החקיקה שמוביל בנימין נתניהו באמצעות שותפיו יריב לוין, אריה דרעי ועושה דברם שמחה רוטמן, הזכירה לי את הטרגדיה המצמררת של נוסעי מטוס German Wings ב-24 מרץ 2015.

זוכרים? אי אפשר לשכוח. אחד הטייסים השתלט על המטוס וריסק אותו בהרי האלפים על נוסעיו וצוותו. מצמרר לחשוב על החוויה המבעיתה. לשבת במטוס הזה במשך דקות ארוכות בלפיתת אימה עוצרת נשימה שאי אפשר להיחלץ ממנה.

זוכרים? אחד הטייסים השתלט על המטוס וריסק אותו בהרי האלפים על נוסעיו וצוותו. מצמרר לחשוב על החוויה המבעיתה. לשבת במטוס דקות ארוכות בלפיתת אימה עוצרת נשימה שאי אפשר להיחלץ ממנה

לקח לי כמה דקות לבהות ולחשוב על האירוע ועל הקשר שלו למה שקורה אצלנו, אבל מיד התעשתתי. יש מי שיראה דמיון וסוג של אנלוגיה בין המקרים, אבל אני יודע שאצלנו הסיפור יהיה שונה. במטוס שלנו הנוסעים עומדים יחד, פורצים את דלת תא הטייס ומחזירים את המטוס לאיזון ולמסלול.

למה אני חושב כך? מי שמסתובב ברחובות ארצנו בחודשים האחרונים לא יכול לחשוב אחרת. הנחישות, העוצמות, המעגלים ההולכים ומתחזקים הולכים ומתרחבים.
הציבור הדמוקרטי-ליברלי חי, נושם ובועט. חזק.

זה שאני אופטימי מהיום הראשון – את זה כתבתי מההתחלה ולאורך כל הדרך, אז למה לחזור ולחפור?

פשוט כי אין לי עוד זמן רב. זו לא מחשבה או הגיג אלא אבחנה רפואית. ידוע שאני חולה ALS והמצב מתדרדר לאיטו. כל מי שמכיר אותי מקרוב או מרחוק יודע שזה לא פגע בנחישותי לחיות ממה שיש. לא עסוק במה שהלך ולא ישוב, זה לא רלוונטי ולא מעניין. אני עסוק במה שחשוב למשפחתי, לחבריי ולי, ובמאבק בניסיון ההפיכה המשטרית להרס המפעל הציוני.

אבל אני יודע שאצלנו הסיפור יהיה שונה. במטוס שלנו הנוסעים עומדים יחד, פורצים את דלת תא הטייס ומחזירים את המטוס לאיזון ולמסלול. מי שמסתובב ברחובות ארצנו לאחרונה לא יכול לחשוב אחרת

אז כל מה שאני רוצה לומר הוא שאנחנו במלחמת העצמאות. השנייה והאחרונה. מלחמת העצמאות הראשונה נחתמה עם הקמת המדינה על בסיס מגילת העצמאות. אם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תמשיך להתקיים – וכן, זה מאבק קיומי, כי מדינת ישראל פשוט לא תתקיים אם המאבק ייכשל – כדאי שמלחמת השחרור השנייה תסתיים בשמירתה, ביסוסה והפיכתה של מגילת העצמאות, עם שינויים נדרשים לחוקה של מדינה דמוקרטית ליברלית.

רק כך מדינת הלאום של העם היהודי תמשיך להתקיים ולהתפתח. מי שעוקב אחריי מכיר את תפיסתי את כל אחד מהמושגים האלה ולכן ולא אטריח שוב. ומי שישאל יקבל מענה.

אז אנחנו במלחמה על קיום המדינה ועל דמותה, והדברים שלובים ושזורים אלה באלה. זו מלחמה ללא אלימות יזומה מהצד שלנו. לא אנחנו המצאנו את זה אבל אנחנו נשכלל את זה כמקובל אצלנו. ובמלחמה לא עוסקים כל רגע ב"לא מתאים לי נתב"ג", "במוצ"ש אני עסוק או עייף או סתם לא בא לי", "לא יפה לדבר כך", "לא מתאים לי החוסר בקו אחיד" (הלו, דמוקרטיה ליברלית), "אני עכשיו בסדנת חיבוקים עם הצד השני כי אחים אנחנו, אנחנו מגבשים את הדרך המשותפת" (הלו, אני בעד קונצנזוס אבל בינתיים הם מפרים את החוזה הבסיסי, לא עוצרים לרגע והזמן פועל לחלוטין לטובתם), "אני פסימי… כי דמוגרפיה… כי… כי…".

אין דבר שמעיר ומחמם אותי יותר מהקול הפסימי הזה. נכון שיש הרבה סיבות לחשוב את זה ולהרגיש את זה אבל כשאתה נמצא באמצע המערכה, כשיורים עליך חוקי דיקטטורה וחוקים להסדרת השחיתות וההשתמטות ומנסים להפוך את המשטרה לפוליטית – אתה לא עוצר ומתחיל עם הקול הפסימי הזה.

מי שמדבר את זה כל הזמן מחליש את המחאה. במקום לדבר פסימיות חייבים לעסוק בגיוס עוד ועוד צעירים, בהרחבת המעגלים, בבניין הכוח. אנחנו זקוקים לאופטימיות כאוויר לנשמה ולנשימה. כי אופטימיות היא כלי נשק קריטי במאבק שלנו.

אנחנו במלחמה על קיום המדינה ודמותה, מלחמה ללא אלימות יזומה מהצד שלנו. לא אנחנו המצאנו את זה אבל אנחנו נשכלל את זה כמקובל אצלנו. ובמלחמה לא עוסקים ב"לא מתאים לי נתב"ג" ו"לא יפה לדבר כך"

זו הזדמנות אחרונה. אחרונה בהחלט. לא תהיה נוספת. לא נתמיד, לא תהיה כאן מדינת ישראל וזה יקרה מהר ממה שחושבים.

ולישראלים שתומכים בממשלת השמד אומר, קחו אוויר, הביטו במראה ושאלו עצמכם אם זה החזון שאתם מייחלים לילדכם, לדורות הבאים. האם אלה השותפים, האם זו הדרך.

זו החלטה שלכם וזו האחריות שלכם. המראה תביט עליכם גם בעוד עשר שנים. זעקות שבר היסטריות והכתרת הצד שלנו כאנרכיסטים, בוגדים ועוד מטעמי לשון לא עושים עלינו רושם. האמת ידועה ודבר לא יעזור לכם.

אחיותיי ואחיי לוחמי הדמוקרטיה, המאבק יארך עוד זמן רב, הוא לא יהיה פשוט וממש ממש לא קל.
בנחישות ובהתמדה ננצח.

חיים רובוביץ היה ראש אגף בדימוס בשב"כ והמנכ"ל הראשון וממייסדיה של עמותת "דרך כפר יוזמות חינוך", שפעילה ב-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. חיים הלך לעולמו ב-16 בדצמבר 2023. יהי זכרו ברוך.