ג', לוחם צה"ל, נפצע מפגיעת טיל RPG בקרב עם מחבלים בעזה – ופונה למרכז הרפואי ברזילי. "הטיל פגע מקרוב ברכב הפתוח שבו נסע והוא נפצע בידיו, רגליו, ראשו וצווארו", מספר אביו, יעקב. "הוא מוגדר פצוע 'בינוני', אבל כשהגענו לכאן אתמול הוא נראה מרוסק ונבהלנו ממש. ניתחו אותו והיום הוא הרבה יותר טוב".

ג' שוכב במחלקה הכירורגית, בחדר צפוף עם חייל נוסף, מוקף בבלונים, ממתקים, ובני משפחה שאינם זזים ממנו: הוריו, אחותו, ואשתו, שאיתה התחתן במאי השנה. הרופא האורתופד המטפל בו – ד"ר עמרי לובובסקי, מנהל המערך האורתופדי בברזילי – בודק אותו ואומר שהוא יכול כבר להתחיל לקום ממיטתו, ומסביר לו כיצד לעשות זאת. ג' מנסה ומצליח להתרומם מעט, בכאב רב.

המחלקה הכירורגית, האורתופדית, הטיפול הנמרץ וחדר המיון מלאים בחיילים ובני משפחותיהם. ברזילי – הקרוב ביותר לעזה מבין בתי החולים בישראל – קולט את מספר הפצועים הגדול ביותר.

החולים הקשים ביותר מפונים במסוקים לבתי החולים הגדולים במרכז, אבל כשליש מכלל הפצועים מגיעים לברזילי, רובם לוחמים המפונים מהרצועה, נוסף על אזרחים הנפגעים מירי טילים. בין מוצאי שבת לאתמול (ראשון) בצוהריים פונו לברזילי 28 מתוך 76 הפצועים שפונו לכלל בתי החולים בישראל גם יחד.

פינוי פצועים למרכז הרפואי ברזילי (צילום: דוברות בית החולים ברזילי)

שליש מהפצועים מגיעים לברזילי

לדברי ד"ר לובובסקי: "אני כבר 20 שנה רופא בבתי חולים. טיפלתי בפצועים בפיגועים המוניים, באינתיפאדה השנייה, כשכל שבוע התפוצץ אוטובוס, בחיילים במבצעים, אבל משהו במלחמה הזאת שונה מכל מה שאני זוכר. קשה לי יותר מאי פעם.

"האורך של המלחמה. מצב החירום הארוך, שמותח אותנו עד דק. גם בקורונה זה היה ארוך ומעיק, אבל עכשיו אני מטפל כל יום בפצועים שאני מרגיש שהם כמו הילדים שלי. בגיל של הילדים שלי. יש עומס רגשי ועומס טכני".

"אני כבר 20 שנה רופא בבתי חולים, טיפלתי בפצועים בפיגועים המוניים, בחיילים במבצעים. אבל משהו במלחמה הזאת שונה מכל מה שאני זוכר. קשה לי יותר מאי פעם"

איך אתם מתמודדים עם העומס הטכני?
"לא חסר לנו ציוד וכוח אדם. חסרים אנשים בתחומים ספציפיים, שחסרים גם בשוטף, כמו טכנאי רנטגן. אנחנו לא בעומס חריג, אבל הסיבה לכך היא לא טובה: מאז 7 באוקטובר עצרנו חלק מהפעילות האלקטיבית, 40% מהפעילות האלקטיבית. זה קשה. אנחנו רגילים להיות רופאים של קהילה, ורוצים לתת להם את הטיפול הטוב ביותר – וחלקם מקבלים טיפול פחות טוב".

למה?
"יש ניתוחים וטיפולים שנדחים. כמובן שזה לא מסכן חיים, אבל זה פוגע בבריאות המטופלים. יש חולים שמטופלים בבתי חולים אחרים, כי משרד הבריאות העביר את הפעילות לשם, בצדק, כדי להוריד מהעומס כאן, אבל הם מטרטרים – וזה לא טוב לבריאות שלהם.

ד"ר עמרי לובובסקי, מנהל המערך האורתופדי במרכז הרפואי ברזילי (צילום: דוברות בית החולים ברזילי)

"גם החולים עצמם מבטלים טיפולים מיוזמתם. קודם כל הקיבוצים, שדרות וחלק מאשקלון לא כאן, ואני יכול רק לקוות שהם מטופלים במקומות אחרים ולהצטער שאנחנו לא יכולים להמשיך במעקב שלנו. דבר שני, יש תופעה מסוכנת, שהייתה קיימת גם בקורונה, שאנשים לא באים לטפל בבעיות שוטפות. בעיקר המבוגרים יותר.

למה הם לא באים?
"אני לא ממש יודע, כי מי שלא מגיע לא מודיע על כך, אנחנו פשוט רואים ירידה במספר המטופלים, מעבר למה שמתבקש ממספר האנשים שעזבו את האזור. אני מניח שמטופלים מפחדים בגלל הטילים, או שפשוט לא בראש שלהם עכשיו לטפל בעצמם.

"ניתוחים וטיפולים נדחים. זה פוגע בבריאות המטופלים. גם החולים עצמם מבטלים טיפולים. חלקם לא כאן. ויש תופעה מסוכנת, שאנשים לא באים לטפל בבעיות שוטפות"

"הבעיה היא שאם כאבה למישהו הברך לפני 7 באוקטובר, היא לא הפסיקה לכאוב, ומי שנשברה לו הרגל צריך לטפל בה כבר עכשיו. אני רוצה לנצל את הבמה שלכם ולקרוא לחולים: תגיעו לטיפולים, אנחנו כאן ויכולים לטפל, אל תזניחו".

"אירוע קשה, רגשית, יש שחיקה מצטברת"

כדי להתמודד עם העומס, בית החולים ביטל את חופשות העובדים, ובשבועות הראשונים אף צופף את המשמרות. העומס על הצוותים, שהיה גדול גם לפני המלחמה, גדל עוד יותר.

חדר המיון בבית החולים ברזילי (צילום: דוברות בית החולים ברזילי)

צה"ל פוטר משירות מילואים חלק מהעובדים הממלאים את התפקידים החיוניים ביותר במערכת הבריאות. העובדים עצמם התגייסו וממשיכים להגיע לעבודה – כולל כשליש מהם, שעזבו את בתיהם בעוטף עזה, שדרות, והשכונות הבלתי ממוגנות באשקלון.

גני הילדים באשקלון עדיין סגורים ובתי הספר מתנהלים בלמידה מרחוק, אבל בית החולים פתח גן ילדים לילדי העובדים כדי לאפשר להם להגיע, וחדרי לימוד שבהם ילדי העובדים מתחברים לבתי הספר. העובדים מקבלים פעילויות הפגה רבות, כולל הופעות, טיפולים פסיכולוגיים, רפואה אלטרנטיבית ומסאג'ים.

גם תוספות כוח האדם שניתנו לבתי החולים במשבר הקורונה – והושארו בהם לאחר מכן, הודות למאבקים של האיגודים המקצועיים שלהם –  מסייעות לצוות להתמודד עם אתגרי המלחמה. בברזילי מועסקים 441 רופאים – מתוכם 27 תקנים שנוספו ב־2020 – ו־1,116 אחיות ואחים, כולל 88 תקנים שנוספו ב־2020.

לדברי ד"ר מוריס בטומסקי, רופא מנתח בברזילי: "אנחנו בעומס אבל לא באי־ספיקה. צה"ל מטיס את הפצועים הקשים יותר לבתי חולים במרכז וזה מקל עלינו להתמודד עם המסות הגדולות של הפצועים הקלים שמגיעים לכאן. ב־7 באוקטובר היינו על סף אי־ספיקה ממש, כיום ממש לא, רחוק מזה".

ד"ר מוריס בטומסקי, רופא מנתח, בית החולים ברזילי (צילום: דוברות בית החולים ברזילי)

איך התמודדתם עם סכנת האי־ספיקה ב־7 באוקטובר?
"עבדנו בקצב מטורף, בקור רוח, כמו רובוטים. ההנהלה חילקה את הצוותים לשלושה: רובנו עסקנו באירוע המתגלגל, צוות קטן עסק בשוטף וצוות נוסף עסק אך ורק במבצע הלוגיסטי של העברת החולים המאושפזים לקומת המרתף הממוגנת. שחררו כל חולה שהיה אפשר; ביטלו כל פעילות אלקטיבית; ובערב התחילו להעביר חולים אחרי ניתוח לבתי חולים אחרים.

"אבל האירוע הזה, כולו, קשה מבחינה רגשית. אני רופא מאז 1995 והייתי רופא צבאי במשך 18 שנה, כולל גם רופא יחידתי בשטח, בחי"ר, ב־699. ראיתי הכול, אבל האירוע הזה חריג לחלוטין. לא בגלל מה שאני רואה כשאני מטפל באנשים, כי כשאני עובד אני בעבודה, אני מנותק, אלא בגלל מה שקשה לכולם. אנשים פחות מחייכים, מפחדים, עצובים. אני מכיר אישית אנשים שנפצעו ונהרגו.

"יש גם שחיקה מצטברת של הצוות כאן. קשה לעבוד תקופה ארוכה בלי חופשות, בכוננות מתמדת, בעומס, וכשחלק מהצוות נעקר מביתו, אבל ממשיך להגיע לעבודה. רק אתמול הגיעו לכאן 70 חיילים פצועים. זה ממש ממש קשה. ויש כמובן את הזיכרון של 7 באוקטובר, שלא מרפה".

"יש שחיקה מצטברת של הצוות כאן. קשה לעבוד תקופה ארוכה בלי חופשות, בכוננות מתמדת, בעומס וכשחלק מהצוות נעקר מביתו אבל ממשיך להגיע לעבודה. רק אתמול הגיעו לכאן 70 חיילים פצועים"

השיחה שלי עם בטומסקי נקטעת בגלל הודעה על פינוי מוטס. איש לא אומר זאת, אבל ברור שהכוונה היא לחיילים שנפצעו פציעות לא קלות בעזה. מתחילה תכונה במסדרונות, רופאים ואנשי צוות נעים מכאן לשם. הרופא שהייתי אמור לפגוש מודיע כי לא יוכל להגיע. זמן קצר אחר כך, מתברר שההטסה בוטלה, ובית החולים חוזר לשגרה המתוחה שבה נמצא עשר דקות קודם לכן.

צוות 669 מפנה פצועים מרצועת עזה (צילום: דובר צה"ל)

"כאילו היינו שם, אבל לא באמת היינו, לא קלטנו"

בשבת הדמים הגיעו לבתי החולים בישראל 1,455 פצועים, ובשבוע שאחריו כ־2,000 פצועים נוספים. רוב הפצועים הללו טופלו במשך כמה שעות לפחות בבתי החולים ברזילי וסורוקה. חלקם הועברו במהירות לבתי חולים במרכז הארץ, אבל בברזילי ובסורוקה נמצאו מאות פצועים בכל רגע נתון.

בה בעת, בית החולים נמצא תחת מטח כבד של רקטות. בליל 8 באוקטובר, המעבר הצמוד לחדרי האשפוז ספג פגיעה ישירה, וב־11 באוקטובר פגעה רקטה במתחם להתפתחות הילד. המבנה ניזוק, אבל המטופלים והצוותים היו כולם בקומת המרתף הממוגנת ולכן איש לא נפגע.

צוות בית החולים הצליח לתפקד במתקפה במאמץ הרואי ממש. רובם הגדול של העובדים הוזעקו והתייצבו לעבודה השכם בבוקר ועבדו מאז בלי הפסקה. זאת, בניגוד משווע למה שאירע בגופים אחרים במדינה.

"7 באוקטובר שינה לנו את החיים והעבודה לגמרי", אומרת מנהלת המחלקה לרפואה דחופה בברזילי, ד"ר ליאונורה קלסוב, "הזמן רץ, אבל גם תקוע במקום, ביום ההוא".

"7 באוקטובר שינה לנו את החיים לגמרי. ב־06:30 שמעתי אזעקה. התקשרתי לבית החולים ושאלתי מה קורה. הם עדיין לא ידעו. נכנסתי לאוטו ונסעתי"

קלסוב, המתגוררת בבאר שבע, מספרת: "ב־06:30 שמעתי אזעקה. התקשרתי לבית החולים ושאלתי מה קורה. הם עדיין לא ידעו, וחיכו להוראות ממשרד הבריאות. נכנסתי לאוטו ונסעתי.

ד"ר ליאונורה קלסוב, מנהלת מלר"ד במרכז הרפואי ברזילי (צילום: דוברות בית החולים ברזילי)

"משהו הרגיש לי כבר אז שונה מכל סבב אלימות קודם: כל הדרך לא הייתה דקה בלי אזעקות. בשבע ומשהו הגיעו הצוותים – ובית החולים כבר היה באיוש כמעט מלא. אנשים הגיעו מרעננה, מערוער, מרהט, מכל מקום. הגיעו פצועים כל דקה, לא באמבולנסים, אלא ברכבים רגילים וטנדרים.

"אני עובדת כאן כבר הרבה שנים, היו המון נפילות טילים, אבל תמיד הגיעו 10–12 פצועים ביום, ועכשיו פתאום 350. ידענו שיש דבר כזה 'אירוע רב נפגעים', אבל לא חווינו ולא היה לנו מושג מה זה. עבדנו כמו מכונה, כמו רובוטים, בלי לחשוב, בלי לעצור. והיינו כולם יחד, כאילו אנחנו בן אדם אחד.

"עבדנו כמו מכונה, כמו רובוטים, בלי לחשוב, בלי לעצור. היינו כולם יחד, כאילו אנחנו בן אדם אחד. הכול תקתק, הכול היה בשליטה. המחשבות הקשות הופיעו רק אחר כך"

"הכול תקתק. שמתי בכניסה למיון את מוריס (ד"ר בטומסקי) שיש לו ניסיון בלחימה צבאית, והוא עשה שם סדר, דאג שהפקקים יהיו בשליטה. הכול היה בשליטה. המחשבות הקשות הופיעו רק אחר כך. הזיכרונות מהיום ההוא חוזרים אליי שוב ושוב, ואיתם תחושה לא נעימה שכאילו היינו שם, אבל לא באמת היינו. לא קלטנו בתוך איזה אסון אנחנו נמצאים ובאיזה לחץ נפשי היינו".

המרכז הרפואי ברזילי, 7 באוקטובר 2023 (צילום: דוברות המרכז הרפואי ברזילי)

כשקלסוב מספרת על האירועים, קולה נסדק ומופיעה לחלוחית בעיניה. "יש שחיקה. שחיקה קשה. האחיות עובדות במשמרות של 12 שעות וקשה להן. אתמול הייתה כאן נחיתה עם פצועים קשים מאוד וטיפלנו בהרבה מהם בבת אחת. זה קשה", היא אומרת.

אבל מייד אחר כך היא אוספת את עצמה, מתקשחת ומבהירה: "זה קשה, אבל אנחנו מתמודדים. אנחנו יחד, כולם – יהודים, נוצרים, מוסלמים, כולם סומכים על כולם. כולם כמעט מגיעים לעבודה, גם מי שיש להם ילדים קטנים, כל מי שלא במילואים ולא התפנה למקום רחוק.

"גם עובדים שלנו שעברו לחיפה, לאילת, שמעתי שהם עובדים ברמב"ם, ביוספטל. אנחנו חלק מהמלחמה הזאת. וחייבים לנצח בה".