כמעט כמו כל מהלך של הממשלה בחודשים האלה, גם הצעת החוק הממשלתית שפורסמה ביום שני להערות הציבור, בדבר מתן אישור שהייה בישראל למי שבוטלה אזרחותו או תושבות הקבע שלו בישראל, היא הצעה עקומה ומעוותת.
בכסות ליברלית ועניינית, תוך שהממשלה כביכול מיישמת את פסק הדין שניתן בבג"ץ לפני כשנה וחצי, מצליחה הממשלה גם בהצעת החוק הנוכחית להחדיר את מנת שנאת הזרים ואפליית המיעוטים והחלשים, שבהם היא מתמחה.
הרקע להצעת החוק הוא בתיקון קודם לחוק האזרחות, המאפשר לשר הפנים לשלול את אזרחותו או את תושבות הקבע של ישראלי שביצע מעשה המהווה הפרת חובת האמונים כלפי המדינה, בין אם הורשע בעבירה פלילית – למשל, ביצוע מעשי טרור או סיוע להם – ובין אם לא.
מי שביצע מעשים כאלה, כתב בעבר השופט יצחק עמית, "כאילו הצהיר, 'אין חלקי עמכם', והמדינה כמו משיבה לו, 'אכן, הוצאת עצמך אל מחוץ למחנה'". ביולי 2022 פסק הרכב מורחב של בית המשפט העליון כי הסמכות שהוענקה בחוק האזרחות לשר הפנים היא חוקתית, על אף הבעייתיות הגלומה בשלילת אזרחותו של אזרח המדינה, לרבות במקרים שבהם אין לחובתו הרשעה פלילית.
העליון קבע כי אם לאותו אדם אין אזרחות של מדינה נוספת, וכתוצאה משלילת אזרחותו הישראלית הוא ייוותר ללא כל אזרחות שהיא, המדינה חייבת להעניק לו "רישיון לישיבה בישראל", שהוא מעין תושבות קבע, ולא ניתן להסתפק במתן אשרת שהייה זמנית.
בפסק הדין נקבע כי משמעותו של אותו הסדר, של מתן רישיון לישיבה בישראל למי שנשללה אזרחותו או תושבותו ובאין לו אזרחות באף מדינה אחרת – היא שהוא יוסיף להחזיק בזכות לשהות ולהתגורר בישראל, לנוע ברחבי המדינה, לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד; וכן יהיה זכאי לזכויות סוציאליות, למעט כאלה שיישללו ממנו לפי דין, למשל בגין הרשעה בעבירות ביטחוניות.
מטרת המחוקק במקרה הזה איננה לעגן בחקיקה את חובתו של שר הפנים לתת רישיון לישיבת קבע בישראל למי שנשללה אזרחותו ואין לו אזרחות אחרת, אלא לגרוע מכל הזכויות שהעליון קבע שהן נלוות לרישיון הזה
יש מצבים שבהם בית המשפט העליון מצביע, בפסק דין, על לקונה או חסר בחקיקה וקורא למחוקק להסדיר את הנושא בחקיקה. זה לא היה אחד המקרים האלה – ניתן היה להסתפק בפסק דינו של העליון כדי לפעול בדרך של מתן רישיון לשהיית קבע למי שאזרחותו בוטלה ושאין לו כל אזרחות אחרת.
אך כעת, באיחור של שנה וחצי, בוחרת הממשלה לעגן במסגרת חוק האזרחות את המנגנון שקבע בית המשפט העליון. זה נראה במבט ראשון כמו רצון טוב, אך המוטיבציה הממשלתית היא אחרת לגמרי.
מטרת המחוקק במקרה הזה איננה לעגן בחקיקה את חובתו של שר הפנים לתת רישיון לישיבת קבע בישראל למי שנשללה אזרחותו ואין לו אזרחות אחרת, אלא לגרוע מכל הזכויות שבית המשפט העליון קבע שהן נלוות לרישיון הזה. כך נכתב בדברי ההסבר לתזכיר החוק:
"על מנת ליתן ביטוי לכך שמדובר במי שהפר אמונים למדינת ישראל, ניתק את זיקתו אליה באופן מהותי ונותר בה רק מן הטעם שאין לו מעמד במקום אחר, ומתוך כך ליתן ביטוי משמעותי יותר לתכלית ההצהרתית העומדת בבסיס ההליך של ביטול המעמד, ומשכך, לא נמצא כי ראוי ונכון ליתן לו זכויות מסוימות, קובעת הצעת החוק מגבלות נוספות אשר יחולו על מקבל רישיון זה.
גם הזכות להשתתף בבחירות לרשויות המקומיות, הניתנת כיום אפילו למי שיש לו מעמד ארעי בישראל, תישלל מאותו אדם מאחר שהוא "התנער מהמדינה וביקש את רעתה ורעת אזרחיה"
"בכלל זה אי מתן זכויות סוציאליות מסוימות בהתקיים תנאים מסוימים, אפשרות שלא ליתן רישיון לעיסוק במקצועות בריאות, סיעוד ורפואה, אי מתן הזכות להצבעה בבחירות לרשויות המקומיות, וכן מגבלות גיאוגרפיות בתנאים מסוימים".
כך, בהתאם להצעת החוק, יוכלו קורבן עבירה שביצע האדם שמעמדו בישראל בוטל, או בני משפחתו הקרובה, לבקש להטיל על האדם מגבלה גיאוגרפית שעניינה מניעת הימצאות באזורים מסוימים של המדינה, אם קיימת אפשרות "קרובה לוודאי" ל"פגיעה חמורה וקשה ברגשות קורבן המעשה או בני משפחתו" כתוצאה מ"היתקלות תדירה" עם אותו אדם.
ועוד, לפי הצעת החוק, האדם היושב בישראל מכוח רישיון כזה לא יוכל לקבל תעודה ברפואה או ב"מקצועות הבריאות" למיניהם. זאת, לפי דברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית, על מנת "שלא תינתן לו האפשרות לעסוק במקצוע הדורש טיפול אישי מכיוון שאינו חלק מהציבור הישראלי".
גם הזכות להשתתף בבחירות לרשויות המקומיות, הניתנת כיום אפילו למי שיש לו מעמד ארעי בישראל, תישלל מאותו אדם מאחר שהוא "התנער מהמדינה וביקש את רעתה ורעת אזרחיה".
ההסדר בחוק הישראלי הוא ממילא חריג, והמאמץ שעשה העליון בהקשר הזה הוא לגשר בין עמדתה התקיפה של המדינה לבין הנורמות החלות בעולם בעניין זה
צריך לזכור שפסיקת בית המשפט העליון בעניין חוקתיות ההסדר לשלילת אזרחות, קבעה כי מדובר בהסדר חוקתי תוך שבית המשפט משמר קשר עין עם הנורמות המקובלות בעולם, ובין היתר באמנות בינלאומיות בנוגע למעמדם וזכויותיהם של אנשים שאין להם מעמד רשמי באף מדינה.
ההסדר בחוק הישראלי הוא ממילא חריג, והמאמץ שעשה העליון בהקשר הזה הוא לגשר בין עמדתה התקיפה של המדינה, המבקשת להרתיע אזרחים או תושבים המעורבים במעשי טרור, בין היתר בדרך של שלילת אזרחותם, לבין הנורמות החלות בעולם בעניין זה.
הצעת החוק הממשלתית, המבקשת לגרוע מזכויותיו של אדם הנמצא בסטטוס הזה, שוב מקרבת את המדינה אל נקודת אי החוקתיות של ההסדר בכללותו, ומציבה פעם נוספת את האתגר לפתחו של בג"ץ, ששוב יצטרך לבצע תרגילי אקרובטיקה משפטית על מנת להותיר את החקיקה והפעילות הממשלתית בתחום שלילת האזרחות, בגבולות הלגיטימיות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם