משהו שמטריף אותי בכל הוויכוח כביכול על עינייני סרק בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט:

1. בפרשת החשמלאי, שני הצדדים הודו שהוא לא קיבל תשלום על עבודות שעשה לפני שנתניהו כיהן כראש ממשלה, וקיבל תשלום עבור "תיקונים" מהמדינה רק אחרי שנתניהו הפך לראש הממשלה. אנשים הועמדו לדין בפרשות דומות ברשויות המקומיות.
2. כבר היה ראש ממשלה שהועמד לדין בשם אהוד אולמרט. ושם הכריחו את משה טלנסקי לתת עדות מוקדמת. למה טלנסקי כן וארנון מילצ'ן/שלדון אדלסון לא?
3. בתיק 2000, העדות המרכזית נמצאת כבר מעבר לשלוש שנים בטיפול…
4. תיק 4000 סובב סביב אישור עסקת בזק-יס, עם חתימה של נתניהו על מסמך רשלני ושגוי שהוזמן שלושה ימים לפני החתימה. חתימה שנעשתה בניגוד לעמדת כל הדרג המקצועי עם איזושהי הבנה טכנית בתחום. והשגיאות העובדתיות באותו מסמך השתקפו זמן קצר לאחר החתימה.

כל אחת מהסיבות למעלה לבדה מספקת עילה ליועץ המשפטי לממשלה ליזום מהלך שיוביל במהרה להפסקת כהונתו של ראש הממשלה.

יותר מזה, ההתחמקות האגרסיבית מפרסום השיקולים בנושא תיק המעונות מספרים על כוונותיו של האיש.

שלא לדבר על גרירת הרגליים.

והוא לא הולך להשתנות.

האויב האמיתי של הדמוקרטיה הוא מנדלבליט, לא נתניהו.

כי כשיש מישהו שלא מסוגל להחליט, זה מעלה שאלה על נחיצות הפונקציה.

הבסיס לדמוקרטיה הוא שלטון החוק. גם אם יש מישהו ש-70% מהעם תומך בו והוא ביצע פשע, הוא ייענש מבלי שהשיקול של הפופולריות האישית שלו ייכנס למערכת השיקולים של התביעה והיועץ המשפטי לממשלה.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, יש משמעות נרחבת לאופן קיום ההליכים נגד אנשי ציבור. בהכנסת כמות עצומה של אנשים לצמתי קבלת ההחלטות בענייני נתניהו, מנדלבליט בכוונת מכוון סירבל את התהליכים והכניס אנשים שאינם קשורים לעניינים. אותם אנשים הדליפו לנתניהו, ומאחר שמנדלבליט אינו חשוד בפיגור שכלי מעשיו שקולים לזה שהוא בעצמו הביא את כל הראיות ואת תהליכי החשיבה בפרקליטות לידיעת נתניהו. במעשיו יצר אפליה פסולה שקעקעה את עקרון השוויון בפני החוק.

בהכנסת השיקולים הפסולים של הפופולריות האישית של נתניהו, מנדלבליט גרם לנזק עצום. בהכנסת השיקול ששרה נתניהו ויאיר נתניהו הם קרובי משפחתו של בנימין נתניהו, הוא גרם נזק חריף שבעתיים. שיטת המשטר בישראל היא שיטה מפלה, ומנדלבליט שם על זה את החותמת.

אביחי מנדלבליט הוא מחריב הדמוקרטיה הישראלית.

הוא ולא אחר.

איתי בן דן הוא חוקר.

המלחמה בין איראן לישראל הותירה את הרפובליקה האסלאמית במצב מורכב ללא תקדים. מעבר לנזקים הפיזיים והכלכליים, איראן מוצאת את עצמה מתמודדת עם משבר אמון רב-ממדי שמרעיד את יסודות מדיניותה ומערער על לכידותה הפנימית. המציאות החדשה חושפת את הפערים בין השאיפות הגיאו-פוליטיות של איראן לבין המגבלות הריאליות של כוחה האזורי.

בגידת המערב: קריסת האשליות הדיפלומטיות

העימות עם ישראל חשף בצורה חדה את שבריריות היחסים בין איראן למערב. מנהיגי איראן, שטיפחו במשך שנים אשליות לגבי אפשרויות דיפלומטיות עם אירופה, מוצאים עצמם עומדים מול מציאות קשה. הסנקציות שהוטלו על איראן לצד הקפאת הנכסים הנוספים, מעידות על כך שהמערב אינו רואה בטהראן שותף לדיאלוג אלא איום שיש לבלמו.

מור שפירא היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. מומחית לשפה הערבית, התקשורת הערבית והאסלאם. רותמת את הידע שלה בערבית ובתשע שפות נוספות, ואת בקיאותה בתרבות הערבית כדי לתמוך במאמצי צה"ל במלחמה. הופיעה רבות בתקשורת בערוצים כאן 11, דמוקרTV, מכאן 33 (ערבית).

מערכת החינוך בישראל ובעולם מתמודדת דרך קבע עם אתגרים הנובעים משינויים דמוגרפיים, תרבותיים וטכנולוגיים. אולם, בעתות משבר בינלאומי כמו מגפת הקורונה, או משבר לאומי כמלחמת "חרבות ברזל", אתגרים אלו מתעצמים ומחייבים תגובה יוצאת דופן.

בפוסט זה אתייחס להבחנה שבין מושגי היזמות החינוכית והחלוציות החינוכית, הבחנה בין  מאפייניהם הייחודיים והדגמתם באמצעות אירועים ממערכת החינוך בישראל במצבי חירום, בדגש על מלחמת "חרבות ברזל".

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.