בשנים האחרונות התקשורת הישראלית פשטה את הרגל באופן מוחלט. זו אקסיומה שאין אפילו מה להסביר. כולנו מבינים שערוצי התקשורת הממוסדים, 12,13,11, ערוצי הרדיו והעיתונים המרכזיים, פשטו רגל למול גדודים של ביביסטים שאין שום קשר ביניהם לבין עיתונות. אני כבר לא מדבר על ערוצי הרעל עצמם, 14, גלי ישראל וכו'.
זהו הליך ארוך, שאם מחפשים את שורשיו אפשר למצוא אותם אי שם בסוף שנות התשעים, אז הוחלט שהסכמי אוסלו נכשלו. התקשורת, משמאל, מימין, מלמעלה ומלמטה, נכנעה לנרטיב הפחדני, העלוב, התבוסתני והימני כאילו הסכמי אוסלו נכשלו. קצת אחרי זה היא גם החליטה שהנסיגה מלבנון ב-2000 הייתה כישלון ובהמשך שההתנתקות מעזה הייתה כישלון מוחץ.
התקשורת מכל צדדיה נכנעה לנרטיב הפחדני, העלוב, התבוסתני והימני כאילו הסכמי אוסלו נכשלו. קצת אח"כ היא גם החליטה שהנסיגה מלבנון הייתה כישלון ובהמשך שההתנתקות מעזה הייתה כישלון מוחץ
אבל בימים אלה אנחנו מציינים 30 שנה להסכמי אוסלו, אז בואו צאו איתי למסע לימי אוסלו.
הימים היו ימי תחילת שנות התשעים. מדינת ישראל הייתה תקועה בבוץ לאומי וכלכלי זה שנים ארוכות, תחת השלטון הסטטי והעייף של יצחק שמיר. הכלכלה קרטעה, האינפלציה הייתה בסביבות 10 אחוז בשנה, הטרור חגג, צה"ל התבוסס בדרום לבנון בלי תקווה, והעולם החל אט אט למאוס בישיבה של ישראל בשטחים.
יאסר ערפאת אז, למי ששכח, היה כוכב בינלאומי, שנע בעולם כמנהיג, נואם באו"ם ומקבל כבוד מלכים כמעט בכל מדינה. האינתיפאדה השתוללה ברחובות, חיילים נהרגו בקסבות של עזה, שכם וחברון, בקצב שמזכיר את ימי הקרבות בווייטנאם.
ישראל של יצחק שמיר בחרה לטמון את הראש בחול, ותחת לחץ אדיר של הממשל האמריקאי הסכימה לעשות קולות של משא ומתן, מול משלחת פלסטינית שייצגה את מוקדי הכוח אצל הפלסטינים באותה מידה ששר החוץ דוד לוי ייצג אותם. כלומר, בכלל לא.
השיחות שהחלו בוועידת מדריד היו ניסיון של הצדדים להעביר את הזמן, אלמנט שיצחק שמיר התמחה בו במשך שנות שלטונו. האמריקאים סירבו לתת ערבויות לקליטת עלייה, במה שאיים להביא לקריסה מוחלטת של כלכלת ישראל, שגם ככה, כבר הזכרנו, לא הייתה בשיאה.
ישראל הייתה תקועה בבוץ לאומי וכלכלי שנים, תחת השלטון הסטטי והעייף של שמיר. הכלכלה קרטעה, האינפלציה הייתה כ-10% בשנה, הטרור חגג, צה"ל התבוסס בדרום לבנון והעולם החל למאוס בישיבת ישראל בשטחים
נזכיר לכם עוד משהו. המותגים המוכרים לנו היום, טויוטה, מיצובישי, הונדה, יונדאי, מזדה וכו', כולם החרימו את ישראל בשל החרם הערבי. ישראל הייתה חלשה מאוד מדינית, מרחק יריקה מהטלת סנקציות נוסח שלטון האפרטהייד.
אל תוך המצב הנוראי הזה, לאחר כמעט 15 שנות שלטון ליכוד רצופות, נכנס ראש הממשלה יצחק רבין עם אחת הקואליציות האיכותיות שהיו בישראל. חבורה של שרים בשלים, מנוסים, איש איש במשרד המתאים למידותיו, ומעל כולם ראש ממשלה אמיץ, מוסרי, אכפתי, אחראי וישר.
את הנושא הפלסטיני היה ברור שצריך לפתור, אבל רבין רצה לפתור קודם את הבעיות עם בשאר אסד, אז המנהיג החזק בעולם הערבי. במקביל הוא נתן אור ירוק לשמעון פרס, בקריצה או שלא בקריצה, לבחון מסלול נוסף עם הפלסטינים, הפעם עם נציגיהם האמיתיים, אנשי אש"ף, שהיוו את הגוף המייצג הגדול ביותר של תושבי השטחים. ללא תחרות.
לסדרת הפגישות שהחלה בכלל בלונדון ונמשכה באזור אוסלו, התייצבו האמיצים שבין הצדדים. אנשים ששנים היו בשני צדי המתרס, והחליטו לבחון אפשרות אמיצה לשלום בין שני עמים שנלחמים ביניהם, בשלב ההוא, כמאה שנה. לא קל לפרום קשר שהתחזק והסתבך במשך מאה שנה, ולמרבה הצער אי אפשר לפרום קשר כזה עם חברים, אלא רק עם אויבים. אויבים מרים.
רבין נתן אור ירוק פרס, בקריצה או שלא בקריצה, לבחון מסלול נוסף עם הפלסטינים. הפעם עם נציגיהם האמיתיים, אנשי אש"ף, שהיוו את הגוף המייצג הגדול ביותר של תושבי השטחים, ללא תחרות
אין לי כוונה להיכנס לנבכי הסכמי אוסלו עצמם. ההסכם הראשון היה מסובך, מורכב, ולעיתים רבות קשה היה ליישם בשטח ביטחונית את מה שסוכם באותה וילה מוריקה באוסלו. הרמטכ"ל אהוד ברק, איש שמאל מובהק, הצהיר על זה אז באומץ, תוך שהוא שומר על עצמאות הצבא מול הממשלה, ומגיע לו על כך כל הכבוד. ברק תמיד היה אדם שהולך עם היושר שלו ועם האמת המקצועית.
עם זאת, בסיס ההסכם, ורק עליו מגיע לחותמים עליו פרס נובל, היה מהפכני. לראשונה מזה למעלה מ-100 שנה, הכירו שני הצדדים זה בזה. לראשונה מאז 1860, אז נספר נפגע פעולת האיבה הרשמי הראשון. 133 שנה, אבל מי סופר.
המשמעות המדינית היא מטורפת. המחיר אגב היה נמוך להפליא. עזה שאיש אינו רוצה בה ולא רצה בה מעולם (אלא אם קוראים לך בצלאל סמוטריץ' או איתמר בן גביר, וזה באמת לא מדד), יריחו ששוכנת בדד בלב בקעת ים המלח ועוד הבטחות רבות, שונות ומשונות, שכולן תלויות ביישום בשטח.
הסכמי אוסלו, לפני הכל, הביאו להקמת הרשות הפלסטינית. ברשותכם בואו נלך 30 שנה קדימה. אחרי 30 שנות טרור, ערבי, וגם יהודי פה ושם, אחרי שהמנהיג המקורי שחתם על ההסכם הראשון נרצח, אחרי שערפאת ופרס הלכו לעולמם, ולאחר סדרת תהפוכות – עדיין קיימת הרשות הפלסטינית. למעשה, מדינת ישראל הביטחונית מתואמת במאה אחוז עם הרשות הפלסטינית, וככלל לא יוצאים פיגועים מאזורי A שבשליטה פלסטינית. אם הם יוצאים, הם יוצאים לרוב על אפה ועל חמתה של המשטרה הפלסטינית ולא להיפך.
בסיס ההסכם, ורק עליו מגיע לחותמים עליו פרס נובל, היה מהפכני. לראשונה מזה למעלה מ-100 שנה, הכירו שני הצדדים זה בזה. לראשונה מאז 1860, כשנספר נפגע פעולת האיבה הרשמי הראשון. 133 שנה, אבל מי סופר
כדאי שתקראו את השורות למעלה שוב. גם אחרי כל מה שעבר מאז ההסכם ההוא, שנות דור, אינספור מהפכים וקבורות חמור, הבסיס של ההסכם ההוא נשאר! השטחים שהועברו אז ברובם, נמצאים בשליטת הרשות.
אז מה קרה בדרך? כמו כל דבר בחיים, נורא קל להגיד שהיה טוב יותר אילולא ההסכמים ההם. אמירות כאלה מנקות לרוב את כל האפשרויות הרעות ומשאירות רק את הטובות.
תוקפי הסכמי אוסלו טוענים שאם רק הסכם אוסלו הראשון לא היה נחתם, היה אש"ף קורס, ערפאת היה הופך לפעיל ציוני, תושבי השטחים היו מתפקדים למפלגת מולדת של רחבעם גנדי ואנשי החמאס היו מחליפים את הא' בשני ו' והופכים לאנשי חומוס המתמחים בהכנת המאכל הפלסטיני הלאומי.
זה, אגב, תסריט שאפילו עמית סגל, שקרא בפאתוס מלגלג, כדרכו, את פרוטוקולי ישיבת הממשלה המרגשים (איזה אנשים היו אז בממשלה, איזו אחריות, העמקה) יודע שהוא לא סביר. גם ביבי, בגלגולו הנוכחי ההזוי והדיקטטורי, יודע היטב שבלי הסכמי אוסלו, כלכלת ישראל היתה מתרסקת והשטחים היו מתדרדרים לאנרכיה מוחלטת.
אבל יש עוד תסריטים. והם רציניים קצת יותר.
הרי הסכמי אוסלו, ואת זה גם מתנגדיהם יודעים, הביאו לפריחה חסרת תקדים של כלכלת ישראל. שנת 1994 היתה הטובה ביותר אי פעם לכלכלה. חברות ענק השקיעו בישראל. חברות שהחרימו את ישראל הגיעו לכאן לראשונה בהיסטוריה. הבורסה פרחה, הצמיחה הייתה גדולה מתמיד, מיליארדים הושקעו בחינוך ובתשתיות. מיליארדים נחסכו על נוכחות צה"ל במרכז הערים הפלסטיניות.
לטענת תוקפי הסכם אוסלו, אם רק לא היה נחתם היה אש"ף קורס, ערפאת היה הופך לפעיל ציוני, ואנשי החמאס היו מחליפים את הא' בשני ו' והופכים לאנשי חומוס המתמחים בהכנת המאכל הפלסטיני הלאומי
ישראל פרחה גם מדינית. ההסכמים עם ירדן נחתמו בעקבות הסכמי אוסלו, ושורה של מדינות במפרץ החלו קשרים שקטים יותר ופחות עם ישראל. עם כל הכבוד להסכמי אברהם, ויש המון כבוד, הבסיס ליחסים עם המפרציות נזרע אז, בימי אוסלו.
תסריטים נוספים למקרה שלא היו נחתמים ההסכמים האלה והיינו ממשיכים במשחקי הנדמה לי בוושינגטון עם קומץ מקרי של פלסטינים שלא מייצגים אף אחד?
מה דעתכם על בידוד מוחלט של ישראל, קריסת הכלכלה, התגברות מטורפת של האינתיפאדה ברחובות הפלסטיניים תוך חיכוך בלתי נגמר של צה"ל והאוכלוסייה האזרחית, המשך החרם על ישראל ולבסוף השתלטות של חמאס על השטח כולו?
מה דעתכם על החלטת או"ם שנותנת את השטח כולו לפלסטינים, מבלי להתחשב בדעת מדינת ישראל המצורעת? מה דעתכם על כוח רב לאומי שהיה נכנס לשטחים ודוחק את רגלי ישראל? מה דעתכם על החרמה מוחלטת של ישראל עד פינוי כל ההתנחלויות וחזרה לקווי 67'?
ועכשיו בוא נדבר על הפיל שבחדר. הטרור. כן, הטרור שלאחר הסכמי אוסלו היה נוראי. גל טרור קטלני, כואב, אכזרי, ברוטלי ואלים.
אגב, לא רק בישראל. בכל העולם הטרור לקח צעד אחד קדימה. אלפים נהרגו בניו יורק, בתאילנד, במלאזיה, באוסטרליה, מדריד ולונדון, ללא שום קשר להסכמי אוסלו. פריחת הטרור של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, לא קשורה להסכמי אוסלו אלא לתהליכים אחרים לגמרי.
מה דעתכם על בידוד מוחלט של ישראל, קריסת הכלכלה, התגברות מטורפת של האינתיפאדה תוך חיכוך בלתי נגמר של צה"ל והאוכלוסייה האזרחית, המשך החרם על ישראל ולבסוף השתלטות חמאס?
וכן, כמי שגדל בירושלים בשנות השבעים, השמונים והתשעים, אני זוכר היטב את הפיגועים. הם היו נוראים. הם היו פרי הביאושים של קיצוניים מהצד הפלסטיני וכמובן פה ושם, ולפעמים יותר מפה ושם, של קיצוניים מהצד הימני של המפה בישראל.
ההסכמים לא המשיכו והבשילו לאוסלו ג' ולהקמת מדינה פלסטינית כפי שצריך היה להיות? זה נכון. אבל מי אחראי לזה? רבין? פרס? אפילו לא ערפאת. האיש שבהחלט יש הרבה מה להגיד על חוסר מחויבותו להסכם ועל העובדה המצערת שההסכם נחתם איתו בצדק כיוון שהיה מנהיג הפלסטינים, אבל הוא היה מנהיג פחדן שלא הצליח לעשות את השינוי המלא מטרור לשלום. וחבל שכך. הלוואי שהיה אחרת. הלוואי שערפאת היה קצת יותר סאדאת וקצת פחות נוכל מקצועי ואדם עם מנטליות של סוחר סוסים.
עם זאת, מי שאחראי לבלגן שאירע לאחר הסכמי אוסלו היו הקיצוניים משני הצדדים. החמאסיניקים, הכהניסטים, אנשי הג'יהאד, רוצחו של ראש הממשלה רבין שנישא על גלי שנאה של רבנים קיצוניים ומנהיגים פוליטים חסרי אחריות.
מי שרצחו את הסכמי אוסלו האמיצים לא היו האנשים הטובים שרצו לראות עתיד אחר לשני העמים, אלא הקיצוניים.
מישהו יודע להגיד איך היו נראים ההסכמים אם פרס היה מנצח ב-96'? אם רבין לא היה נרצח? אם ערפאת היה קצת יותר מחויב? אם רוצח פראי כמו ברוך גולדשטיין לא היה מתנקש בעשרות פלסטינים בזמן התפילה?
עם זאת, מי שאחראי לבלגן שאירע לאחר הסכמי אוסלו היו הקיצוניים משני הצדדים. מי שרצחו את הסכמי אוסלו האמיצים לא היו האנשים הטובים שרצו לראות עתיד אחר לשני העמים, אלא הקיצוניים
למישהו יש מכונת זמן והוא יודע להגיד איך היה נראה העתיד שלנו באזור הזה לולא האירועים הקיצוניים שתוזמנו והופעלו על ידי מתי מעט קיצוניים בשני הצדדים? ובכלל, ממתי גל טרור של מתנגדי שלום הוא סמל לכישלון השלום? הרי היה ברור שיבוא גל טרור, כמו שהיה ברור שהכהניסטים והקיצוניים בישראל יעשו הכל כדי לא לוותר על סנטימטר בעזה או ביריחו.
אגב, ההחלטה של לינקולן להפסיק את העבדות הביאה למלחמת אזרחים עקובה מדם. אולי היא נכשלה?
הרי 70 אחוז לפחות משני העמים תמכו בשלום ההוא. רובם המכריע רצה לראות שקט, הפרדה מלאה בין פלסטינים לישראלים, יציאה של צה"ל ממרכזי הערים.
מישהו ממגני הסכמי אוסלו מוכן לחזור ולשרת במנהל האזרחי בשכם? בחברון? בעזה? מישהו מהמגנים את פרס ואנשיו האמיצים, מוכן לחזור לרדוף אחרי ילדים בקסבה? אולי אתה עמית סגל? אולי שמעון ריקלין? אראל סגל? ינון מגל? מי מתנדב לחזור לעזה עם קפל"ד על הראש, חגור על החזה ופרפרים בבטן כיוון שכל רגע עלול לצנוח עליך סלע מאחת המרפסות למעלה?
אז כן, הסכמי אוסלו היו רחוקים מלהיות הסכמים מושלמים. אבל זה לא הסכם מינכן. אוסלו לא היה הסכם כניעה מטופש בזמן שצריך מלחמת חורמה. הוא היה הסכם שבא לסיים למעלה ממאה שנות סכסוך בדרך אמיצה של שלום, היפרדות והכרה הדדית זה בדרישותיו הלאומיות של זה.
מישהו ממגני הסכמי אוסלו מוכן לחזור ולשרת במנהל האזרחי בשכם? בחברון? מישהו מהמגנים את פרס ואנשיו האמיצים מוכן לחזור לרדוף אחרי ילדים בקסבה? אולי אתה עמית סגל? מי מתנדב לחזור לעזה עם קפל"ד?
הסכם אוסלו היה הסכם שהסכם דומה לו, מחר, עוד שנה או עוד חמישים שנה, יסיים לבסוף את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, כי אין שום אפשרות אחרת. אנחנו לא נחסל אותם, הם לא יחסלו אותנו, וטוב שכך. אין ולא יהיה ניצחון מוחץ או הסכם כניעה של אחד מהעמים, וכדאי להפנים את זה. הסכם אוסלו התמודד באומץ עם הסכסוך והסתכל לו בלבן שבעיניים.
במלאת 30 שנה להסכם אוסלו הראשון, כדאי להזכיר את האנשים האמיצים האלה, שסללו לנו דרך חד-משמעית, שבסופה מדינה פלסטינית ומדינת ישראל חיות זו לצד זו.
הם ורק הם אחראים לפריחת הכלכלה וההייטק הישראלי, לשלום עם ירדן, להסכמי אברהם המבורכים ולהסכמים שאולי יבואו, הלוואי, עם הסעודים.
בלי אוסלו המושמץ ההוא אין כלכלה, אין פריחה, יש צה"ל מתבוסס בערים הפלסטיניות והמשך של אינתיפאדת דמים שמן הסתם היתה מסלימה עוד ועוד, ככל שהיו נוקפות השנים ללא פתרון נראה לעין.
אז אתם, האנשים האמיצים בשמאל הדמוקרטי, במרכז הדמוקרטי ובימין הדמוקרטי ככל שעוד יש כזה, אל תיפלו לשקר "אסון אוסלו". שאו את שמו של אוסלו בכל מקום ובכל רגע. הוא היה הסכם מבורך!
אין שום אסון אוסלו, אין שום בושה באוסלו, יש אך ורק שורה של גיבורים יהודים וערבים, שישבו באירופה והחליטו לנסות ולשים סוף לסכסוך. אני מצדיע להם, כן ירבו כמותם בשני העמים.
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, חבר הקואליציה לביטחון אזורי. לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו