לפני מספר חודשים נערך בשרון כנס חירום. מאות תושבים מודאגים מיישובי השרון המזרחי (כוכב יאיר, צור יגאל, קלאנסווה ושורה של יישובים קטנים יותר שפרוסים בין כפר סבא לקו הירוק) הגיעו כדי לדון בבעיה הבוערת של האזור, תרתי משמע. מדובר בשרפות הפסולת הפירטית שמתרחשות במרחב הזה – לעתים כמה פעמים ביום – ומפיקות עננים כבדים של עשן שחור ורעיל.

את חצי הביקורת הם הפנו בעיקר למשרד להגנת הסביבה, שלטענתם כמעט לא נמצא בשטח. כשגידי מזור, מנהל מחוז המרכז במשרד, התבקש להגיב על הדברים, הוא סיפר על מצוקת כוח האדם הקשה שבה הוא פועל.

על פי מזור, בכל מחוז המרכז – שטח ענק שמשתרע בין הים לירדן ובין גדרה לחדרה – יש תקנים לארבעה שוטרים במשטרה הירוקה, מתוכם שניים מאוישים.

לכאורה, יש כתובת

פרק האכיפה הסביבתית בדוח שפרסם החודש מבקר המדינה, יוסף שפירא, נוגע בחיים האמיתיים: חייהם של מאות אלפי ישראלים שסובלים ממפגעי סביבה חמורים.

הוא עוסק באתרי פסולת פירטיים שפורחים על כל גבעה, שרפות פסולת שמבוצעות על ידי גורמים עברייניים, שפכים שזורמים לנחלים, ערימות פסולת בניין בוואדיות ובשדות, ועוד שלל מפגעים שגורמים למרחב הציבורי בישראל להיראות כמו מדינת עולם שלישי.

באופן אירוני, רוב התופעות הללו פוגעות דווקא במי שגר במרחב הכפרי, שנהנה מדימוי פסטורלי וירוק. ישראלים עוברים לגור במושב, בקיבוץ או ביישוב הקהילתי מתוך אמונה שאת עשן העיר תחליף איכות חיים בחיק הטבע, ומתעוררים בבוקר מתחת לענן שחור שעולה מהשדה הסמוך.

כשהם נמלטו מאגזוזי האוטובוסים באבן גבירול איש לא סיפר להם שזה מה שמחכה להם בבית החדש.

מבקר המדינה יוסף שפירא ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

לכאורה, יש כתובת ממשלתית ברורה שאמורה לאכוף את החוק ולטפל בעבריינים. למעשה, האזרחים מרגישים מופקרים. גם כשהם מתקשרים להתלונן ולהזעיק עזרה – במקרים רבים מדינת ישראל אינה עונה.

"הפער הקיים בין מצבת כוח האדם והכישורים הנדרשים עבור גורמי האכיפה במשרד להגנת הסביבה למצבת כוח האדם ותנאי הסף הקיימים בפועל הוא יסודי ועלול להוביל עד כדי מצב של שבר", כותב המבקר.

ובכן – השבר כבר כאן, ובגדול: בשנים 2014-2018, לפי הדו"ח, כשני שלישים מהמפגעים הסביבתיים שתועדו לא טופלו בהיבט המנהלתי או הפלילי.

שורשי השבר טמונים באותו משל שזכור מהקדנציה של בנימין נתניהו כשר האוצר, על הפרזיט השמן (המגזר הציבורי) שרוכב לכאורה על גבו השחוח של האיש הרזה – האזרח. מאז, המגזר הציבורי עובר דיאטה אחר דיאטה, קיצוץ אחרי קיצוץ, אבל במקום שלאיש הרזה יהיה קל יותר – הוא מגלה שאין מי שייתן לו שירות.

מדינת ישראל עברה בעשור וחצי האחרונים מהפכה חקיקתית חשובה בתחום הסביבתי – מחוק אוויר נקי, דרך החוק להגנת הסביבה החופית ועוד רבים, אבל את החוקים האלה צריך שיהיה מי שיאכוף – ואין.

במקום שבו אנחנו רואים ערימות פסולת ושרפות, באוצר ובלשכת ראש הממשלה רואים התייעלות וחיסכון. ובאשר למצוקת האזרחים, אתם כבר יודעים: היא משעממת אותם

"אף שתחומי האכיפה שבאחריות המשטרה הירוקה התרחבו מאוד עם חקיקתם של חוקים סביבתיים חשובים בעשור האחרון", כותב המבקר, "ואף שהאתגרים הסביבתיים גברו גם הם עם הגידול באוכלוסייה ועם התרחבות התעשייה, לא הותאם כוח האדם הנדרש למציאות זו. מספר המשרות הכולל במשטרה הירוקה נותר כמעט ללא שינוי במשך שבע שנים, ואף צומצם בשנת 2018 בשני עובדים. משמעות הדבר היא נסיגה בטיפול בכל הנושאים שבאחריותה".

בעיה אסטרטגית לאומית

חשוב להבין שלא מדובר במקריות, אלא בהשקפת עולם. מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה עד לאחרונה, ישראל דנציגר, השתכנע שהשרפות בשטחים הפתוחים הן בעיה אסטרטגית לאומית, וניסה להניע מהלך ממשלתי להתמודדות עם התופעה.

אבל בלי תקנים ובלי כוח אדם מקצועי זה לא יקרה.

במקום שבו אנחנו רואים ערימות פסולת ושרפות, באוצר ובלשכת ראש הממשלה רואים התייעלות וחיסכון בתקנים. ובאשר למצוקת האזרחים – אתם כבר יודעים: היא משעממת אותם.