מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

מגילת העצמאות, ה' באייר תש"ח

בהעדר חוקה רשמית, נהוג להתייחס אל מגילת העצמאות כאל התשתית הערכית שעל בסיסה הוקמה ומתקיימת מדינת ישראל. אלא שבמגילת העצמאות, המילה דמוקרטיה לא מופיעה ולו פעם אחת.

העיתונאי והחוקר דוב אלבוים מצא ש״דמוקרטיה״ דווקא נכללה בטיוטות הראשונות של המגילה – על הנוסח עמלו מספר רב מראשי היישוב, במשך שלושה שבועות – אבל משה שרת היה מי שהשמיט אותה, כשהגיע תורו לערוך את הנוסח.

מאידך, העיתונאי יונתן שם אור מאמין כי היה זה דוד בן-גוריון שהחליט להשמיט את ההבטחה למדינה דמוקרטית, מתוך זהירות שמא המלחמה הקרבה מול צבאות ערב תשאיר את היישוב היהודי בארץ ישראל במיעוט בקרב רוב ערבי מכריע. מי רוצה להבטיח דמוקרטיה במצב כזה.

כך או אחרת, זו עובדה: מגילת העצמאות היא טקסט פרוגרסיבי, ליברלי, ובעיני חלקים בעם, ההבטחה לקיים ״שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״ אף נתפשת כשמאלנית במושגים של ימינו. אבל היא לא מבטיחה לנו דמוקרטיה.

למעשה, הפעם הראשונה שמדינת ישראל הגדירה עצמה רשמית בספר החוקים כ״דמוקרטית״ הייתה ב-1985, בתיקון לחוק יסוד: הכנסת – וזאת אחרי שמאיר כהנא ממפלגת כך הצליח לעבור את אחוז החסימה ונבחר לכנסת ה-11. כחלק ממצע המפלגה, כהנא ביקש לבטל את אופיה הדמוקרטי של ישראל ולקבוע למדינה משטר המבוסס על ההלכה היהודית.

בעקבות זאת, ברוב של 62 קולות, עבר במליאת הכנסת תיקון לחוק יסוד: הכנסת הקובע כי רשימה הקוראת ל״שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית״ לא תוכל לרוץ בבחירות לכנסת – וכך הוכנסה, לראשונה, הדמוקרטיה לספר החוקים.

אותו חוק יסוד: הכנסת קובע, אגב, כי "הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת; אין לשנות סעיף זה, אלא ברוב של חברי הכנסת״. ברוב. לא יותר. 61 חברי כנסת יכולים לבטל את הסעיף הזה. 61 חברי כנסת יכולים להחליט כי בישראל לא יהיו יותר בחירות. רוב של 61 חברי כנסת יכול לקבוע שישראל איננה דמוקרטיה.

חוק יסוד: הכנסת קובע כי "הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות…אין לשנות סעיף זה, אלא ברוב של חברי הכנסת״. ברוב. לא יותר. 61 חברי כנסת יכולים לבטל את הסעיף הזה

כל בחירות בישראל מרגישות חשובות, קריטיות ממש. עבור מדינה צעירה שעדיין לא בטוחה בחוסנה, שרואה בכל שינוי בסטטוס קוו איום ממשי על קיומה, שנמצאת בקונפליקט תמידי מבית ובגבולות, תחושת החרום הזו בכל מערכת בחירות היא מובנת, אולי אפילו מוצדקת. ועדיין: ישראל התגברה על משברים מנהיגותיים ופוליטיים בלתי רגילים, ולא דין הבחירות ב-1973 כדין הבחירות ב-2003, ואי אפשר להשוות בין מצבה של ישראל ב-1969 לזה של 2019.

ישראל יכולה לשרוד קדנציה של ממשלה קיפאונית, של ראש ממשלה תחת חקירות, של שר אוצר כושל, של נשיא אנס. היא כבר שרדה את כל אלה.

ישראל, כמו שאנחנו מכירים אותה, לא תשרוד דבר אחד: ממשלה שתחליט שישראל איננה דמוקרטיה.

זה לא יקרה ביום אחד – ולמעשה, זה מתרחש בהדרגה מזה מספר שנים. כרסום ביסודות שיטת הממשל הדמוקרטי, שאמורה להבטיח הפרדת רשויות, מערכת פעילה של איזונים ובלמים, ושומרי סף חזקים אשר יגנו על שלטון החוק מפני תאוות הכוח הבלתי נמנעת שמגיעה עם מנעמי השלטון.

אז, כן, גם הפעם – ואולי יותר מתמיד – הבחירות בישראל הן קריטיות. הן אולי ההזדמנות האחרונה של כל 5.8 מיליון בעלי זכות בחירה לקבוע האם ישראל היא מדינה דמוקרטית או שהיא ממשיכה להתקדם לעבר אוטוקרטיה, ואולי בהמשך אף לתאוקרטיה.

מייסדי המדינה לא הבטיחו לנו דמוקרטיה, אבל הורינו ובני דורנו וילדינו הפכו אותה לכזו. המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, התגאינו לומר.

זה לא מובן מאליו. זו לא גזירת גורל. הבחירה להיות מדינה דמוקרטית היא בחירה יומיומית, של העם, של הרוב והמיעוט. של כל מי שרוצה לראות את המולדת חסונה, קיומיות, בעלת תוחלת.

דמוקרטיה היא בחירה.

היום ניתנה לנו הזכות לבחור בה שוב. אז אל תפקירו אותה: לכו להצביע.