אמצע החורף בירושלים, ואני סטודנט טרי ממוצא רמת גני שעבר לעיר הבירה, למעונות האֶלֶף צפופי האוכלוסין סמוך לקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. לשמחתי אישרו לי חדר קטן במעונות, בביתן בטון מלבני ארוך ואפור, אחד מרבים זהים זה לזה.
את מעט הציוד שהבאתי עימי פרקתי בחדר הסתמי, ומעל מיטתי הצמדתי פוסטר לקיר, כדי ליצור לי תחושת שייכות. את החדר חלקתי עם סטודנט לכימיה, עולה חדש מגרמניה, שהנהלת המעונות זיווגה לי. בשבוע הראשון לא ראיתיו – הוא הגיע מאוחר בלילה ויצא מוקדם בבוקר – החלפנו רק פתקים קצרים. כמעט מדי יום הלכתי ברגל לכיתות הלימוד שבקמפוס הירוק והיפה כדי להשכיל, ולפנות ערב חזרתי למעוני הדל, שטרם הרגשתי בו כבביתי.
אבי אללוף הוא יליד רמת גן, מתגורר במבשרת ציון. בעל תואר שלישי בפסיכומטריקה. אוהב לאסוף חוויות ולכתוב עליהן. כתב עשרות סיפורים קצרים מסוגות שונות: דמיוניים, סוריאליסטיים, סטיריים ואוטוביוגראפיים. פרסם כמה מסיפוריו באנתולוגיות שונות.
הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.
מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.
האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אמנם בלי גולדה ולא ירושלים אך קרה לי סיפור דומה. בסוף שנות התשעים במאה הקודמת הלכתי בדיזנגוף וכשפניתי לשד' בן גוריון נצמד אליי כלב קטן ונחמד. לאן שהלכתי, הלך אחריי. עליתי הביתה, ארבע קומות ברגל, והוא טיפס בקלות ובמיומנות. בדק בכל קומה שאני לא נכנס לאחת הדירות. פתחתי לו את הדלת. הוא נכנס ראשון, בדק את המקום שנראה לו בסדר. הסתכל עליי ולא זז. קראתי לשכנה. היא היתה מנוסה בכלבים. מיד התחילה לצעוק עליי שאני לא בסדר (לא התרגשתי, "עוד באירופה" היא היתה נוירוטית ושתלטנית) ובמקביל נתנה לכלב מים וניסתה למצוא לו גם אוכל במקרר הריק.
לא כל כך ידעתי מה עושים עם כלב בבית, אז הלכתי לישון והשארתי לו איזה שטיחון בתקווה שיבין את הרמז.
בבוקר קמתי מוקדם. ידעתי שצריך "להוציא את הכלב". ירדנו ביחד בדממה ארבע קומות. חצינו את הכביש לשדרה ופנינו לכיכר אתרים. הלכתי חסר אונים מסביב לכיכר תוך שאני שואל את עצמי האם זה מספיק כבר ה"להוציא את הכלב" ואפשר לחזור הביתה. בין הכיכר לשדרה יש ירידה קלה. הגעתי לשדרה והבחנתי שהכלב לא לצידי. הבטתי אחורה, הוא עמד בקצה כיכר אתרים כמו חיכה שאסתכל עליו, נתן בי מבט אחרון והמשיך במסעו דרומה. אני זוכר את המבט שלו שאומר "תודה ושלום" שניה לפני שנעלם.
ברטרוספקטיבה של יותר מעשרים וחמש שנה, הוא נראה לי כמו גרוש טרי המריח מחדש את ריח החופש והחוויות. לא מתעכב יותר מידי בסטוצים מזדמנים. משוטט בדרכים במטרה למצוא מקומות אירוח חדשים עם אוכל טוב יותר, כרית שינה נוחה יותר ויחס הולם.