ברכות לעמותת המרכז למלחמת יום הכיפורים, לכותבים ולעורכים, לרגל השקת הספר "יום פקודה" השבוע. יו"ר העמותה רמי סווט כתב בהקדמה לספר:
"ספר זה נכתב במלאות 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, כמיזם של המרכז למלחמת יום הכיפורים, עמותה שהוקמה על ידי בוגרי המלחמה, ששמו לעצמם מטרה לחקור את קורותיה, להנציח את חלליה, לתת כבוד ללוחמיה ולהנחיל לדורות הבאים את סיפורה ולקחיה".
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
הספר מכיל 44 מאמרים שנכתבו במיוחד לספר מההיבט המדיני, הפוליטי, הצבאי והאנושי. בין הכותבים האלוף גיורא רום ז"ל, האלופים עמוס ידלין, אהרון זאבי פרקש, אורי אור, אורי שגיא, עמי איילון וגיורא איילנד, חגי צורף, אסא כשר, חיים באר, בני מיכלסון, אבירם ברקאי וכותבים וחוקרים רבים וטובים אחרים.
השער הראשון בספר, "מגעים מדיניים, פוליטיקה ישראלית וממשלה במלחמה" ושני המאמרים הראשונים בו, נכתבו על ידי פרופ' אורי בר-יוסף בשיתוף עם ד"ר מוטי גלוסקא ("מלחמה או לא מלחמה, זאת השאלה") וד"ר יגאל קיפניס ("המפנה, המתווה והכאוס") ובהם אתמקד כאן.
מלחמה או לא מלחמה, זאת השאלה
עמדתו של בר-יוסף לגבי הכיבוש מנוסחת בתחילת המאמר:
"לאור המציאות בת ימינו, שבה הכיבוש נמשך ואיתו גואה המחיר הביטחוני, הכלכלי, המוסרי והבינלאומי שאנחנו משלמים, ניתן להפיק לקחים רלוונטיים ואקטואליים מן האירועים והתהליכים שקרו ואלה שלא קרו בין שתי המלחמות. בדגש על כישלון המאמצים לקדם פתרון מדיני שהיה יכול, אולי, לשים קץ לעימות הצבאי, לפחות בין ישראל לבכירה במדינות ערב".
לגבי האפשרות למנוע את המלחמה, בר-יוסף כותב על שלושה חידושים שהציג קיפניס בספרו 1973 הדרך למלחמה:
1
הנרי קיסינג'ר עמד להשיק לאחר הבחירות בישראל יוזמה מדינית גדולה.
2
גולדה מאיר ומשה דיין היו היחידים בצמרת המדינית שידעו על כך ולכן העריכו כי הסיכוי שמצרים תפתח במלחמה דווקא ערב השקת תוכנית מדינית משמעותית הוא קטן. לכן התרשמו פחות מהידיעות המתריעות ערב המלחמה.
3
הם התחייבו לבית הלבן, בתמורה להרפיה בלחץ להתקדם להסדר שבמרכזו נסיגה לגבול הבינלאומי, כי ישראל לא תכה מכה מקדימה ולא תגייס מילואים לפני שתיפתח האש.
בר-יוסף כותב שלא כל החוקרים מסכימים עם קיפניס. למשל, חגי צורף, איש ארכיון המדינה שהשתתף גם בכתיבת הספר "יום פקודה", לא מצא עדות משמעותית לכך שקיסינג'ר עמד להשיק תוכנית מדינית משמעותית אחרי הבחירות, ולכך שמודעות לתוכנית כזו השפיעה על הערכתם של גולדה ודיין את הסבירות הנמוכה לדעתם לפריצת מלחמה.
צורף, שהשתתף בכתיבת "יום פקודה", לא מצא עדות לכך שקיסינג'ר עמד להשיק תוכנית מדינית משמעותית אחרי הבחירות, ושמודעות לתוכנית כזו השפיעה על הערכתם של גולדה ודיין את הסבירות הנמוכה למלחמה
בר-יוסף כותב, שסביר להניח כי קבלת המתווה שהציע חאפז איסמעיל בפברואר 1973 הייתה יכולה למנוע את המלחמה, אבל שגולדה, ישראל גלילי ודיין ראו את המתווה כבלתי קביל לחלוטין ב-18 באפריל 1973.
בר-יוסף מסביר את ההתנהגות של מנהיגי ישראל בציטוט מספרו של קיסינג'ר, שאומר כי מנהיגי ישראל, גם כשקיבלו הצעת שלום, היו מגלים תחילה התנגדות עזה כדי להראות שאינם פתאים ובכך להרתיע דרישות נוספות לוויתורים ישראליים.
בר-יוסף מסכם את מאמרו בכך שאיש מהם (גולדה, גלילי ודיין) לא ציפה שהמלחמה תהפוך לטראומה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל ושהם יהיו אחראים יותר מכל אחר לפרוץ המלחמה.
המפנה, המתווה והכאוס
קיפניס כותב, שלדעתו לא ניתן להבין את התנהלות ישראל בדרך אל המלחמה כמו גם את היערכותה לקראת מתקפה עליה בלי לבחון את ההיבטים התרבותי-חברתי והמדיני.
- בהיבט התרבותי-חברתי קיפניס מתייחס לאופוריה והשחצנות הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים.
- בהיבט המדיני קיפניס שואל: האם המלחמה הייתה בלתי נמנעת? האם לא הייתה חלופה מדינית להמתנה למלחמה הצפויה? האם היה תכתיב מדיני שנטל מצה"ל את יתרון היוזמה ושכפה על מפקדיו וחייליו להמתין על הקווים ולסטות בכך מתרבות הלחימה שהם מורגלים בה? תרבות לחימה המבוססת על יוזמה, הפתעה ועל ניהול הקרב בשטח האויב?
קיפניס שואל: האם המלחמה הייתה בלתי נמנעת? האם לא הייתה חלופה מדינית להמתנה למלחמה הצפויה? האם היה תכתיב מדיני שנטל מצה"ל את יתרון היוזמה ושכפה על מפקדיו וחייליו להמתין על הקווים?
קיפניס כותב שהיו למנהיגי ישראל ב-1973 שתי חלופות:
- האחת, להיענות ליוזמת קיסינג'ר וריצ'רד ניקסון ולקבל את המתווה שהציעו, משא ומתן לשלום בין ישראל ומצרים שיתנהל בתיווך קיסינג'ר ויתבסס על הצעת השלום של הנשיא אנואר סאדאת.
- החלופה השנייה הייתה להמתין למלחמה שסאדאת הנחה את צבאו להתכונן אליה, כדי להניע תהליך מדיני אם יתמהמה קיסינג'ר לקדמו.
קיפניס כותב שגולדה מאיר ומשה דיין דחו את המתווה המדיני באפריל 73' ובחרו בחלופה השנייה של המתנה למלחמה, למרות התנגדותו של גלילי. לדעת קיפניס הם דחו את יוזמת קיסינג'ר כי לא קיבלו את העיקרון של הכרה ישראלית בריבונות מצרית על כל סיני תמורת הסדרי בטחון לישראל.
קיפניס מסכם שמנהיגי ישראל ומצרים שאפו לשלום. סאדאת, שמטרותיו היו לחבור לארה"ב ובמסגרת הסכם שלום להחזיר למצרים את סיני, השיג את שתי מטרותיו ואילו ישראל כשלה.
גם קיפניס מצטט את קיסינג'ר בסיום מאמרו וכותב: "ישראל שגתה באשליה שתוכל לרכוש שטח ניכר וגם להשיג שלום", ומוסיף שכשקיסינג'ר פגש את גולדה לאחר המלחמה הוא אמר לה "אינני רוצה להאשים איש, אבל במהלך שנת 1973 אפשר היה למנוע את המלחמה".
קיפניס מסכם שמנהיגי ישראל ומצרים שאפו לשלום. סאדאת, שמטרותיו היו לחבור לארה"ב ובמסגרת הסכם שלום להחזיר למצרים את סיני, השיג את שתי מטרותיו ואילו ישראל כשלה
קיפניס כותב, שאלו הטוענים שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת, אימצו כתיבה היסטוריוגרפית אפולוגטית תוך השמטת ראיות בהיקף נרחב שסותרות את טענותיהם. הוא גם טוען שהתכתיב המדיני שנטל מצה"ל את יתרון היוזמה היה הגורם העיקרי לכאוס במלחמה, יותר מהמחדל המודיעיני ויותר מהשחצנות של ראשי הצבא.
גולדה מאיר ומשה דיין לא שכחו את דברי קיסינג'ר והקפידו לנהוג על פי הזהרתו ותביעותיו לא לפתוח במכת מנע, לא לגייס מילואים ולא להזיז כוחות דבר שיצר עבור צה"ל את תנאי הפתיחה הקשים.
המאמרים של בר-יוסף וקיפניס מדגישים היבטים שונים של מחדלי מלחמת יום הכיפורים, כאשר קיפניס מדגיש בעיקר את התכתיב המדיני שכפה קיסינג'ר על מנהיגי ישראל ודרכם על מפקדי וחיילי צה"ל.
שניהם מטילים את האחריות לאי מניעת המלחמה על מנהיגי ישראל שדחו לדעתם את הצעת השלום המצרית ואת המתווה שהציע קיסינג'ר בשל סרבנות מדינית ואי נכונות לסגת לגבול הבינלאומי.
שני המאמרים מרתקים אך האם הם מדייקים בנושא זה? האם גולדה מאיר ומשה דיין דחו את נוסחת קיסינג'ר ואת העיקרון של הכרה ישראלית בריבונות מצרית על כל סיני תמורת הסדרי בטחון לישראל בחודשים מרץ עד מאי 1973 ובשל סרבנותם לא נמנעה המלחמה? התשובה היא לא, הם לא דחו את נוסחת קיסינג'ר.
שניהם העבירו תשובות חיוביות לקיסינג'ר ב-1 במרץ 1973 בביקור גולדה מאיר בוושינגטון וב-16 במאי במסר שהעביר גד יעקובי דרך השגרירות האמריקאית בתל-אביב בשם משה דיין לקראת פגישתו השנייה של קיסינג'ר עם איסמעיל ב-20 במאי בפריז.
האם גולדה ודיין דחו את נוסחת קיסינג'ר ואת עיקרון ההכרה הישראלית בריבונות מצרית על סיני תמורת הסדרי בטחון לישראל, בין מרץ למאי 1973, ובשל סרבנותם לא נמנעה המלחמה? לא. שניהם ענו בחיוב לקיסינג'ר
יום פקודה הוא ספר מרשים מאוד שעוסק במלחמת יום כיפור באופן אמיץ, ביקורתי, רחב היקף וראוי שיהיה בכל בית בישראל. אבל לגבי השאלה מי מנע הסדר מדיני במאי 1973 אין בספר את התשובה הנכונה.
בניגוד למה שבר-יוסף וקיפניס כותבים, גולדה מאיר ומשה דיין קיבלו את נוסחת קיסינג'ר מספר חודשים לפני שפרצה המלחמה. השגרירים בוושינגטון שמחה דיניץ ויצחק רבין העידו על כך.
כשקיסינג'ר אמר לגולדה מאיר: "אינני רוצה להאשים איש, אבל במהלך שנת 1973 אפשר היה למנוע את המלחמה", נראה שדיבר אל עצמו, כי ידע שהוא זה שטרפד את השיחות המדיניות החשאיות בין ישראל ומצרים ב-20 במאי 1973 בפריז.
ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוד"ר רמי רום, זרקת פצצה בסיפא – כשקיסינג'ר אמר לגולדה מאיר: "אינני רוצה להאשים איש, אבל במהלך שנת 1973 אפשר היה למנוע את המלחמה", נראה שדיבר אל עצמו, כי ידע שהוא זה שטרפד את השיחות המדיניות החשאיות בין ישראל ומצרים ב-20 במאי 1973 בפריז.
האמנם מדינת ישאל לא הייתה מסוגלת להתקדם במו"מ עם המצרים גם אם קיסינג'ר ניסה לעצור התקדמות כזאת?
השלכות ל2023 – במדינת ישראל יש כוחות פנימיים שחיים במרחב "הכחשת המציאות" (איתי ברון) שמונעים מלחמה נוספת עוצמתית וכואבת אפילו יותר מ 1973