ההפיכה המשטרית מבוצעת ברוחה ובצלמה של הדמות שמובילה אותה. ציבור המוחים הגדול נגדה משמיע את קולו, אך נתקל בתגובות קשות לעיכול של התעלמות, גימוד ודמוניזציה.

לכן חשוב לדבר על "תיאוריית הנפש" שמגולמת בדרך שבה מובלת ומנוהלת ההפיכה, שמִתְהַדְהֶדֶת גם במורד הדרגים שמוציאים אותה לפועל.

*  *  *

האדם הנורמטיבי חווה קשת רגשות מגוונים ומשתמש במילים כדי לבטא אותם. זהו חלק ברור מאליו באישיותנו. אנו נוטים להשליך את "תיאוריית הנפש" שלנו על זולתנו, ולפיכך אנו מניחים שרוב האנשים מבטאים רוב הזמן בכנות סבירה את רגשותיהם ומחשבותיהם. כיוון שכך, אנו סבורים שמוטב לנסות לתקשר עמם בצורה הגיונית ומכבדת.

מנגד, הסופר ג'ון לה-קארה מתמצת את הווייתו של דמות הסוציופט הנוכל כך: "כדי לשקר האמנות היא לשכוח הכל פרט לַקרקע שעליה אתה ניצב והפָּנִים שמהן אתה מדבר באותו הרגע, להביט ישר בעיניים, ולהיראות הגון".

הסופר ג'ון לה-קארה מתמצת את הווייתו של דמות הסוציופט הנוכל כך: "כדי לשקר האמנות היא לשכוח הכל פרט לַקרקע שעליה אתה ניצב והפָּנִים שמהן אתה מדבר באותו הרגע, להביט ישר בעיניים, ולהיראות הגון"

לפי הפסיכולוגית והפסיכואנליטיקאית ננסי מקוויליאמס, גם האישיות הסוציופטית נוטה להשליך את תיאוריית-הנפש שלה על האחרים, ולייחס להם את מניעיה שלה: מבחינתה, כולם רוצים להשיג כוח ועליונות כמוה, ונכונים כמותה לנקוט בכל פעולה ודרך שישיגו זאת.

בעיני הסוציופט אין אנשי אמת ואנשי שקר: יש רק שקרנים מוצלחים יותר ושקרנים מוצלחים פחות. יש מנצחים, ויש מפסידים.

הסוציופט נעדר יכולת להזדהוּת, לאמפטיה, לאשמה או לחרטה והוא אדיש להשפעת מעשיו על הזולת. הוא חופשי מרגשות היקשרות ונאמנות. הוא פועל מתוך תחושה שהכל מגיע לו. שאר רגשותיו שטוחים ומלאכותיים. הפרדוקס הוא, שלמרות אדישותו לאנשים אחרים הוא דווקא קורא אותם היטב – כדי להשתמש בהם.

הסוציופט רואה עצמו כטורף בעולם שהוא ג'ונגל, המלא בסיכונים ובהזדמנויות. הוא משתמש בכל התנסות ומצב חדשים כדי ללמוד אסטרטגיות חדשות לרמאות ולמניפולציה. רגשות "רגילים" מזוהים בעיניו כנקודות חולשה ופגיעוּת, שצריך להשתמש בהם.

סוציופטים חשים בוז עמוק לרוך האנושי. לפי מקוויליאמס הם מזהים יחס נדיב או גמיש כלפיהם כפתח חדש לניצול. הם משתמשים במילים רק כדי לתמרן ולהשיג שליטה באחרים.

בעיני הסוציופט אין אנשי אמת ואנשי שקר: יש רק שקרנים מוצלחים יותר ושקרנים מוצלחים פחות. לפי מקוויליאמס סוציופטים חשים בוז עמוק לרוך האנושי ומזהים יחס נדיב או גמיש כלפיהם כפתח חדש לניצול

לעומת זאת, אנשים נורמטיביים משתמשים במילים כדי לבטא את עצמם, ומניחים שכולם נוהגים כמותם. לכן, כשהסוציופט משתמש מולם במילים כאילו היה נורמטיבי כמותם, הוא מבלבל אותם מאוד.

בניגוד לסכנות מוחשיות וברורות כמו חיה טורפת, אדמה רועדת או חייל אויב, הסוציופט מציג עצמו כחבר וכידיד, כאיש אמון, כאדם הגיוני שאפשר להגיע עמו להסכמות. אך אין הבדל אמיתי בין לדבר אליו, לבין לדבר לנמר הטורף או לשמש הקופחת. אנו פונים אליו כאילו היה רוצה להשיג פתרון ענייני והגון, אך הוא רק רוצה להשיג עוד כוח, ולהרוס את הטוב שיש לנו.

לפי הפסיכולוגית והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר, שפת השקר המְעֲוֶולת שלהם עושה שימוש ב"היררכיה מוסרית כוזבת" שמגוננת על ערך מוסרי נמוך יחסית במדרג, תוך הסוואת הפרתו של ערך מוסרי גבוה יותר.

כך, בשינוי המשטרי הנוכחי מְקַדְשִים פרוצדורות – תוך גימודם של ערכים. מעלים על נס את זוטי תקנון ועדת החוקה – תוך ביטול ערכי מגילת-העצמאות. מעלים באוב עוולות נושנות ותיוגי מוצא – כדי להצדיק גזילת משאבים אסטרונומית משרותי-תשתית בסיסיים, לטובת צרכים מגזריים ואינטרסים אישיים. מנפנפים בערך הביטחון – תוך הריסת צבא-העם, שהוכיח בקנה-מידה היסטורי את האפקטיביות הייחודית שלו ככזה.

לפי אמיר, לרשות המְעֲוֵול עומדת גם יכולת וירטואוזית לשכנע שהוא הוא הקורבן, בגלל שבעצם נכפה עליו להתאכזר מאחר שהקורבן סירב לתכתיביו. האשם מושלך החוצה מתוך חוסר היכולת והרצון של המְעֲוֵול לחווֹת אחריות אמיתית, שלא לדבר על אשמה, דאגה וחרטה.

בשינוי המשטרי הנוכחי מְקַדְשִים פרוצדורות – תוך גימודם של ערכים. מעלים על נס את זוטי תקנון ועדת החוקה – תוך ביטול ערכי מגילת-העצמאות. מנפנפים בערך הביטחון – תוך הריסת צבא-העם

לפי מקוויליאמס, הדרך היחידה להשפיע על הסוציופט הינה באמצעות קשיחות ודורשנות, שעשויות לעורר את הערכתו, או לפחות לפוגג מעט את אדישותו. אך ככל שמייחסים לו את תיאוריית-הנפש הנורמלית ומנסים לדבר לליבו או להגיון שלו, רק משחקים לידיו ומגדילים את מרחב התמרון והניצול שלו.

המחאה מנסה לדבר אל מי שמציג עצמו כאנושי, אך בדומה לזאב מכיפה אדומה – עיניו, ציפורניו ושיניו חדות מדי. הוא לא באמת מְתַקְשר: הוא אורב. כיפה אדומה אכן חושדת בדמות ששוכבת במיטה: משהו בה נראה לה זר ומוזר, אך לבסוף היא מתנהגת כאילו שוכבת מולה סבתה האנושית, ולא זאב טורף. לוּ הפנימה לעומק שמדובר בזאב הייתה נדרכת בהתאם לכך. הזאב מצידו מנצל את רפיונה, וקופץ לטרוף אותה.

ברוח מוביל האירוע מכוּונים ומוּנהגים גם משרתי ועובדי הציבור שנתונים כעת להשפעתו נטולת-המעצורים. אנשי המחאה, הנורמטיביים, מצפים לראות בנציגי המדינה ועובדיה את מי שתמיד הורגלנו לראות: משרתי-ציבור שהינם מהימנים, שקולים ומסורים בצורה סבירה.

לכן, מטלטלים ומהממים שבעתיים אלימות חלק מהשוטרים והמעצרים הנרחבים. כי אותה תגובה חריפה עצמה שסופגים מפגינים, רבים מהם בעלי ניסיון צבאי קרבי, לוּ הגיעה מצד כוחות-אויב או מגורמים הידועים כעוינים, לא הייתה כה מכאיבה ומהממת. כי איום הדבר לגלות שמולנו ניצב בעצם זאב בתחפושת, ולא סבתא.

בהתאם לתיאורית-הנפש של מוביל האירוע נבחרים ומטופחים שְלוּחַיו הפוליטיים – טורפים זוטרים בחליפות אנושיות. וכדי שלא יסתכן בכך שהללו, שאינם שקרנים מבריקים כמותו, ישתמשו חלילה במילים ספונטניות משל עצמם וייפלו לשיח כן ואמיתי עם מי שמתנגדים למהלכיו הדרקוניים, ואף יתפתו לִדְבַר-יושרה, הם נשלחים לשיח-הציבורי מפוקחים היטב, חמושים במילותיו שמוכתבות בדפי-המסרים.

אותה תגובה חריפה ואלימה שסופגים מפגינים, רבים מהם בעלי ניסיון צבאי קרבי, לוּ הגיעה מכוחות-אויב או גורמים הידועים כעוינים, לא הייתה כה מכאיבה ומהממת. איום לגלות שמולנו זאב בתחפושת ולא סבתא

בשיח-הציבורי הזה מופעל בידי המוביל ושלוּחיו הכלי המרכזי – גִיזְלוּט חסר-מעצורים. כי אין החתול מחשיב את דעתו של העכבר, או את רגשותיו וערכיו. השימוש שהמוביל ושלוחיו עושים במילים חותר להשיג דומיננטיות ושליטה, ורק מתחפש לשיח הדדי.

בדומה לאינטיליגנציה מלאכותית נטולת-רגש, נלמדים נימוקי המוחים ודרישותיהם רק כדי שניתן יהיה לפוגג אותם ביעילות רבה יותר, משל היו עץ נופל ביער.

כך מואשמים אנשי המחאה בדבר ובהיפוכו: שהם מיעוט בטל בששים ושהם המון אנרכיסטי מסוכן. שהם קול צדדי שקורא באפלה, ושהם משבשים אנוּשוֹת את שגרת הציבור. שעצירת ההתנדבות שלהם מסכנת את ביטחון המדינה, ושאין לה שום השפעה על ביטחונה. שהמוחים הם אנשי-שוליים שאיבדו כל רלוונטיות, ושהם פריווילגים השולטים במוקדי-הכוח של הדיפסטייט. וכן הלאה.

כי כאמור האמת, העקביות וההיגיון לא חשובים: חשובה רק השגת עליונות וכוח, תוך גימוד ודריסה של כל מה שמסַכֵּן זאת.

בהיות אנשי המחאה אנושיים ונורמטיביים, התגובות הללו מעוררות בנו ספקות טבעיים. הנה התרומם מולנו נחשול אדיר, שקודם כל, פועל כדי לערער ולעמעם את תחושת המסוגלות שלנו, את יכולתנו להסתמך על בוחן-המציאות שלנו ולהישען על השיפוט שלנו, כדי שנאבד את תחושת הכיוון ותְנופת הדרך.

בשיח-הציבורי מופעל הכלי המרכזי – גִיזְלוּט חסר-מעצורים. כי אין החתול מחשיב את דעתו של העכבר, או את רגשותיו וערכיו. נלמדים נימוקי המוחים ודרישותיהם רק כדי שניתן יהיה לפוגג אותם ביעילות

בסרט "ספק" תוהה דמותו של פיליפ סימור הופמן מה עושים אנשים כשאינם בטוחים. הוא מספר על מלח מיומן שספינתו נטרפה, שנשא עיניו השמיימה וניווט את סירת ההצלה שלו לכיוון ביתו, לפי הכוכבים. אך עננים כיסו את פני השמיים. שבועות ארוכים היה עליו להישען על שיפוטו הראשוני, מבלי שיכול היה לבדוק ולדעת האם סטה ממסלולו. ככל שחלפו הימים, נערמו בו הספקות: האם הוא עדיין בדרך הנכונה?

עננים כבדים מכסים את השמיים שלנו. אך למרות שמפת-הדרכים הושחתה וכללי-המשחק נטרפו, אנו עדיין מסוגלים להישען על השיפוט שלנו עצמנו – ולהבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין צדק לעוול, בין ערכים לאינטרסים, בין ניגוד-עניינים לבין אתיקה ויושרה.

התכסיסים המילוליים של "דיבור בכאילו" שמופעלים כלפינו בעיקשות גונבים את הדעת, מסיחים, מעוררים תהייה ובלבול. אך מוטל עלינו להגיע לחוף מבטחים. ובניגוד לספן, איננו לבד: ציבור גדול רואה את הדרך ניכחה, ויודע להבחין בין צפון, דרום, מזרח ומערב, ובין סבתא לזאב. חשוב לזכור כל העת את מפת הניווט המופנמת שלנו, ולשאוב כוחות מיכולתנו המשותפת להשתמש בה.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.