לימור (שם בדוי) עובדת במשרד בתחום הביטוח בגוש דן. העבודה שלה ושל המשרד לא קשורה ישירות למלחמה. למרות זאת – ואולי דווקא בגלל זה – במשרד שוררת אווירת נכאים. לדבריה, מזה כשבועיים וחצי, היא וכל חבריה לעבודה מתקשים לבצע את עבודתם.

"בימים הראשונים למלחמה עבדתי מהבית", היא מספרת, "אחר כך נדרשתי להגיע לעבודה פיזית לחלק מהשבוע, כמו רוב העובדים במשרד. גם בבית וגם במשרד, אני מתקשה לתפקד. אני לא ישנה בלילות, יש לי התקפי חרדה, קשה לי לנשום. יש לי ילדים קטנים בבית, הם עם בן הזוג כשאני בעבודה, ולהיפך. הראש שלי עסוק בהם, בזוועה שקרתה במדינה, שעדיין קורית, ומה שעוד עלול לקרות.

"הדבר האחרון שמעסיק אותי זאת העבודה שלי. התפוקה שלי היא 20%–30% מהרגיל. בזמן שלקח לי לפני המלחמה לעבוד על 15 תיקים, אני מצליחה היום אולי לעבוד על ארבעה. האוזניים כרויות לטלפונים ולאזעקות, העיניים נודדות למסכי החדשות. וכולם ככה.

"אני מתקשה לתפקד. לא ישנה בלילות. הראש בילדים שלי ובזוועה במדינה, האזוניים כרויות לטלפון ולאזעקות, העיניים בחדשות. הדבר האחרון שמעסיק אותי זאת העבודה. התפוקה שלי היא 20%–30% מהרגיל. כולם כאן ככה"

"בימים שנראים עכשיו רחוקים, לפני המלחמה, שיחות הברזייה שלנו היו צחוקים, רכילות, סחבקייה. עכשיו? מאז המלחמה לא שומעים כאן צחוק. אין ארוחות צוהריים משותפות. יש מי שמסתגרים, משתבללים בקונכייה שלהם. ויש מי שמדברים ומנסים לתמוך אלה באלה.

ילדים שביתם נפגע מפגיעת רקטה בקריית שמונה, 23 באוקטובר 2023 (צילום: ארז בן שמעון, פלאש 90)

"אנשים מספרים על סיוטים בלילות, פחדים, על ילדים וההורים המבוגרים שלהם. הכאב, העצב, החרדה, הזעם, מורגשים כל הזמן. ואנחנו עוד במרכז הארץ, לא בדרום. אף אחד כאן לא היה בקשר קרוב עם נרצחים וחטופים. אבל כמובן שיש קשר לחיילים. ויש כאלה שמארחים משפחות מהדרום. כולנו באותה סירה.

"לכאורה, המשרד מתפקד, משחקים אותה כאילו עובדים כרגיל. אבל אף אחד לא עובד בתפוקה מלאה. המנהלים לוחצים על העובדים להגיע, להתרכז במשימות, להביא תוצאות. אבל הם בעצמם בתפקוד נמוך בגלל הקשיים והתחושות הקשות הפרטיים שלהם. אז יש מתחים וכעסים.

"המנהלים לוחצים על העובדים להגיע, להתרכז, להביא תוצאות. אבל הם בעצמם בתפקוד נמוך בגלל הקשיים שלהם. אז יש מתחים וכעסים"

"מישהי אמרה, 'אם תגידו לי לבוא כשאין לי פתרון לילדים – אני פשוט אקח ימי חופש והעבודה בכלל לא תתבצע'".

עשרות עובדים שאיתם שוחחתי, בענפים רבים שאינם חלק ישיר מהמאמץ המלחמתי והטיפול בנפגעים, מתארים חוויה דומה. "המוח עובד ממש ממש לאט", מספר ד"ר אורי אמיתי, היסטוריון מאוניברסיטת חיפה, "הכול לוקח יותר זמן מהרגיל. אני בודק עבודה של סטודנט, ובאמצע הפסקה קולט שאני לא זוכר מה היה כתוב בהתחלה, וחוזר לקרוא שוב. כשאני כותב, המילים לא רוצות לבוא".

טיל יירוט של מערכת כיפת ברזל בדרום הארץ, 24 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo / Ariel Schalit)

"כשפגשתי סטודנט לשבת על עבודה שלו, התחלנו לדבר על 'המצב'. אחרי השיחה הזאת וכנראה בזכותה, זאת הייתה הפעם הראשונה בשבועיים האחרונים שהרגשתי יעיל כרגיל".

רוב העובדים מבקשים להישאר בעילום שם, כדי לא להצהיר בפומבי על הפגיעה בתפקודם בעבודה. קרול (שם בדוי) מתכנתת בהייטק, מספרת: "אני בדכדוך מתמיד וקושי להתרכז. מגיעים מעט אנשים למשרד, רוב המקומות לאכול סגורים, ויש דיונים וויכוחים מבאסים ומטלטלים על המצב. ברור שהתפוקה נפגעת".

"המוח עובד ממש ממש לאט. הכול לוקח יותר זמן מהרגיל. אני קורא, ובאמצע הפסקה קולט שאני לא זוכר מה היה כתוב בהתחלה. כשאני כותב, המילים לא רוצות לבוא"

הקושי חמור במיוחד אצל עובדים הלומי קרב וכאלה שחוו טראומות בסבבי אלימות ופיגועים בעבר. ירון (שם בדוי) עובד כתוכניתן בחברת תקשורת. "אני
פוסט טראומטי בעקבות קרב שבו השתתפתי במלחמת לבנון השנייה. בימים הראשונים אחרי הטבח לקחתי ימי מחלה נפשיים, אחר כך חזרתי לעבוד מהבית, וכרגע משתדל להגיע למשרד כמה שאני יכול".

"אני עדיין לא מרגיש שחזרתי לתפקוד מלא, אבל לקראת סוף השבוע שעבר והשבוע היו לי כמה ימים עמוסים שבהם בהחלט תפקדתי כמו שצריך, וזה אפילו הסיח את דעתי מהמציאות. בעבודה מאוד הלכו לקראתי, אפשרו לי להיעדר. מנהלת המחלקה שלי דאגה שעובדת סוציאלית תיצור אתי קשר ותשוחח אתי".

נשיא התאחדות התעשיינים רון תומר ומנכ"ל אסם אבי בן אסייג, במפעל אסם בשדרות לאחר שנפתח לראשונה מתחילת המלחמה, 15 באוקטובר 2023 (צילום: התאחדות התעשיינים)

רונית (שם בדוי), עובדת במפעל מזון, מספרת: "המצב לא רגיל בכלל. הרבה מהעובדים היהודים מגויסים, העובדים הפלסטינים היו בסגר שבועיים. אני עובדת שעות ארוכות מאוד, וזה קשה".

גורם בהתאחדות התעשיינים מספר על קשיים כאלה במפעלים רבים: "יש עובדים שמגיעים מעוטף עזה. נשים שבני זוגן במילואים. קרובים של נפגעים. המצב פוגע לכולם בעבודה. אנשים לא ישנים בלילות, ברור שבבוקר הם מתפקדים פחות טוב. קשה לדעת מה הפגיעה הכלכלית של הקושי לעבוד, אבל ברור שהיא קיימת. אנחנו בפוסט טראומה קולקטיבית אדירה".

"לרוב העובדים קשה מאוד להתרכז. עברנו למוד של 'עשה ככל יכולתך'. המסר הוא שזה בסדר אם לא יכולים. הורדנו דד־ליינים ולמעשה, שבועיים כמעט לא עבדנו בכלל"

תגובת המעסיקים משתנה מחברה לחברה. חברות רבות באות לקראת העובדים ומנמיכות ציפיות. לדברי נירית בלייר, סמנכ"לית רגולציה ואיכות בחברת הייטק: "לרוב העובדים קשה מאוד להתרכז. אנחנו עברנו למוד של 'עשה ככל יכולתך'. המסר לעובדים הוא שזה בסדר אם קשה ולא יכולים. הורדנו דד־ליינים ולמעשה, שבועיים כמעט לא עבדנו בכלל, ואנחנו מתחילים לסדר משימות רק עכשיו".

ענת (שם בדוי), עובדת הנהלה בחברת ייעוץ, מספרת: "אתמול המנהלת כינסה את העובדים ואמרה שהחברה לא מתכוננת להוציא לחל"ת, ומתכוונת לספק עבודה ופרנסה לעובדים, אבל לשם כך היא חייבת התגייסות של כולם לעשות כל מאמץ לעבוד ולהיות פרודוקטיביים.

משרדי הייטק בירושלים. אילוסטרציה (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"המנהלת אמרה: 'למדינה נדרש עורף מתפקד ופרודוקטיבי על מנת להמשיך לתפקד'. הבנתי אותה. בסוף, כדי לשלם משכורות, היא חייבת הכנסה מלקוחות. כולם מנסים לחזק את המוטיבציה של העובדים וההתגייסות שלהם להמשיך לעבוד, למרות הקושי המטורף שבכך. וזה קשה ביותר".

"התחושות הקשות לא עוזבות לרגע"

לדברי איל קמחי, סגן נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי־חברתי ומנהל המחלקה לכלכלת סביבה באוניברסיטה העברית: "ברור שמצב הרוח שבו כולנו נמצאים פוגע בפריון העבודה. גם אני מתפקד באופן חלקי. אני עובד מהבית, אין לי בעיה טכנית לעבוד, כמו מילואים או ילדים קטנים. אבל הראש שלי לא בעבודה. של כולנו. הפריון ירד, חד־משמעית".

"ברור שמצב הרוח שבו כולנו נמצאים פוגע בפריון העבודה. גם אני מתפקד באופן חלקי. אני עובד מהבית, אין לי בעיה טכנית לעבוד, כמו מילואים או ילדים קטנים. אבל הראש שלי לא בעבודה. של כולנו"

ההערכה היא שהנזק הכלכלי העקיף של המלחמה מפגיעה במכירות ואי־הגעת עובדים לעבודה עומד על כ־4.5 מיליארד שקל בשבוע. האם, למעשה, הנזק גבוה עוד יותר, בגלל הפגיעה בפריון בשל המצוקה הנפשית של העובדים?
"כן. יש נזק כלכלי מהירידה בפרודוקטיביות, ואני מניח שהוא משמעותי. אבל ההיקף שלו בלתי מדיד.

"גם בזמנים רגילים קשה למדוד פריון, והוא נמדד בעקיפין, לא ישירות. בסיטואציה יוצאת הדופן והנוראית שאנחנו נמצאים בה, זה בלתי ניתן לכימות".

פרופ' איל קמחי, מנהל המחלקה לכלכלת סביבה באוניברסיטה העברית (צילום: באדיבות המצולם)

לדברי הפסיכולוגית ענת סאלד־אביגדול: "המלחמה פוגעת בכל התפקודים, בהרגלים היום־יומיים, שינה, אכילה, וגם בעבודה. יכולת הקשב והריכוז נפגעת ואי־אפשר להיות בתפוקה רגילה".

"אנחנו בעיצומה של טראומה לאומית. המרכיבים הכי בסיסיים של הקיום שלנו כאן התערערו. לרוב האנשים יש קשר עקיף, לפחות, לנפגעים. יש חרדה קשה, זעם, וגם אפקט קולקטיבי של 'אשמת הניצולים' . הרי מעבר לאסון עצמו, זה מעורר אצלנו פצעים פתוחים מההיסטוריה. הרי משפחות שלמות נרצחו ונטבחו – כמעט אצל כל יהודי זה מעורר את האסוציאציות הקשות ביותר.

"אני כמעט לא מכירה אנשים שלא מתמודדים עם קשיים. ואני חושבת שדווקא אצל מי שמגיב בניתוק, זה עשוי להעיד על פתולוגיה, ולא על תגובה בריאה. אני מדברת על מבוגרים. חלק מהילדים, בני הנוער והצעירים מגיבים בהדחקה, וזה עשוי להיות מנגנון הגנה בריא.

"יחד עם זאת, עבודה וחיי שגרה שומרים על הארגון הנפשי הבסיסי ויש גם אנשים שנאחזים בעוגן הזה ומצליחים לאפשר לו להיות בסיס עבורם".

"אנחנו בעיצומה של טראומה לאומית. המרכיבים הכי בסיסיים של הקיום שלנו כאן התערערו. אני כמעט לא מכירה אנשים שלא מתמודדים עם קשיים. ודווקא אצל מי שמגיב בניתוק זה עשוי להעיד על פתולוגיה"

האם במהלך השבועיים וחצי האחרונים חלה, לדעתך, התאוששות מסויימת מהמצוקה הנפשית הקולקטיבית? האם תהיה התאוששות בקרוב?
"לכאורה, בימים האחרונים יש איזושהי התאוששות במרכז הארץ, בגלל הירידה בתכיפות ירי הטילים. מקומות עבודה, מסחר ואפילו מקומות בילוי נפתחים. אבל זאת התאוששות מאולצת, מדוכדכת.

ענת סאלד־אביגדול, פסיכולוגית (צילום: באדיבות המצולמת)

"התחושות הקשות לא עוזבות לרגע. השקט החלקי דווקא מגביר את החרדה, כי זה נתפש כ'שקט שלפני הסערה הבאה'. יש תהליך החלמה מטראומות, גם ברמה האישית וגם הקולקטיבית. והוא יגיע. אבל זאת טראומה קשה, וההחלמה ממנה עשויה לקחת הרבה זמן. וכמובן, זה תלוי מה יקרה בהמשך".

במדריך שחילק המוסד לבטיחות וגהות למנהלים במקומות עבודה כדי לסייע להם להתמודד עם המלחמה, נכתב, בין היתר:

"על המנהלים להבין כי העבודה מתבצעת בצל האובדן, הכאב, החרדה והעייפות שחווים העובדים. מצב זה מעלה את פוטנציאל הסיכון לאירועי בטיחות, שגיאות וטעויות במקומות העבודה השונים, ואף להגברת פוטנציאל התחלואה ופגיעה בבריאות התעסוקתית והנפשית".

במוסד ממליצים למנהלים ליצור תנאים שיאפשרו, יעודדו ואף יחייבו את העובדים לבצע הפסקות יזומות ומנוחות קצרות; לדאוג שהעובדים יאכלו ארוחות בריאות ומזינות; לתת מענה מקסימלי לביטחונם במקום העבודה; לבצע סיורי בטיחות בעבודה; לדבר עם העובדים ולשאול לשלומם ולשלום משפחתם;

לסייע, במידת האפשר, למי שרוצה בשעות עבודה גמישות ועבודה מהבית; להקצות, במידת האפשר, חדר למנוחה; לבצע הערכות סיכונים ותיעדוף דחיפות של המשימות; להדריך את העובדים היטב לפני כל משימה ולהסביר אותה היטב, כדי למנוע טעויות; לוודא שמשימות אינן מתנגשות אלה באלה.

אישה בוכה בלוויה של משפחה מקיבוץ בארי שנרצחה ע"י חמאס, 25 באוקטובר 2023 (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)

"לטפל בנפגעים ולתרום למאמץ נותן הרבה כוח"

דווקא במקומות עבודה המשרתים את המאמץ המלחמתי והטיפול בנפגעים, העבודה מתבצעת בקצב ואנרגיה גבוהים בהרבה מהרגיל. אנשי כוחות הביטחון ומערכת הבריאות, בריאות הנפש והרווחה עובדים מסביב לשעון. רבבות אנשים עוסקים מדי יום בהתנדבות, ורבים מהם אף נעדרים לשם כך מעבודתם הרגילה.

"אני לא מסוגלת לעבוד בכלל. עד יום שלישי ישבתי מול המסכים ובכיתי. ברביעי התחלתי להתנדב בהאנגר. אנשים שם עובדים במרץ, בהתלהבות. זה העמיד אותי על הרגליים"

קטיה (שם בדוי) עובדת במוסד תרבות, ולרוב מבצעת את עבודתה מהבית. לדבריה: "אני לא מסוגלת לעבוד בכלל. יש לי עבודה לעשות, אבל אין לחץ מהמעסיק, כי כרגע המקום סגור ולא ברור מתי ייפתח, וממילא כולם בדיכאון. משבת השחורה ועד יום שלישי פשוט ישבתי בבית מול המסכים ובכיתי.

"ביום רביעי התחלתי להתנדב באחד האנגרים שבהם ממיינים תרומות. אני מגיעה לשם כל יום, כל היום. אנשים שם עובדים במרץ, בהתלהבות, עם אור בעיניים. זה העמיד אותי על הרגליים, נתן לי כוח".

מתנדבים ישראלים מאכילים חיילים על גבול עזה (צילום: Oren Ben Hakoon/Flash90)

הפער בולט במקומות עבודה שבהם חלק מהעובדים עסוקים בעבודה הקשורה ישירות למלחמה, ואחרים לא. בני (שם בדוי) עובד בארגון חברתי גדול, שחלק ממשימותיו הן טיפול בנפגעים, אבל חלקו ממשיך בעבודה השוטפת. בני שייך לחלק השני.

לדבריו: "מי שעוסקים ישירות בחירום, עובדים, כמובן, קשה מהרגיל, ומי שעוסקים בשוטף מתקשה לתפקד. בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר עבדתי בתפוקה מאוד חלקית. לא ממש דיכאון או חרדה, אלא יותר הפרעת קשב, כשברגיל אני עם יכולת ריכוז גבוהה. עכשיו אני יותר טוב, אבל עדיין התפוקה נמוכה.

"אני חושב שאם הייתי עובד בתחום שנוגע לחירום, הייתי מתפקד יותר טוב. קשה יותר לחזור לפרויקט שוטף כי הוא נראה לי פתאום כשייך למציאות מקבילה, לא כל כך רלוונטית"

"אני חושב שאם הייתי עובד בתחום שנוגע לחירום, הייתי מתפקד יותר טוב. קשה יותר לחזור לפרויקט שוטף, חשוב ככל שהוא, כי הוא נראה לי פתאום כשייך למציאות מקבילה, לא כל כך רלוונטית כרגע.

"יש אצלנו רבים שמתקשים עוד יותר ממני – נשים שבני זוגן במילואים, הורים שמתמרנים בין עבודה להשגחה על ילדים קטנים. הארגון גילה הרבה הבנה, ועד כה אפשר לעבוד ככל שיכולים, מבלי לגרוע בשכר בגין עבודה בשעות פחותות.

גופות של אזרחים ישראלים שנרצחו על־ידי מחבלי חמאס בכפר עזה, 10 באוקטובר 2023 (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)

"בשבועיים הראשונים אפילו אפשרו למי שממש לא יכלו לעבוד, מסיבה כלשהי, לקבל שכר גם ללא עבודה כלל. השבוע החלו לחזור לשגרה, תוך התחשבות במי שיש להם נסיבות פרקטיות שמקשות עליהם. לכולם ברור שחזרה לתפוקה רגילה תצריך עוד זמן של הסתגלות".

כלי התקשורת מתחלקים בין עיתונאים ועובדי מערכת המסקרים את המלחמה, שעובדים בקצב ואינטנסיביות גדולים בהרבה מהרגיל, לכאלה שמייצרים תוכן שאינו קשור אליה, והאחרונים מעידים על עצמם שקשה להם לתפקד.

אסף בר שי, עורך מגזין האופנועים "מוטו", מספר: "מהרגע שהתחילו הטבח והמלחמה, כולנו נדבקנו למסך הטלוויזיה לראות מה קורה. אתה נשאב לזה, שומע את הסיפורים ומתחלחל, עוקב אחרי המצב בבעתה.

"אבל יש עבודה לעשות, יש יצרני אופנועים שממשיכים לייצר כרגיל ולשלוח חומרים, אופנוענים שיוצאים לנסיעות רגילות. וקשה לטפל בזה. קשה להתרכז, למצוא מילים לכתוב על דברים שמרגישים מרותקים.

משפחות של חטופים ישראלים באירוע תפילה לשחרורם בכותל המערבי, 25 באוקטובר 2023 (צילום: Arie Leib Abrams/Flash90)

"כשאני גולש לחפש מידע, או נכנס לרשתות החברתיות לשתף כתבות שלנו, שזה חלק מהעבודה, אני נתקל שוב בכל האירועים. אז משימה שלפני המלחמה הייתה לוקחת לי 10 דקות, לוקחת עכשיו שעתיים. וחלק מהקולגות לא כאן, אלא במילואים".

לדברי סאלד־אביגדול: "בזמן משבר, קל יותר לתפקד למי שעוזרים, מתגייסים, תורמים את חלקם, עושים משהו. זה נותן המון כוחות. גם אני מרגישה טוב יותר כשאני מטפלת במי שנפגעים מהמלחמה, מאשר בחלקים אחרים, שגרתיים, של העבודה שלי. זה מנגנון שוויקטור פרנקל תיאר בספרו 'האדם מחפש משמעות'".

מנכ"ל המוסד לבטיחות וגהות מיקי וינקלר, מסכם: "ישראל נכנסה לשגרת חירום. ההערכה היא שהמצב יימשך תקופה לא קצרה, ולכן עלינו להיערך ולתכנן כיצד לשמור על כוחות הגוף והנפש של העובדים לאורך זמן. חשוב שהמנהלים יהיו קשובים לצרכים הפיזיים והנפשיים של עובדיהם וינסו ככל האפשר להקל עליהם. כך נוכל לשמור על המשך תפקודו של המשק".