זה לא קורה הרבה, אבל לפעמים אתה תופס בפייסבוק גל טוב ומיטיב, שמאפשר לך לחיות דרך העיניים של הזולת חיים אלטרנטיביים, שבנסיבות אחרות יכלו להיות חייך שלך.
זה מחייב כתיבה ברמה גבוהה. מדויקת ורגישה. ואורית גידלי יודעת לכתוב.
אורית גידלי היא חברה שלי. היא סופרת ילדים ומשוררת נדירה, שכבר שנים מדריכה סדנת כתיבה מבוקשת שייסדה עם הסופר אשכול נבו. והקיץ היא נסעה לאוניברסיטת איווה, עם מלגה של תוכנית פולברייט, לשנה מעוררת השראה של מפגשים, סדנאות וכתיבה משותפת עם משוררים וסופרים נבחרים מכל העולם.
בלעתי בסקרנות ולפעמים גם בקנאה את חוויותיה מיום שנחתה שם. שיגרתי לה לב-פייסבוק מעודד כשהיא פגשה לראשונה את חבריה לסדנה ב-22 באוגוסט וכתבה בגילוי לב – כדרכה – על חרדותיה:
"אני מפחדת להיות ישראלית, מדינה שנואה. אני מפחדת להיות יהודייה. אני מפחדת שישנאו אותי בגלל דברים אחרים ומוצדקים, נגיד ההתלהבות שלי, יש בי משהו לא מידתי, אני מפחדת להיות חשופה מדי מהר מדי, יש בי נטייה לזה".
שמחתי יחד איתה כשהעניינים החלו להסתדר על הצד הטוב והמואר. דרך עיניה הטובות ותיאוריה הנדיבים הכרתי את חבריה החדשים למסע הכתיבה והגילוי העצמי. כולם אנשים שיכולתי לדמיין אותם חברים טובים גם שלי.
החברה החדשה אדומת השיער עם קעקוע הציפור. החבר החדש מסורינאם, שכתב במשך שבע שנים תחקיר על תרבות הוודו ולקח את אורית לנהר לטקס הירגעות. החברה החדשה מפיג'י, שסיפרה לה איך הוכחד הקניבליזם בארצה. המשוררת הרגישה מאוקראינה שכתבה על אימי המלחמה.
שיחקתי עם אורית ועם מון בו יונג את משחק הגלויות, שבו כותבים שיר משותף על גלויה, שכל יום מוסיפים לה מילה נוספת. נסעתי איתה ועם חבריה החדשים על עגלת החציר בשדה התירס. יצאתי איתם לערב ג'ז בפאב, שבסיומו כתבה אורית:
"הלב שלי הוצף אהבה מוחלטת. אהבה שאין לה שום דבר להיאחז בו. אהבה נטו למין הזה האנושי, שהוא כל כך פגום וכל כך יפה וכל כך אמיתי בדיוק ברגע הזה שבו אנשים עושים את מה שהם אוהבים".
"הלב שלי הוצף אהבה מוחלטת. אהבה שאין לה שום דבר להיאחז בו. אהבה נטו למין הזה האנושי, שהוא כל כך פגום וכל כך יפה וכל כך אמיתי בדיוק ברגע הזה שבו אנשים עושים את מה שהם אוהבים"
זה היה בעשרה בספטמבר. חודש לפני.
ביום שישי האחרון פגשתי את אורית בתל אביב. היא נמלטה מאיווה לניו יורק ומניו יורק לישראל. התחבקנו ארוכות והיא אמרה רק: "כל כך טוב להיות שוב בבית. במקום שבו רואים אותך".
ביום שישי האחרון פגשתי את אורית בתל אביב. היא נמלטה מאיווה לניו יורק ומניו יורק לישראל. התחבקנו ארוכות והיא אמרה רק: "כל כך טוב להיות שוב בבית. במקום שבו רואים אותך"
את מה שעבר עליה מהשבעה באוקטובר, בתוך קבוצת המשוררים והסופרים מכל העולם, שהפכו לחבריה באיווה, היא תיארה השבוע בפוסט נוגע ללב.
החבר ההולנדי שאמר לה "אני מצטער, אני לא יכול להפריד בינך לבין המדינה שלך ואני לא מסכים לדבר איתך יותר". חברי הקבוצה שהצטרפו לחרם שהוא הכריז והפסיקו לברך אותה לשלום כשנכנסה בבוקר למעלית ("החרם שבמזל הצלחתי לחמוק ממנו ביסודי והנה הוא תופס אותי פתאום בגיל חמישים, מוכת צער מכדי שיהיה לי כוח להשיב בתוקפנות נגדית מוצדקת").
הכשל האמפתי של עוד ועוד "זוגות עיניים של כותבים שבאמנות שלהם מתרגלים אמפתיה כצעד ראשון, ובכל זאת רצו להסביר לי למה אני ורק אני השטן". והתדהמה שלה – שהיא גם התדהמה של כולנו – על כך ש"תוכנית הכותבים הבינלאומית כולה הפכה ללאום אחד של שנאה".
אני מאריך ומתאר דווקא את המקרה הפרטי הזה, שברור שהוא צדדי ובטח לא החמור ביותר שנחשפנו אליו בשבועות האחרונים, בגלל האינטימיות שכרוכה בו. את "לאום השנאה" הזה לא ייסדו מפגינים אלמונים ברחוב, אלא משוררים וסופרים מוכשרים, שנבחרו בקפידה בכל העולם. את שנאתם הם ביטאו לא כלפי "הישות הציונית", אלא כלפי מי שעד לפני רגע הייתה חברה שלהם.
ברור לי שבצירוף נסיבות אחר אולי הייתי אני שם במקומה, סופג את כל השנאה העיוורת הזו, שמגיעה רגע אחרי טבח בלתי נתפס באכזריותו, שבשינוי קל בנסיבות היה יכול לפגוע בי ובילדיי. או באורית ובילדיה. והאמת? גם בכל חבריה לסדנת הכתיבה ההיא, שאותם הכרתי לרגע בזכותה, ומעכשיו אשתדל לשכוח. הרי קשה להאמין שיש בעולם טקס וודו שהיה משכנע את רוצחי חמאס לעצור ולא לחטוף לעזה גם את המשוררת אדומת השיער עם קעקוע הציפור.
חבל שהסופרים והמשוררים מאיווה לא הגיעו ביום רביעי בערב להקרנה שנערכה בהוליווד לסרט שערך דובר צה"ל (וקיבל לרגל האירוע שם רשמי – "Bearing Witness"), המציג את זוועות שבעה באוקטובר כפי שצולמו ממאות מצלמות שונות. מאתיים מובילי דעה מתעשיית הבידור והקולנוע באמריקה התכנסו ב"מוזיאון הסובלנות" במערב לוס אנג'לס, לצפות בסרט שמציג מעשי רצח ברבריים, התעללות בנשים, חטיפת ילדים ותינוקות.
קשה להאמין – אבל ההקרנה הזו נערכה תחת אבטחה כבדה, כולל מסוקים באוויר, כי מחוץ לאולם נערכה הפגנה נגד קורבנות הסרט הזה! הפגנה נגד אנשים שדורשים לשחרר את בני עמם – כולל קשישים, נשים, ילדים ותינוקות – שנחטפו על ידי ארגון טרור.
קשה להאמין – אבל ההקרנה הזו נערכה תחת אבטחה כבדה, כולל מסוקים באוויר, כי מחוץ לאולם נערכה הפגנה נגד קורבנות הסרט הזה! הפגנה נגד אנשים שדורשים לשחרר את בני עמם שנחטפו על ידי ארגון טרור
https://twitter.com/HusseinAboubak/status/1722904099136377217
ה"כשל האמפתי" שאורית גידלי תיארה – מתפשט לכל עבר והוא כעת אירוע חובק עולם.
חלפו שנים עד שמכחישי השואה העזו להרים ראש בעולם. למכחישי הטבח של שבעה באוקטובר נדרשו רק ימים אחדים. והם ממשיכים לעשות את זה בלי למצמץ, למרות שהזוועות הונצחו בצילומים ובסרטים, ומתוארות במאות עדויות של ניצולים ושל הרוצחים שהשתתפו בטבח ונלכדו בישראל.
הכחשת המציאות הזו מטלטלת, מדכאת ומפחידה.
היא מלווה כעת בהכחשת מציאות גם מהצד שלנו. כשלב העולם נאטם לסבל של ילדינו – ליבנו שלנו נאטם לסבלם של ילדי עזה (לרוב הישראלים לא היה אכפת מהם גם קודם). כשבעולם הערבי צוהלים לנוכח בתים שרופים בבארי וניר עוז – האולפנים בישראל נשטפים בצהלות שמחה למראה אלפי פליטים חסרי כל בעזה שמניפים דגל לבן ועוזבים את בתיהם ("זו נכבה 2", חוזרים ומתלהבים בערוץ 14).
היא מלווה כעת בהכחשת מציאות גם מהצד שלנו. כשלב העולם נאטם לסבל של ילדינו – ליבנו שלנו נאטם לסבלם של ילדי עזה (לרוב הישראלים לא היה אכפת מהם גם קודם)
כשלב העולם נאטם לשוועת משפחות החטופים שלנו, ליבנו נאטם למשבר ההומניטרי בעזה שתיארה השבוע ד"ר אמילי קאלי קלהאן מ"רופאים ללא גבולות" בראיון לאנדרסון קופר ב-CNN שהפך ויראלי.
וכששר בממשלה מפטפט על האופציה להטיל פצצת אטום על עזה, מאות אלפי ישראלים לא מתביישים לדרוש שצה"ל ישמיד בלי רחמים אזור שחיים עליו שני מיליון תושבים (ומתחילים לפנטז איך יקימו על חורבותיו את גוש קטיף).
הכשל האמפתי בולע גם אותנו לתוכו.
בעולם שבו המציאות עצמה מוכחשת – לא נותר מקום לעובדות. כבר אין "אמת", רק סיפורים ונרטיבים. הכחשות והכחשות שכנגד. תיאוריות נרקיסיסטיות ותיאוריות קונספירציה. מיתוסים לאומיים קמים לתחייה ובארץ חמדת אבות תתגשמנה כל החרדות: נאצים שוב קמים עלינו לכלותינו, ואנחנו מקעקעים מרצוננו את המספר 07102023 על היד ומצמידים את הטלאי הצהוב לדש בגדנו.
בעולם שבו המציאות עצמה מוכחשת – לא נותר מקום לעובדות. כבר אין "אמת", רק סיפורים ונרטיבים. הכחשות והכחשות שכנגד. תיאוריות נרקיסיסטיות ותיאוריות קונספירציה
בציוץ הנעוץ שלי בטוויטר שמלווה אותי מאז 2016 כתבתי: "הוויכוח הפנים ישראלי הוא בין אלה שמפחדים משואה שבה נהיה היהודים ובין אלה שמפחדים משואה שבה נהיה הגרמנים".
מאז השבעה באוקטובר שתי החרדות הללו התמזגו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו