – הזמר העברי – שההתייחסות אליו חושפת פער בין הדורות שעליו אי אפשר לגשר

הסבר עקיף לדחיקתם של השירים הישנים מצוי בספרו של הפרופסור חוקר הספרות והתרבות נסים קלדרון: "יום שני, שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך". הספר יצא לאור בשנת 2009. לפי גרסתו של קלדרון, באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת הרוק השתלט על שירי הזמר בארצנו ודחק את שירי "ארץ ישראל היפה". התחוללה כאן פריחה של ז'אנר "הזמר הכותב". בין כוכביו הגדולים: שלום חנוך, מאיר אריאל, מיכה שטרית, ערן צור.

ואכן, כל אלה יוצרים מרשימים מאוד. הם השאירו לנו ביטויים שהיו למטבעות לשון ולסלוגנים, כגון "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" של מאיר אריאל, או "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" – אמירה של שלום חנוך. ועוד מתוצרת חנוך: "משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל", או "ערימה של חבר'ה על הדשא" של שני הקיבוצניקים ממשמרות, חברי הנפש חנוך ואריאל.

לעומת זאת, יוצרים רבים אחרים מז'אנר "הזמר הכותב" לא חיברו תמלילים משובחים ולא העשירו אותנו במטבעות לשון ובסלוגנים שימושיים.

וכבר מזמן חדלו להלחין כאן שירי משוררים מובילים כמו נתן אלתרמן, לאה גולדברג, חיים גורי, יהודה עמיחי, אברהם חלפי, אלכסנדר פן ונתן יונתן אשר הושמעו ב"ערבי שירי משוררים".

"הערב" הראשון שהופק על-ידי גלי-צה"ל התקיים בינואר 1971. יוזמו היה יצחק לבני, מפקד התחנה דאז. והוא היה הדוחף בעקשנות לביצוע הרעיון. המטרה המוצהרת של "הערב", כדברי לבני, הייתה ליצור חיבור בין שירה משובחת למלחינים וכך להעלות את רמת הפזמונים המושמעים שהייתה אז ירודה. לדעת לבני הפזמונים מלאו אז מליצות נבובות ותיאורים בנאליים של רגשות.

זאת הייתה מהפכה תרבותית והיא הצליחה מעל למשוער, קבע אמיר בן-דוד בסדרת כתבותיו "אתם זוכרים את השירים" שפורסמה כאן, ב"זמן ישראל", לפני קרוב לשנתיים.

לדבריו, אותו ערב ראשון של שירי המשוררים ו"הערבים" שבאו אחריו "הצליחו לשנות את כיוון התנועה של המוסיקה הפופולרית העברית ולבסס בה סוגה משגשגת שכמעט אין דומה לה בתרבויות אחרות בעולם". כיום כבר ידוע שישראלים רבים מכירים בעל-פה שירה עברית בעיקר בזכות הלחנתה. ושירי משוררים רבים שהולחנו היו ללהיטים.

זאת הייתה מהפכה תרבותית שהצליחה מעל למשוער, קבע אמיר בן-דוד ב"אתם זוכרים את השירים". ידוע שישראלים רבים מכירים בע"פ שירה עברית בעיקר בזכות הלחנתה. ושירי משוררים רבים שהולחנו היו ללהיטים

למרבה הצער עדיין לא מסתמנים יורשים לפזמונאים מופלאים כמו נעמי שמר, יורם טהר-לב, רחל שפירא, יהונתן גפן, יוסי גמזו, תרצה אתר, אהוד מנור או ירון לונדון. הוא חיבר בצעירותו פזמונים שנונים, חכמים, רבי חן. וכשנשאל: למה חדלת? ענה חד וחלק: כי לא היה להם דורש.

ולמרות כל זאת רבים מאתנו ממשיכים להתגעגע ליין הישן והטוב. מעדיפים "שורשים המתארכים לאט". וכמאמר שלמה ארצי "שירים הם זיכרון בלתי נמנע".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.