אמצע החורף בירושלים, ואני סטודנט טרי ממוצא רמת גני שעבר לעיר הבירה, למעונות האֶלֶף צפופי האוכלוסין סמוך לקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. לשמחתי אישרו לי חדר קטן במעונות, בביתן בטון מלבני ארוך ואפור, אחד מרבים זהים זה לזה.
את מעט הציוד שהבאתי עימי פרקתי בחדר הסתמי, ומעל מיטתי הצמדתי פוסטר לקיר, כדי ליצור לי תחושת שייכות. את החדר חלקתי עם סטודנט לכימיה, עולה חדש מגרמניה, שהנהלת המעונות זיווגה לי. בשבוע הראשון לא ראיתיו – הוא הגיע מאוחר בלילה ויצא מוקדם בבוקר – החלפנו רק פתקים קצרים. כמעט מדי יום הלכתי ברגל לכיתות הלימוד שבקמפוס הירוק והיפה כדי להשכיל, ולפנות ערב חזרתי למעוני הדל, שטרם הרגשתי בו כבביתי.
אבי אללוף הוא יליד רמת גן, מתגורר במבשרת ציון. בעל תואר שלישי בפסיכומטריקה. אוהב לאסוף חוויות ולכתוב עליהן. כתב עשרות סיפורים קצרים מסוגות שונות: דמיוניים, סוריאליסטיים, סטיריים ואוטוביוגראפיים. פרסם כמה מסיפוריו באנתולוגיות שונות.
לפני כשבועיים עשיתי את דרכי ברגל לשכונת בטן אל הווא בסילואן. כאשר צעדתי אל עבר גרם המדרגות הארוך, בין הסמטאות הצפופות, ראיתי עוד ועוד עיי חורבות. בית שנחרב, ואחריו עוד אחד ועוד אחד.
לפי נתונים שאספה עמותת עיר עמים, בחודשיים האחרונים של 2024 הרסה עיריית ירושלים 28 בתים בשכונת אל בוסתאן. 28 בתים שהשאירו משפחות רבות ועשרות ילדים ללא גג לראשם.
אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".
מלחמה היא תמיד משחק ציני של מספרים, או יותר נכון טרגדיה שבדרך כלל מסוכמת באופן כמותי. אבל בוודאי שיש משמעות למספרים, ובשל חשיבותם, בדרך כלל יש לצדדים במלחמה אינטרס להסתירם או לסלפם.
דוגמה מובהקת לכך היא המלחמה באוקראינה, בה שני הצדדים מסתירים את מספר האבדות שלהם לצד ניפוח של נתוני האבדות של האויב. אולם בישראל תמיד הייתה אמונה שאנחנו אמינים יותר ושקופים יותר, ולראיה, שמות הרוגינו מפורסמים ביום נפילתם.
חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.
שינוי האקלים פוגש את האנושות בכל החולשות שלה
בספרו "אלטנוילנד" תיאר בנימין זאב הרצל מערכת בחירות דמיונית שעתידה להתקיים ב"חברה החדשה", כלומר במדינת ישראל העתידית.
בין המתמודדים בבחירות באותה מדינה עתידית נזכר ד"ר גאייר (בגרמנית: עוף דורס אוכל נבלות), שמתואר כקנאי דתי וכלאומן גזעני, "מסית, מדיח המפריח סיסמאות שנועדו להחניף להמון".
ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אמנם בלי גולדה ולא ירושלים אך קרה לי סיפור דומה. בסוף שנות התשעים במאה הקודמת הלכתי בדיזנגוף וכשפניתי לשד' בן גוריון נצמד אליי כלב קטן ונחמד. לאן שהלכתי, הלך אחריי. עליתי הביתה, ארבע קומות ברגל, והוא טיפס בקלות ובמיומנות. בדק בכל קומה שאני לא נכנס לאחת הדירות. פתחתי לו את הדלת. הוא נכנס ראשון, בדק את המקום שנראה לו בסדר. הסתכל עליי ולא זז. קראתי לשכנה. היא היתה מנוסה בכלבים. מיד התחילה לצעוק עליי שאני לא בסדר (לא התרגשתי, "עוד באירופה" היא היתה נוירוטית ושתלטנית) ובמקביל נתנה לכלב מים וניסתה למצוא לו גם אוכל במקרר הריק.
לא כל כך ידעתי מה עושים עם כלב בבית, אז הלכתי לישון והשארתי לו איזה שטיחון בתקווה שיבין את הרמז.
בבוקר קמתי מוקדם. ידעתי שצריך "להוציא את הכלב". ירדנו ביחד בדממה ארבע קומות. חצינו את הכביש לשדרה ופנינו לכיכר אתרים. הלכתי חסר אונים מסביב לכיכר תוך שאני שואל את עצמי האם זה מספיק כבר ה"להוציא את הכלב" ואפשר לחזור הביתה. בין הכיכר לשדרה יש ירידה קלה. הגעתי לשדרה והבחנתי שהכלב לא לצידי. הבטתי אחורה, הוא עמד בקצה כיכר אתרים כמו חיכה שאסתכל עליו, נתן בי מבט אחרון והמשיך במסעו דרומה. אני זוכר את המבט שלו שאומר "תודה ושלום" שניה לפני שנעלם.
ברטרוספקטיבה של יותר מעשרים וחמש שנה, הוא נראה לי כמו גרוש טרי המריח מחדש את ריח החופש והחוויות. לא מתעכב יותר מידי בסטוצים מזדמנים. משוטט בדרכים במטרה למצוא מקומות אירוח חדשים עם אוכל טוב יותר, כרית שינה נוחה יותר ויחס הולם.