אמצע החורף בירושלים, ואני סטודנט טרי ממוצא רמת גני שעבר לעיר הבירה, למעונות האֶלֶף צפופי האוכלוסין סמוך לקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. לשמחתי אישרו לי חדר קטן במעונות, בביתן בטון מלבני ארוך ואפור, אחד מרבים זהים זה לזה.
את מעט הציוד שהבאתי עימי פרקתי בחדר הסתמי, ומעל מיטתי הצמדתי פוסטר לקיר, כדי ליצור לי תחושת שייכות. את החדר חלקתי עם סטודנט לכימיה, עולה חדש מגרמניה, שהנהלת המעונות זיווגה לי. בשבוע הראשון לא ראיתיו – הוא הגיע מאוחר בלילה ויצא מוקדם בבוקר – החלפנו רק פתקים קצרים. כמעט מדי יום הלכתי ברגל לכיתות הלימוד שבקמפוס הירוק והיפה כדי להשכיל, ולפנות ערב חזרתי למעוני הדל, שטרם הרגשתי בו כבביתי.
אבי אללוף הוא יליד רמת גן, מתגורר במבשרת ציון. בעל תואר שלישי בפסיכומטריקה. אוהב לאסוף חוויות ולכתוב עליהן. כתב עשרות סיפורים קצרים מסוגות שונות: דמיוניים, סוריאליסטיים, סטיריים ואוטוביוגראפיים. פרסם כמה מסיפוריו באנתולוגיות שונות.
בני אדם זקוקים בשעת משבר למנהיג שניתן לסמוך עליו, לבטוח בו וללכת אחריו. מנהיג המטפח תחושת שייכות ונוטע תקווה. בשנת העצמאות ה-76 למדינת ישראל אנו מצויים במצוקה גדולה ושקועים במלחמה רב חזיתית.
אנו עדר ללא רועה. חסר לנו דוד בן גוריון וחסרה מדינאות. זוהי הטרגדיה של ישראל, שבעה חודשים בתוך המערכה הכבדה. שמחת החיים הלאומית נעתקה ואנו במין שתיקה של עצב, התנהלות רועמת של שגרה ותוגה שאינה חולפת. אנו חברה שניכרים בה סימני עייפות ומורל נמוך. טראומת המערכה האחרונה, שעדיין נמשכת, הולידה ספקות גדולים בקרב ישראלים רבים באשר לעתידה הקיומי.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
המושג "ריאליזם דיכאוני" מתאר את הנטייה של אנשים שסובלים מדיכאון קל-בינוני לבצע שיפוטים, ייחוסים וניבויים מדויקים יותר מאנשים שאינם סובלים מדיכאון. במילים אחרות, אנשים דיכאוניים הם בעלי תפיסת מציאות מדויקת יותר.
ההערכות שמבצעים אנשים שאינם מדוכאים אודות המציאות החיצונית והפנימית, מוטות באופן חיובי ולפיכך מוטעות. הטיה חיובית זו כמובן מאפשרת למי שאינו דיכאוני להסתגל ולהתמודד עם המציאות, ובעיקר לחוות פחות סבל מאנשים דיכאוניים. הריאליזם של הדיכאוניים גורם להם לסבל רב, משום שהם פוגשים את המציאות כפי שהיא באמת ולא עם הטיות, והמציאות כפי שהיא באמת קשה ולעיתים אף בלתי נסבלת.
ניצן בן-זאב היא יועצת ארגונית, מרצה ומנחה בתוכניות להכשרת מנהלי בתי ספר. מחברת אסופת השיחות עם אמהות לחיילים – "עקדת שרה" (שתיים). בהקדשה שבפתיח הספר כתבה: "לארצי מולדתי. שברת לי את הלב".
"לא חשבתי שבגיל 89 אצטרך להתחיל חיים חדשים אחרי קטסטרופה כזאת. עברנו לצרעה כדי שיהיה לילדים לאן לבוא, אבל זה לא הבית. בארי היה הבית"
בת 89, מוותיקות קיבוץ בארי. אם לארבעה. פונתה לים המלח ומשם לקיבוץ צרעה. אחיה נרצח בניר עוז
מכונת הרעל מבועתת מעינב צנגאוקר.
מצביעת בנימין נתניהו מאופקים שהעריצה אותו, סברה שהוא מר ביטחון ותמכה בו מעומק לבה.
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
צה"ל הוא אותו חלק של המדינה שנוצר ונועד כדי להגן עליה.
ב- 7/10 הוא נכשל.
מ- 8/10 ואילך, צה"ל עושה רבות ומצליח לתקן חלק מכשלונותיו.
המדינה היא אותה יישות שמאחדת מספר רב של אנשים עם מכנים משותפים, שמסוגלים לחיות ביחד, לאחד כוחות, ולאפשר לכל היחידים שבה חיים כאלו שאילו היו לבד , לא יכלו לקיים.
תפקידה החשוב ביותר של המדינה – לתת בטחון קיומי לאזרחיה.
ב- 7/10 היא נכשלה.
מ- 8/10 ואיל, המדינה עושה ככל יכולתה להעמיק ולהגדיל את כשלונה מ- 7/10.
את המדינה אי אפשר להחליף – כי היא זה אנחנו.
אבל, אפשר וחייבים להחליף את את כל מי שהיו בהנהגת המדינה עד 7/10 ומאז ועדיין כיום.
ולא צריך לחשוש מלהעיף את כולם, מהראש, דרך הכתפיים, הרגליים והידיים (ראש ממשלה, שרים, מרבית החכ"ים, ראשי כוחות הבטחון) – אפילו את הגנצנקוטים לא הייתי רוצה לראות בהנהגת העתיד (לא צריך מפלגה בשביל לדעת היכן נמצאים סמרטוטי הרצפה, אצל רמי לוי יש עכשיו מבצע) – לא צריך לחשוש כי יותר גרועים אי אפשר למצוא גם אם נחפש בפנסי הלוגן.
אין אפילו תחום אחד לרווחה שבו הנהגת המדינה הנוכחית (הממשלה, החכ"ים של הקואליציה, מנכל"י המשרדים השונים) לא נכשלה בצורה הכי חרוצה והכי מחפירה.
בהשאלה מעולם הפיננסים – כדי להוכיח לפעמים עד כמה מנהלי ההשקעות לא יודעים כלום, נהוג להשוות תיק מניות של מנהל השקעות כלשהו מפורסם לתיק השקעות של קוף (יענו, בחירה מקרית של מניות ללא שום ידע) – ברוב המקרים , התיק של הקוף מניב תשואה טובה יותר.
באותה מידה – ממשלת קופים (שימפנזים, אורנ-אוטנים וכמה רזוסים) הייתה עושה עבודה טובה יותר, בכל תחום, מהפשלונריה הנוכחית שקוראת לעצמה ממשלה.
אוייב העם והמדינה, המשפט נמרח ונגרר האיש הנורא הזה חייב ללכת. חובה לפנות את הפרצוף הזדוני מרושע שלו. צריך לסיים עם הליך גרירת הרגליים השקרי ההצגה המשפטית כולנו שמענו את העדויות..
המפלילות המוקלטות, אין ספק שדין נתניהו הוא לכלא.
משבר שמן הזית: ישראל מתרחקת מביטחון תזונתי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל הטוב הזה הוא בזכות ממשלה רשלנית נהנתנית שהמדינה ואזרחיה מעניינים אותה כקליפת השום, אליה מצטרפות חברות המזון הבזויות, חסרות המוסר שמסוגלות להתמסר תמורת כסף. לא אמנע מכנות אותן בשמן, זונות. זה התחיל ב"זאבית" כהן, זה ממשיך באוסם, שטראוס ועוד…
מדוע שלא תתבישו בעצמכם?!
כי לזונות אין בושה!
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אמנם בלי גולדה ולא ירושלים אך קרה לי סיפור דומה. בסוף שנות התשעים במאה הקודמת הלכתי בדיזנגוף וכשפניתי לשד' בן גוריון נצמד אליי כלב קטן ונחמד. לאן שהלכתי, הלך אחריי. עליתי הביתה, ארבע קומות ברגל, והוא טיפס בקלות ובמיומנות. בדק בכל קומה שאני לא נכנס לאחת הדירות. פתחתי לו את הדלת. הוא נכנס ראשון, בדק את המקום שנראה לו בסדר. הסתכל עליי ולא זז. קראתי לשכנה. היא היתה מנוסה בכלבים. מיד התחילה לצעוק עליי שאני לא בסדר (לא התרגשתי, "עוד באירופה" היא היתה נוירוטית ושתלטנית) ובמקביל נתנה לכלב מים וניסתה למצוא לו גם אוכל במקרר הריק.
לא כל כך ידעתי מה עושים עם כלב בבית, אז הלכתי לישון והשארתי לו איזה שטיחון בתקווה שיבין את הרמז.
בבוקר קמתי מוקדם. ידעתי שצריך "להוציא את הכלב". ירדנו ביחד בדממה ארבע קומות. חצינו את הכביש לשדרה ופנינו לכיכר אתרים. הלכתי חסר אונים מסביב לכיכר תוך שאני שואל את עצמי האם זה מספיק כבר ה"להוציא את הכלב" ואפשר לחזור הביתה. בין הכיכר לשדרה יש ירידה קלה. הגעתי לשדרה והבחנתי שהכלב לא לצידי. הבטתי אחורה, הוא עמד בקצה כיכר אתרים כמו חיכה שאסתכל עליו, נתן בי מבט אחרון והמשיך במסעו דרומה. אני זוכר את המבט שלו שאומר "תודה ושלום" שניה לפני שנעלם.
ברטרוספקטיבה של יותר מעשרים וחמש שנה, הוא נראה לי כמו גרוש טרי המריח מחדש את ריח החופש והחוויות. לא מתעכב יותר מידי בסטוצים מזדמנים. משוטט בדרכים במטרה למצוא מקומות אירוח חדשים עם אוכל טוב יותר, כרית שינה נוחה יותר ויחס הולם.