אמנם בלי גולדה ולא ירושלים אך קרה לי סיפור דומה. בסוף שנות התשעים במאה הקודמת הלכתי בדיזנגוף וכשפניתי לשד' בן גוריון נצמד אליי כלב קטן ונחמד. לאן שהלכתי, הלך אחריי. עליתי הביתה, ארבע קומות ברגל, והוא טיפס בקלות ובמיומנות. בדק בכל קומה שאני לא נכנס לאחת הדירות. פתחתי לו את הדלת. הוא נכנס ראשון, בדק את המקום שנראה לו בסדר. הסתכל עליי ולא זז. קראתי לשכנה. היא היתה מנוסה בכלבים. מיד התחילה לצעוק עליי שאני לא בסדר (לא התרגשתי, "עוד באירופה" היא היתה נוירוטית ושתלטנית) ובמקביל נתנה לכלב מים וניסתה למצוא לו גם אוכל במקרר הריק.
לא כל כך ידעתי מה עושים עם כלב בבית, אז הלכתי לישון והשארתי לו איזה שטיחון בתקווה שיבין את הרמז.
בבוקר קמתי מוקדם. ידעתי שצריך "להוציא את הכלב". ירדנו ביחד בדממה ארבע קומות. חצינו את הכביש לשדרה ופנינו לכיכר אתרים. הלכתי חסר אונים מסביב לכיכר תוך שאני שואל את עצמי האם זה מספיק כבר ה"להוציא את הכלב" ואפשר לחזור הביתה. בין הכיכר לשדרה יש ירידה קלה. הגעתי לשדרה והבחנתי שהכלב לא לצידי. הבטתי אחורה, הוא עמד בקצה כיכר אתרים כמו חיכה שאסתכל עליו, נתן בי מבט אחרון והמשיך במסעו דרומה. אני זוכר את המבט שלו שאומר "תודה ושלום" שניה לפני שנעלם.
ברטרוספקטיבה של יותר מעשרים וחמש שנה, הוא נראה לי כמו גרוש טרי המריח מחדש את ריח החופש והחוויות. לא מתעכב יותר מידי בסטוצים מזדמנים. משוטט בדרכים במטרה למצוא מקומות אירוח חדשים עם אוכל טוב יותר, כרית שינה נוחה יותר ויחס הולם.