אמצע החורף בירושלים, ואני סטודנט טרי ממוצא רמת גני שעבר לעיר הבירה, למעונות האֶלֶף צפופי האוכלוסין סמוך לקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. לשמחתי אישרו לי חדר קטן במעונות, בביתן בטון מלבני ארוך ואפור, אחד מרבים זהים זה לזה.
את מעט הציוד שהבאתי עימי פרקתי בחדר הסתמי, ומעל מיטתי הצמדתי פוסטר לקיר, כדי ליצור לי תחושת שייכות. את החדר חלקתי עם סטודנט לכימיה, עולה חדש מגרמניה, שהנהלת המעונות זיווגה לי. בשבוע הראשון לא ראיתיו – הוא הגיע מאוחר בלילה ויצא מוקדם בבוקר – החלפנו רק פתקים קצרים. כמעט מדי יום הלכתי ברגל לכיתות הלימוד שבקמפוס הירוק והיפה כדי להשכיל, ולפנות ערב חזרתי למעוני הדל, שטרם הרגשתי בו כבביתי.
אבי אללוף הוא יליד רמת גן, מתגורר במבשרת ציון. בעל תואר שלישי בפסיכומטריקה. אוהב לאסוף חוויות ולכתוב עליהן. כתב עשרות סיפורים קצרים מסוגות שונות: דמיוניים, סוריאליסטיים, סטיריים ואוטוביוגראפיים. פרסם כמה מסיפוריו באנתולוגיות שונות.
"לא חשבתי שבגיל 89 אצטרך להתחיל חיים חדשים אחרי קטסטרופה כזאת. עברנו לצרעה כדי שיהיה לילדים לאן לבוא, אבל זה לא הבית. בארי היה הבית"
בת 89, מוותיקות קיבוץ בארי. אם לארבעה. פונתה לים המלח ומשם לקיבוץ צרעה. אחיה נרצח בניר עוז
לפני 76 שנים, בשלהי מלחמת העצמאות, כאשר הניצחון היה כבר בהישג יד, שרטט דוד בן גוריון במפגש עם מפקדי הצבא את קווי המתאר של המציאות דאז:
"היהיה 'קץ' – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? […] יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו: עמי ערב הוכו על-ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? יש להניח כי יש להם רגש כבוד. נעשה מאמצי שלום – אבל לשלום דרושים שני צדדים. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? האמת: ניצחנו לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד? […] ניזקק תמיד לכוח מגן מעולה ומובחר" (יומן מלחמה, 27.11.1948, ע' 853).
בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
מה נשתנה ביום הזיכרון הזה? מה אפשר לומר ביום הזיכרון ה-76 למדינת ישראל שלא נאמר כבר קודם, בימי האבל, בהם בכל שנה אנחנו מבקשים לקרוע שוב ושוב את בגדינו ולשים עפר על ראשנו?
שביום הזיכרון הזה – לצד יקירנו שנפלו, נהרגו, מסרו נפשם – נזכור את המתים המהלכים. אלה שכבר יותר משבעה חודשים נמצאים מתחת לאדמה בעודם נושמים, ואנחנו לא יודעים אם חיים הם או מתים.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
בימים האלה סביב ימי הזיכרון תקוע לי גוש בגרון, גוש של כאב, של פחד, של אימה, של חוסר אונים, של זעם. גוש של כ-1500 קברים חדשים בבתי העלמין, של כ-11500 פצועות ופצועים ושל 132 חטופים.
אורי (שם בדוי) איבד 15 חברים בנובה, ועוד 5 מחבריו חטופים. והוא רק בן 22. רוני (שם בדוי) בת ה-23 לא מסוגלת ללכת לבד ברחוב, היא ישנה שעה או שעתיים בכל לילה, דוחה עוד ועוד את שעת ההליכה לישון כדי לא לפגוש בסיוטים את החברים שנרצחו כשהיא התחבאה בבור, חוסה בצל שורשי העץ. ביום הם קמים לעבודה, מתפקדים כמו אריות. בלילות הם צונחים אל התהום. פוגשים את הפחד למות, את הפחד להשתגע. את הפחד להתמוסס. להיעלם.
ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת ומדריכה קלינית בעמותת לב בטוח. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה לפסיכולוגיה של טראומה במכללת הרצוג.
משבר שמן הזית: ישראל מתרחקת מביטחון תזונתי
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל הטוב הזה הוא בזכות ממשלה רשלנית נהנתנית שהמדינה ואזרחיה מעניינים אותה כקליפת השום, אליה מצטרפות חברות המזון הבזויות, חסרות המוסר שמסוגלות להתמסר תמורת כסף. לא אמנע מכנות אותן בשמן, זונות. זה התחיל ב"זאבית" כהן, זה ממשיך באוסם, שטראוס ועוד…
מדוע שלא תתבישו בעצמכם?!
כי לזונות אין בושה!
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אמנם בלי גולדה ולא ירושלים אך קרה לי סיפור דומה. בסוף שנות התשעים במאה הקודמת הלכתי בדיזנגוף וכשפניתי לשד' בן גוריון נצמד אליי כלב קטן ונחמד. לאן שהלכתי, הלך אחריי. עליתי הביתה, ארבע קומות ברגל, והוא טיפס בקלות ובמיומנות. בדק בכל קומה שאני לא נכנס לאחת הדירות. פתחתי לו את הדלת. הוא נכנס ראשון, בדק את המקום שנראה לו בסדר. הסתכל עליי ולא זז. קראתי לשכנה. היא היתה מנוסה בכלבים. מיד התחילה לצעוק עליי שאני לא בסדר (לא התרגשתי, "עוד באירופה" היא היתה נוירוטית ושתלטנית) ובמקביל נתנה לכלב מים וניסתה למצוא לו גם אוכל במקרר הריק.
לא כל כך ידעתי מה עושים עם כלב בבית, אז הלכתי לישון והשארתי לו איזה שטיחון בתקווה שיבין את הרמז.
בבוקר קמתי מוקדם. ידעתי שצריך "להוציא את הכלב". ירדנו ביחד בדממה ארבע קומות. חצינו את הכביש לשדרה ופנינו לכיכר אתרים. הלכתי חסר אונים מסביב לכיכר תוך שאני שואל את עצמי האם זה מספיק כבר ה"להוציא את הכלב" ואפשר לחזור הביתה. בין הכיכר לשדרה יש ירידה קלה. הגעתי לשדרה והבחנתי שהכלב לא לצידי. הבטתי אחורה, הוא עמד בקצה כיכר אתרים כמו חיכה שאסתכל עליו, נתן בי מבט אחרון והמשיך במסעו דרומה. אני זוכר את המבט שלו שאומר "תודה ושלום" שניה לפני שנעלם.
ברטרוספקטיבה של יותר מעשרים וחמש שנה, הוא נראה לי כמו גרוש טרי המריח מחדש את ריח החופש והחוויות. לא מתעכב יותר מידי בסטוצים מזדמנים. משוטט בדרכים במטרה למצוא מקומות אירוח חדשים עם אוכל טוב יותר, כרית שינה נוחה יותר ויחס הולם.