השבוע, ב-18 ליולי, ימלאו 24 שנים למותו בגיל 57 של מאיר אריאל, המשורר, פזמונאי, מלחין זמר וגיטריסט. האיש שאלמנתו תרצה אמרה על הצלחתו המאוחרת: "הוא לא נולד עד שהוא מת", וחברו הקרוב מאז הנעורים בקיבוץ משמרות, שלום חנוך, אמר עליו: "הוא היה צריך למות כדי לא להפריע להצלחה".

רבים כבר ניסו לפענח ולפצח את דמותו המורכבת, עמוסת הסתירות של האיש המופלא, שכמה לאהבת ההמון אך כתב שירים חידתיים. השתוקק להצליח אבל חיבל בהצלחה באמירות הומופוביות.

רבים כבר ניסו לפענח ולפצח את דמותו המורכבת, עמוסת הסתירות של האיש המופלא, שכמה לאהבת ההמון אך כתב שירים חידתיים. השתוקק להצליח אבל חיבל בהצלחה באמירות הומופוביות

ואני נזכרת בתמונות אחדות מעברו הקיבוצי. בשנות השמונים של המאה הקודמת מאיר אריאל כיהן כמזכיר של קיבוצו, משמרות. באותן שנים סיקרתי בעיתון את המתרחש בקיבוצים ומדי פעם הייתי רואה את המזכיר-הפייטן בישיבות מרכז התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) שהתנהלו ברוב עם בסמינר אפעל.

מאיר אריאל נראה יוצא דופן בתוך הציבור הקיבוצי. הוא הסתובב שם בין הקיבוצניקים עם מבט חולמני הוזה וחיוך דק. נראה באמת כטיפוס משוררי. באחד הדיונים הפוליטיים הוא עלה לבמה לדבר והציע להקים מפלגה חדשה: מפלגת הקיבוצים. דיבר בכל הרצינות אבל אני חושבת שהצעתו הייתה אירונית קנטרנית. ככל שזכור לי לא נשמעו שם תגובות על ההצעה.

*  *  *

האירוניה המקסימה של מאיר אריאל הייתה יותר גלויה ובולטת בהופעה פומבית אחרת, במועדון "צוותא" בתל-אביב. זה היה בתחילת שנות התשעים, שנים אחדות לאחר שאריאל עזב את הקיבוץ והשתקע עם משפחתו בתל-אביב. אריאל, כבר אקס קיבוצניק, הוזמן אף הוא "לשאת דברים" בערב מחווה חגיגי לתנועה הקיבוצית.

דבריהם של אישים אחרים נטפו דבש וחלב ונופת צופים וסגנון דיבורם היה מליצי וארכאי. ואילו מאיר אריאל נשא מעין דרשה פרובוקטיבית ואף חתרנית. הוא דיבר על האמירה הנפוצה-קלישאית "זה לא מקובל עלינו" בגרסתה הקיבוצית. הממסד הקיבוצי של לפני עידן ההפרטה נהג להדוף תקדימים וחריגות מהנוהג ונוהל בנימוק המוחץ "זה לא מקובל עלינו".

באחד הדיונים הפוליטיים הוא עלה לבמה לדבר והציע להקים מפלגה חדשה: מפלגת הקיבוצים. דיבר בכל הרצינות אבל אני חושבת שהצעתו הייתה אירונית קנטרנית. ככל שזכור לי לא נשמעו תגובות להצעה

משורר קיבוצניק אחר, עלי אלון ז"ל מקיבוץ עין-שמר (שמו הספרותי א. עלי) הבליט באחד משיריו הישנים את הגיחוך, החומרה והשוויוניות המכנית של חוקים ונהלים קיבוציים. עלי אלון הפליא לבטא את חוויותיהם של ילידי הקיבוץ הראשונים ואת חותמן שבלב. הוא הלך לעולמו בשנת 2018, בגיל 83. וכך כתב בשיר הכלול בספרו "מדרש הקרפדים" שיצא אור ב-1978:

"שוויון ערך האדם והעבודה, שיתוף בייצור בחינוך ובצריכה,
על שוויון לאחר המוות מקפידה
וועדת ההנצחה. אדם מאוזן
וסינתטי, מזכיר פנים ומזכיר חוץ.
וועדה מיוחדת למקרים חריגים
העלולים לצוץ. אני עליון מופנם
של החברה, דעת הקהל כמשטרה, עו"ד
צמוד, תחנה לייעוץ. כך בונים קיבוץ".

הנה מדגם מקרי של אירועים העשויים להמחיש את הרקע לשיר שצוטט לעיל. בעל משפחה בן ארבעים פלוס ביקש לצאת העירה לשנת חופש מהקיבוץ. הרקע לבקשה החריגה היה משבר משפחתי. אותו חבר קיבוץ רצה להתאוורר קצת לפני שתתקבל ההחלטה האם אפשר לאחות את השברים או שמא מוטב להתגרש.

לפי הנוהל הקיים, מזכירות הקיבוץ אמורה להביא את העניין להצבעה באסיפה הכללית של הקיבוץ. אבל אותו חבר ביקש לשמור על פרטיות ועל דיסקרטיות ולא לשתף את הציבור הרחב בענייניו המשפחתיים. "זה לא מקובל עלינו!" פסקו חברי המזכירות.

חבר קיבוץ רצה להתאוורר לפני החלטה אם להתגרש. לפי הנוהל, מזכירות הקיבוץ מעלה את העניין להצבעה באסיפת הקיבוץ, אך החבר ביקש לא לשתף את הציבור בענייניו המשפחתיים. "זה לא מקובל עלינו!" פסקו

ובאותה נוסחה גם נהדפה בקשתם של בני זוג להקדים עקב נסיבות אישיות את תורם לנסיעה לחו"ל במימון של הקיבוץ. מקרים מעין אלה ודומיהם התרחשו כאמור לפני עידן ההפרטה.

אני כבר לא מכירה את הקיבוץ העכשווי המופרט. איני יודעת האם הקיבוצניקים עדיין דוחים תקדימים וחריגות על בסיס אותה הנמקה: "זה לא מקובל עלינו". כל-כך חבל שכבר אי אפשר לשמוע מה מאיר אריאל היה חושב ואולי גם כותב על עידן ההפרטה הקיבוצי.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.