לא בית, לא גן, לא ביטחון, לא שלום
גורמים בממשלה התרברבו השבוע ב"שינוי המשוואה בג'נין" – והבטיחו שהמבצע החדש מהניילונים ב"בירת המתאבדים" יחזיר את ההרתעה שלטענתם אבדה אי־שם במהלך 16 חודשי השלטון הקצרים של ממשלת בנט–לפיד. שום דבר לא יכול היה להיות רחוק יותר מהאמת.
מערכת הביטחון אומנם הודיעה בסיפוק רב על הישגי המבצע – פירוק של סדנאות לייצור נשק, מעצרים של מבוקשים וחיסולים של אחרים – אך קשה להאמין שהמצב הביטחוני בגזרת ג'נין יתייצב בקרוב וישתנה לטובה.
אם כבר, הרבה יותר קל להאמין שבעקבות הפעילות הצבאית במחנה השנאה כלפי ישראל תגבר וכך גם הרצון בנקמה. האם מבצע צבאי כלשהו מסוגל לייצב אזור, בלי להיכנס למשא ומתן שיניב הסכמות כלשהן לגבי העתיד?
גם אם יהיו פחות מטענים, רובי קרלו וחומרי נפץ בג'נין, התנאים ההתחלתיים נותרו כשהיו – אוכלוסייה פלסטינית ענייה ומתוסכלת בלי אופק מדיני וכלכלי אך עם שכנים מתנחלים עוינים ואלימים; צבא שפועל בוקר וערב נגד חמושים וגם נגד אזרחים; ומדינת ישראל, שרבים מתושבי ג'נין רואים בה מקור לכל מצוקותיהם.
רק אם המציאות הפלסטינית תשתנה – בעקבות החזרה לשולחן המשא והמתן, האצת הפיתוח הכלכלי וייצוב המציאות הביטחונית – ג'נין תפסיק להתהדר בשם "עיר המחבלים"
באחד מסקרי דעת הקהל האחרונים, פלסטינים רבים אמרו שהם לא מאמינים שישראל תשרוד עוד 25 שנים. אין ספק שמדובר בביטוי של ייאוש וניתוק מהמציאות הקשה מנשוא. רק אם המציאות הפלסטינית תשתנה – בעקבות החזרה לשולחן המשא והמתן, האצת הפיתוח הכלכלי וייצוב אמיתי של המציאות הביטחונית – ג'נין תפסיק להתהדר בשם "עיר המחבלים".
בתוך כך, פוליטיקאים ישראלים רבים מיהרו לייחס את המתיחות בג'נין ל… איראן. כלומר, הם רמזו שאם לא הפעילות האיראנית, ג'נין הייתה שקטה ושלווה – ואף אחד מתושבי העיר או המחנה לא היה פותח בירי נגד החיילים המקיפים את ביתו; מתכנן פיגוע נקמה; זורק אבנים ובקבוקי תבערה.
איראן אכן מנסה לגייס סוכנים ולהקים מחנה של נאמנים בשטחי הרשות הפלסטינית, אך עד כה העניין הזה לא עלה יפה. האיראנים שולטים באופן מלא בארגון פלסטיני אחד – הג'יהאד האסלאמי, אך מרבית הפלסטינים בעזה ובגדה לא נמנים על תומכי התנועה.
מה גם שרבים מהצעירים הפלסטינים כיום לא משתייכים לשום תנועה, בעוד שמספר "הזאבים הבודדים" המבצעים פיגועי דריסה או דקירה נמצא בעלייה מתמדת.
במקום להוסיף לאיראן יוקרה ולייחס לה השפעה שאינה באמת קיימת, מוטב היה שקובעי המדיניות היו מתבוננים בצעירים הפלסטינים המתגוררים בג'נין ובוחנים את המציאות מול נסיבות חייהם
במקום להוסיף לאיראן יוקרה ולייחס לה השפעה שאינה באמת קיימת, מוטב היה שקובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות היו מתבוננים לרגע אחד בצעירים הפלסטינים המתגוררים בג'נין ובוחנים את המציאות מול נסיבות חייהם ספוגי האלימות, האיומים, העוני והייאוש.
חייבים להיאבק בטרור ולהגן על חיי אזרחי ישראל. אולם, חייבים גם להכיר בכך שבצד השני יש בני אדם, בשר ודם, שגם להם יש חלומות, תקוות וזכויות.
המוסר הכפול בנושא חטיפת אליזבט צורקוב
רק לפני כשלושה שבועות שמעתי לראשונה על חטיפת החוקרת ופעילת זכויות האדם הישראלית אליזבט צורקוב בעיראק על־ידי מיליציה פרו־איראנית – וחשתי כיצד זיעה קרה מכסה את גופי בזמן שגרוני ניחר.
הכרתי את אליזבט ותמיד התפעלתי מהיכולות המחקרית שלה, מהמחויבות שלה לנושא זכויות אדם ואת הרצון שלה לקחת דברים עד הסוף. להבדיל מאקדמאים רבים, היא לא הייתה נעולה במגדל השן, אלא דווקא חתרה למגע.
צורקוב לא האמינה כי ניתן להגיע לחקר האמת מבלי לכתת רגליים – ולהתייצב פיזית במקום שאותו את חוקרת. הזדהיתי מאוד עם האמונה הזאת שלה, כי גם אני במהלך הקריירה העיתונאית ארוכת השנים נטלתי סיכונים
המחקר האקדמי שלה לא חייב אותה לנסוע למקומות המסוכנים שבהם ביקרה: סוריה, עיראק ואולי גם מדינות אחרות. היא הייתה יכולה לשוחח עם המרואיינים שלה בטלפון ולהסתפק בעדויות של עיתונאים וחוקרים מקומיים בלי לעזוב את החדר הנוח שלה בקמפוס היפה של פרינסטון.
אולם, צורקוב לא האמינה כי ניתן להגיע לחקר האמת מבלי לכתת רגליים – ולהתייצב פיזית במקום שאותו את חוקרת. הזדהיתי מאוד עם האמונה הזאת שלה, כי גם אני במהלך הקריירה העיתונאית ארוכת השנים נטלתי סיכונים והגעתי למקומות לא בטוחים כמו כיכר תחריר, עזה ולבנון.
כך עשו גם עיתונאים רבים אחרים בישראל – מאיתי אנגל ועד רון בן ישי. כולם התפעלו מהאומץ שלהם וצפו בתחקירים שלהם פעורי פה. אך כשאישה נוטלת סיכונים דומים – ובמיוחד אם מדובר בשמאלנית, פעילת זכויות אדם – היא תמיד תצא אשמה.
כן, אליזבט צורקוב נסעה למקומות מסוכנים. לעומתה, שירין אבו עאקלה – עיתונאית אל־ג'זירה שנהרגה מירי ישראלי במחנה הפליטים ג'נין – מעולם לא עזבה את גבולות ארצה, חבשה קסדה ועמדה בצד – ועדיין נפגעה מכדור שהביא למותה.
כן, צורקוב נסעה למקומות מסוכנים. לעומתה, שירין אבו עאקלה – עיתונאית אל־ג'זירה שנהרגה מירי צה"ל במחנה הפליטים ג'נין – מעולם לא עזבה את גבולות הארץ, חבשה קסדה ועמדה בצד
אנחנו יודעים על ניסיונות איראניים ללכוד ישראלים בקפריסין, באיסטנבול וביוון – ואולי גם בארצות אחרות. אלפים נוסעים כל שנה לסיני, למרות אזהרות המסע של המרכז ללוחמה בטרור. יש כאלה שנוטלים סיכונים כדי לבלות על חוף הים, צורקוב נטלה סיכון כדי להגיע לחקר האמת לגבי מה שקורה במדינות שכולם היו מעדיפים לשכוח מקיומן – סוריה ועיראק.
אני מקווה מאוד שהיא תצא בשלום מהסיפור הנורא הזה ותפרסם עוד מחקרים רבים לגבי מה שקורה לא מעבר להרי החושך, אלא ממש כאן, לידנו, מעבר לגבול.
דיכוי הנשים באפגניסטן לעומת החופש בערב הסעודית
משטר הטליבאן באפגניסטאן עשה השבוע צעד נוסף בדרך לדיכוי מוחלט של נשים. הפעם הגזרות פגעו בסלוני הנשים: הטליאבן אסר על הצבת שלטי פרסום המציגים פנים של נשים. באופן דומה, לפני כמה שבועות רשת שופרסל הסתירה פנים של נשים על מוצרים שלה בסניף בבני ברק.
במקביל נודע כי כמה מאות מעצבות ומעצבים סעודים ישתתפו בשבוע האופנה בפריז ויציגו קולקציות חדשות הכוללות את העבאיה המסורתית וגם בגדים מערביים עם טוויסט מקומי.
כמה מאות מעצבות ומעצבים סעודים ישתתפו בשבוע האופנה בפריז ויציגו קולקציות חדשות הכוללות את העבאיה המסורתית וגם בגדים מערביים עם טוויסט מקומי
באפגניסטן, הטאליבן מנסים לבדל את עצמם מכל השאר – ולהתרחק במיוחד מהמשטר הקודם שניסה להיות יותר מערבי וליברלי. דיכוי הנשים במדינה מגובה על־ידי הקנאות האסלאמית והטקסטים הקדומים.
בינתיים, בערב הסעודית, מדינה סמכותנית שלא מתירה לאזרחיה לערער על השלטון – המשטר מברך על ליברליזציה ומקדם אותה בכל הכוח: יותר נשים בשוק העבודה; שילוב נשים בספורט; יותר תצוגות אופנה; מופעים ומשפיעניות רשת.
לכאורה, מדובר בתמונה הפוכה: באפגניסטן הנשים ספונות, מכוסות מכף רגל ועד ראש; ובערב הסעודית הנשים חופשיות ליצור, להתהדר בבגדים נאים, לנסוע, להיפגש עם חברים ואף להשתתף בתצוגת אופנה.
אולם, המכנה המשותף הוא סמכותנות: מי שמחליט האם להעניק לנשים זכויות כאלה ואחרות או לכלוא אותן בבית – הוא המשטר הפוליטי. לנשים עצמן אין קול משלהן בנושא. הנשים הסעודיות שנאבקו למען אותן החרויות בעבר נזרקו לכלא והושתקו, כי מבחינת המשטר יש רק מקור סמכות אחד – והוא זה שיכריע האם האישה תלבש בורקה או תציג את יופייה לראווה ברשתות החברתיות.
המכנה המשותף הוא סמכותנות: מי שמחליט האם להעניק לנשים זכויות כאלה ואחרות או לכלוא אותן בבית – הוא המשטר הפוליטי. לנשים עצמן אין קול משלהן בנושא
היום הזה בתולדות המזה"ת: רצח מוחמד אבו ח'דיר
ב־2 ביולי 2014, מוחמד אבו ח'דיר – נער פלסטיני בן 15, תושב שועפט שבמזרח ירושלים – נחטף בדרכו לתפילת הרמדאן ונרצח ביער ירושלים על־ידי שלושה יהודים במסגרת פעולת נקמה על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים יעקב נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח.
החוטפים – יוסף חיים בן דוד, בן 29 מגבע בנימין, ושני אחייניו הקטינים – הכו את אבו ח'דיר, הכניסו אותו לרכבם, שם חנקו אותו עד לאובדן הכרה. כמה עוברי אורח הבחינו באירוע, עדכנו את המשפחה ואת המשטרה.
כעבור שעה נמצאה גופתו השרופה של אבו ח'דיר, תוצאות הנתיחה שלאחר המוות הראו כי הנער מת כתוצאה מכוויות קשות. פיח בריאותיו הוכיח כי היה חי בעת שנשרף. כך סיכמו השופטים את הרצח הזוועתי בפסק הדין:
"קשה למצוא מילים לתיאור המעשה – קיצוני, נתעב, אכזרי, מזעזע, ברוטלי, מרושע, מעורר שאט נפש, נוגד מוסר אנושי בסיסי ועוד. זדונו ורשעותו המופלגת של המעשה מציבים אותו בשורה אחת לצד המקרים בהם נגזרו עונשי מאסר עולם על קטינים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו