אמצע החורף בירושלים, ואני סטודנט טרי ממוצא רמת גני שעבר לעיר הבירה, למעונות האֶלֶף צפופי האוכלוסין סמוך לקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. לשמחתי אישרו לי חדר קטן במעונות, בביתן בטון מלבני ארוך ואפור, אחד מרבים זהים זה לזה.

את מעט הציוד שהבאתי עימי פרקתי בחדר הסתמי, ומעל מיטתי הצמדתי פוסטר לקיר, כדי ליצור לי תחושת שייכות. את החדר חלקתי עם סטודנט לכימיה, עולה חדש מגרמניה, שהנהלת המעונות זיווגה לי. בשבוע הראשון לא ראיתיו – הוא הגיע מאוחר בלילה ויצא מוקדם בבוקר – החלפנו רק פתקים קצרים. כמעט מדי יום הלכתי ברגל לכיתות הלימוד שבקמפוס הירוק והיפה כדי להשכיל, ולפנות ערב חזרתי למעוני הדל, שטרם הרגשתי בו כבביתי.

בחדשות הרדיו של קול ישראל שמעתי כי ראש הממשלה לשעבר, גולדה מאיר, נפטרה. ארונה יוצב ברחבת הכנסת, והאזרחים הוזמנו לחלוק לה כבוד אחרון. לא היה לי קשר לגולדה, אך משום מה – קרוב לוודאי שבשל שעמום – החלטתי לקבל את ההזמנה הלא־אישית.

בחדשות קול ישראל שמעתי שגולדה נפטרה. ארונה יוצב ברחבת הכנסת, והאזרחים הוזמנו לחלוק לה כבוד אחרון. לא היה לי קשר לגולדה, אך משום מה – קרוב לוודאי בשל שעמום – החלטתי לקבל את ההזמנה הלא־אישית

בתום הלימודים, עם רדת החשכה, עטיתי מעיל כבד שקניתי במיוחד לרגל המעבר לירושלים. הוספתי כובע צמר עבה, כרכתי צעיף סביב הצוואר וצעדתי לעבר היעד, מטפס מירכתי גבעת רם אל מוזיאון ישראל בדרך לכנסת.

עברתי בכמה חורשות חשוכות. ריח טחב קל נישא באוויר. היה שקט, ואת הרעש היחיד העלו העלים והאצטרובלים שהזדמנו מתחת נעליי. ממרחק, לאורו של חצי ירח, ראיתי כמה דמויות מטושטשות, חרישיות, שהלכו בכיוון שהלכתי אני, מן הסתם לאותו היעד. הצועדים נראו מתואמים ושמרו על הקצב שבו התקדמתי גם אני. יצאתי מהחורשות והגעתי לכביש אספלט מואר באור צהבהב, המוביל אל משכן הכנסת. הדמויות הרחוקות הפכו לאנשים, וכולנו צעדנו, עדיין בקצב אחיד, אל הרחבה שמול המשכן.

הארון של גולדה הוצב במרכז רחבת הכנסת. מסביבו הלכו אנשים ושלחו מדי פעם מבט אל הארון. הצטרפתי למעגל והלכתי גם אני סביב הארון, הליכה איטית, הקפה אחת ואחריה עוד אחת, בחברת ירושלמים עטויי מעילים, כובעים וצעיפים, רובם מבוגרים ממני בשנים רבות.

תוך כדי ההליכה סביב הארון העליתי בזיכרוני את פניה של גולדה וכמה משפטים שאמרה. היו שם כמה שוטרים ואנשי משמר הכנסת, וכמה חיילות שעמדו בהצדעה. דגלי מדינת ישראל התנופפו בגאון.

לאחר שני סיבובים וחצי פרשתי ויצאתי מהמעגל. היו עוד שעזבו, ואנשים אחרים באו והצטרפו לסובבים. עמדתי בצד, הבטתי באנשים ההולכים סביב הארון וניסיתי לנחש מי מהם הכיר את ראש ממשלתנו באופן אישי, ובאילו נסיבות. רוח קרה חדרה דרך המעיל והרעידה אותי.

הארון של גולדה הוצב במרכז רחבת הכנסת. מסביבו הלכו אנשים ושלחו מדי פעם מבט אל הארון. הצטרפתי למעגל והלכתי גם אני סביב הארון, הליכה איטית, הקפה אחת ועוד אחת

טיפות הגשם שהחלו לרדת לחלחו את משקפיי ורמזו לי שעליי לשוב למעוני. הסתכלתי בפעם האחרונה בארון ובסובבים אותו, ופניתי חזרה. הלכתי, הפעם במורד הכביש, באותן חורשות שבהן עברתי קודם. היה שקט, ורק יללת תן נשמעה מדי פעם. הלכתי מהורהר, שקוע במחשבות שונות ומשונות, הפעם לא על גולדה, ובציפייה גוברת להגיע כבר אל תנור הנפט הריחני, מפיץ החום, שהמתין לי בחדר בסבלנות.

לאחר הליכה קצרה התחוור לי שיש לי שותף קטן שצץ משום מקום. לידי, קרוב מאוד, צעד לו כלב קטן ומדובלל, בצבע בז'־אפרפר, עיניו גדולות ונבונות וזנבו קופצני. הייתי בטוח שהוא יהיה שותף רגעי, שלא יתמיד, אלא ימצא לו במהרה חבר או חברה אחרים, אולי מהזן הכלבי, או יסתפח לאחרים החוזרים מהכנסת.

כדי להעמיד אותו במבחן שיניתי את מהירותי, פעם ממהר ופעם מאט ואף עוצר. הכלבלב, מצידו, עמד במבחן בהצלחה, התאים עצמו אליי ולא נראה לרגע כשוקל התנתקות. מכיוון שכך, הסתגלתי במהרה לחבר החדש והחביב. כך הלכנו זה לצד זה באותו הקצב, בכפור המתגבר ובין הטיפות שהמשיכו לרדת, אל עבר המעונות. מתבונן מהצד, אילו היה כזה, היה מסיק בוודאי כי זהו כלבי ואני בעליו, ולא היה חושב ולו לרגע קט שיש כאן היכרות קצרת מועד בלבד.

הגענו למעונות, אני וידידי, לביתן שלי, שבמרכזו מסדרון ארוך וממנו נפתחים חדרים. נכנסתי למסדרון. החדר שלי היה השני מימין. חברי החדש צעד לידי בנאמנות. פתחתי את דלת החדר ונכנסתי. סגרתי את הדלת אחריי כדרך שגרה וללא מחשבה, והשלכתי את המעיל על המיטה. הכלבלב לא נכנס איתי, אולי לא הספיק. מהר פתחתי את הדלת לרווחה, מצפה לראותו עומד לידה, תולה בי את עיניו השובבות. הוא לא היה שם.

סגרתי את הדלת אחריי כדרך שגרה וללא מחשבה והשלכתי את המעיל על המיטה. הכלבלב לא נכנס איתי, אולי לא הספיק. מהר פתחתי את הדלת לרווחה, מצפה לראותו עומד לידה, תולה בי את עיניו השובבות. הוא לא היה

הבטתי לצדדים, לאורך המסדרון, מתחילתו ועד סופו, שוב ושוב. אינו בשום מקום. הלכתי במהירות עד קצות המסדרון, לצד אחד ואז לצד השני, וחיפשתי סימן כלשהו. משלא מצאתי יצאתי מהביתן, ובכל פינה קיוויתי לראות את דמותו הקטנה והחמודה.

לא האמנתי שכך הוא עזב אותי, וקיוויתי לטוב. שום זכר לכלב. הרחקתי עד מגרש החניה הגדול והחשוך, קראתי לו "כלב… בוא, כלב," בקול חרישי שהלך וגבר, מתפלל לראותו מציץ אליי מאחורי אבן, עץ או מכונית חונה. אך לשווא. נעלם הכלבלב.

שבתי לחדרי, הכנתי כוס תה חם, התיישבתי על המיטה והסתכלתי ביומן כדי לראות אם יש לי מטלות לימודים למחר. אך הריכוז היה ממני והלאה. קמתי, חסר מנוחה, והתיישבתי שוב. נלחמתי בעצבות שאפפה אותי, ללא הצלחה.

כעבור זמן מה פתחתי שוב את דלת חדרי והבטתי החוצה אל המסדרון, מקווה לראות את הכלבלב רץ לעברי. אך המסדרון היה ריק. אולי קרה לו משהו, אולי מישהו מהדיירים שעבר הוציא אותו החוצה ועכשיו גם הוא מרחרח את האוויר הלח, מחפש אותי?

עברתי מחדש, במחשבותיי, את הדרך שעברנו יחד, זה לצד זה, מהכנסת עד למעונות, ושחזרתי את רגע ההיעלמות החטוף והמשונה, משלה את עצמי שאוכל לפצח את התעלומה.

עברתי מחדש, במחשבותיי, את הדרך שעברנו יחד, זה לצד זה, מהכנסת עד למעונות, ושחזרתי את רגע ההיעלמות החטוף והמשונה, משלה את עצמי שאוכל לפצח את התעלומה

שנים רבות עברו מאז. כלבים רבים הסתובבו סביבי, גדולים וקטנים, חלקם הזכירו במראם את הכלבלב שנעלם. חוויתי מאז פרידות משמעותיות הרבה יותר, חלקן עצובות מאוד. אבל דווקא אותו כלבלב קטן ומדובלל, בעל עיניים נבונות ומבט חברי, שנעלם במפתיע, כמו שהופיע, מבלי שהספקתי להיפרד ממנו, פוקד את זיכרוני פעמים רבות, מקפץ לו בירכתי התודעה ולא נותן לי מנוח.

אבי אללוף הוא יליד רמת גן, מתגורר במבשרת ציון. בעל תואר שלישי בפסיכומטריקה. אוהב לאסוף חוויות ולכתוב עליהן. כתב עשרות סיפורים קצרים מסוגות שונות: דמיוניים, סוריאליסטיים, סטיריים ואוטוביוגראפיים. פרסם כמה מסיפוריו באנתולוגיות שונות.