בעידן מוקדם ונחוש יותר היה הגילוי על "טנק הנעדרים" שפרסם עמוס הראל ב"הארץ" גורם למהומת אלוהים ולהסתערות על מערכת הביטחון וצה"ל בתביעה לחשיפת האמת.

במקום זאת נפלו הדברים שפרסם הראל – העובדה ש"טנק הנעדרים" שנפגע בתחילת מלחמת יום כיפור וגופות ארבעת השריונאים בתוכו לא נמצאו והוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, הגיע לידי צה"ל ב־1977 והחיילים נקברו בקבר אחים ללא הודעה למשפחות השכולות – על ישראל שסועה, מפולגת, מסוכסכת עם עצמה ומטביעה כל חלקה של קורקטיות, יושר ומוסר.

קשה לעכל ולקבל שמעשה כה לא אנושי שעשתה מערכת הביטחון בהשראת הרבנות הצבאית, חלף כאדווה קלה על פני המים. הגילוי היה מטריד דיו כדי ששר הביטחון משה "בוגי" יעלון יבין שעליו להקים ועדת בדיקה לחקירת המקרה. אך אין מה לחקור משום שהפרטים ידועים היטב למי שהיו בסודם, אבל לא מטריד דיו כדי להקים קול זעקה ציבורית.

42 שנים אחרי המלחמה, הולכות משפחות הנעדרים ומתמעטות. רבים מהורי הנעדרים הלכו לעולמם. אחים, אחיות, אלמנות וקרובים אחרים, חיים עם השכול ואיבדו את האנרגיה והדחף שהניעו אותם בשנים אחרי המלחמה.

אילוסטרציה: טנקים חוצים גשר נייד מעל תעלת סואץ, 21 באוקטובר 1973 (צילום: רון אילן, לע"מ)

ובעיקר: ללא זאב אלתגר־מירון – האיש שהקדיש את חייו ממלחמת יום כיפור ועד מותו בשנת 2004 והיה כוח משימה של איש אחד בחיפושו הבלתי נלאה אחרי בנו סרן מירון אלתגר, מפקד הטנק – נדם הדינמו שהציק למערכת ללא הרף באנרגיה שלא היה לה סוף.

התנהלותו נראתה לעתים כהליכה על קו דק המבדיל בין השפוי למי שמתהפך על יצועו בלילות ופוגש את בנו ושוביו; בין הנורמטיבי ומי שהפך את ביתו ל"בית המפקד" ומוזיאון לבנו. זאב אלתגר־מירון לא זכה לקרוא את הדברים שפרסם עמוס הראל, לא שמע על הוועדה שמינה יעלון – ולא יקבל את ממצאיה, אם וכאשר יוגשו.

טנק בקריית אונו ליד המכולת ומול גן הילדים? על שער הבית הנעול היה כתוב "בית המפקד". על צריח הפטון הייתה מונחת קסדה הפוכה ששימשה כאבוקה

***

בשנות ה־80' התגוררנו בקריית אונו ושם נתקלתי בזאב אלתגר־מירון ובסיפורו. בעיקר גדול מיכולתנו לקבלו כמסירתו ולהאמין לגרסת האב על גורל בנו. בדרך לעבודה בבוקר ראיתי את צריח הטנק שהציב אלתגר בחצר ביתו הפרטי על גבי אנדרטה מסולעת.

טנק בקריית אונו ליד המכולת ומול גן הילדים? על שער הבית הנעול היה כתוב "בית המפקד". על צריח הפטון הייתה מונחת קסדה הפוכה ששימשה כאבוקה. אור אדום דלק בקנה הטנק. חייל נהרג במלחמה והוריו הנציחו את זכרו באופן שייצג את תפישת עולמם וכאבם.

זאב אלתגר־מירון (צילום: יוטיוב, צילום מסך)

פעם אחת הזמנתי את עצמי לסיור בבית וירדתי לסוף דעתו הכואבת, התובענית והקולנית של אלתגר. ביקשתי מיורם קניוק, שאיתו הייתי מיודד ושכתב כתבות מזדמנות ונהדרות לירחון שערכתי, שיגבה מזאב אלתגר את המונולוג שניכר היה בו שהוא מתפוצץ לספר. אין לעורך נכס גדול יותר מסופר נחשב ובעל זכויות המוכן לצאת למשימות עיתונאיות.

זאב אלתגר חיכה לקניוק בביתו עם עותק משומש של "היהודי האחרון". ספרו של קניוק שהיה מלא הערות בכתב ידו של אלתגר, כאילו ידע שקניוק בדרכו אליו. אלתגר סיפר לקניוק על בנו מירון שנהרג במלחמה, על צל"ש הרמטכ"ל, על סירובו לקבל את המוות, על חיפושיו אחרי מירון הנעדר ועל הספר שהוא כותב כבר 11 שנה.

"במקום עציץ יש שם טנק אוריגינל. ליד הטנק שיח צבר, מולו חפור אמפיתיאטרון לימי אבל המושיב 50 איש. להיגיון של אלתגר יש טירוף משלו. הוא נראה כיהלומן שגויס לקבע"

ערב אחד אחרי ביקורו של קניוק, בערה אש גדולה בקסדה על הטנק של אלתגר. הקנה ירה אור אדום. אלתגר ניצב בדום מתוח ליד הטנק.

קניוק הביא את הכתבה למערכת, מודפסת כהרגלו על הנייר הסופג שעליו הדפיסו עיתונים. נייר שאינו סובל עט עורך מכיוון שהדיו נספג בו והופך לכתמי רורשאך שחורים. קניוק ישב מולי כאשר קראתי את הכתבה הארוכה. הוא לא נראה מופתע כשלא היה לי מה לומר.

הסופר והעיתונאי יורם קניוק, תל אביב, 29 בפברואר 2012 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

"המראה מן הכניסה מהמם", כתב קניוק. "במקום עציץ יש שם טנק אוריגינל. ליד הטנק שיח צבר, מולו חפור אמפיתיאטרון לימי אבל המושיב 50 איש. להיגיון של אלתגר יש טירוף משלו. הוא נראה כיהלומן שגויס לקבע, רס"ן מבוגר הכותב במסתרים את תולדות המרגמה הראשונה של צה"ל.

"הוא מערב מיתוסים על בריאת העולם, ויכוח עם יעל אשת חבר שלא הייתה צריכה לעלוב באם שכולה שסיסרא היה בסך הכול בנה האהוב. לתוך הבליל הזה הוא משחיל מכתב מאת צ'רצ'יל המודה לו בכמה מילות נימוס על איחוליו ליום הולדתו התשעים.

"בפנים הבית ממשיך המוזוליאום לזרום בחופשיות. צילומים של הבן, של הר מירון עם ציטטות משירים של זאב אלתגר־מירון, צילום של הבן שעליו תלויה משקפת אמיתית של טנקיסט, על עיניו משקפי שריונאי"

"בחשכת הערב היורד מתפלל האב לזכר הבן שהבית הזה הוא המוזוליאום שלו, לא זיכרון, כי אין מדובר במוות. מדובר בהנצחה של חיים מן הצד השני שלהם. בפנים הבית ממשיך המוזוליאום לזרום בחופשיות. צילומים של הבן, של הר מירון עם ציטטות משירים של זאב אלתגר־מירון, צילום של הבן שעליו תלויה משקפת אמיתית של טנקיסט, על עיניו משקפי שריונאי ועל חזהו צל"ש הרמטכ"ל.

"בין ציורי הטנקים, זבלי הפגזים, מאפרות מפגזים, צילומי שירים לאומיים, משוטים ששימשו את המצרים בצליחת התעלה".

טנק באזור תעלת סואץ, 24 בפברואר 1974 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

***

זאב אלתגר נולד בווילנה בשנת 1919 והגיע לפלשתינה בן שנה. כשלמד בתיכון הלך ל"שומר הצעיר" והשתעמם. הלך לבית"ר, ראה כי האקשן טוב ונשאר. אחר כך אצ"ל. בהיותו נער נחשד הסניף שלו בתכנון רצח ארלוזורוב. המשטרה הבריטית הקיפה את הבית ואלתגר נמלט אל השוחט ששפך פלפל כדי לבלבל את הכלבים של האנגלים.

אחר כך כתב ב"ידיעות אחרונות", תקופת מה עבד ב"מעריב", שימש דובר עיריית רמת גן, רץ ברשימה עצמאית נגד אברהם קריניצי, הובס ועבר לגור בקריית אונו.

מירון, בן תהילה וזאב, נולד ב־21 באוגוסט 1951 ברמת גן. ברית המילה שלו הגיעה לדפי "ידיעות אחרונות", לטורו היומי של העורך ד"ר הרצל רוזנבלום שכתב: "רק שפרינצק היה חסר כאן כדי לפתוח את ישיבת הכנסת"

מירון, בן תהילה וזאב, נולד ב־21 באוגוסט 1951 ברמת גן. ברית המילה שלו הגיעה לדפי "ידיעות אחרונות", לטורו היומי של העורך ד"ר הרצל רוזנבלום שכתב: "רק שפרינצק היה חסר כאן כדי לפתוח את ישיבת הכנסת, כך נאמר אתמול בבית החולים 'רמת מרפא', בטקס שנערך עם הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו של הרך הנולד מירון, בנו של הסופר הצבאי זאב אלתגר".

טקס בר המצווה של מירון הגיע גם הוא לעיתונות. אורי קיסרי כתב עליו מאמר ב"הארץ". השתתפו בו 67 שגרירים, צירים וקונסולים זרים. מירון למד בפנימייה הצבאית במחזור 16.

סרן מירון אלתגר, מפקד טנק שנהרג במלחמת יום הכיפורים (צילום: יוטיוב, צילום מסך)

בעלון המחזור נכתב עליו שהיה "מן הגדולים שבמחנה. שחקן כדורסל וכדורגל. אוהב להילחם באמצעים בלתי קונבנציונליים. אוהד השיריון מתחילת הפנימיה ולא לשווא נקרא בפי חבריו – פטון". לא על שם הטנק אלא על שם הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון.

"הטנק לא היה שם כפסל סביבתי", כתב קניוק, "הוא היה טנק כדי להיות טנק. הייתה דבוקה לו מצבה אמיתית שיש רק בבתי קברות צבאיים, שהיה כתוב עליה שמו של סרן מירון אלתגר ואיך עצר בגופו את האויב. לא היה כתוב ז"ל. לא היה כתוב מת.

"במהלך התנועה נפגע הטנק השני שנע עימו. אף שהטנק של מירון אלתגר נותר יחידי, המשיך סרן מירון אלתגר בתנועה לעבר הכוח הפגוע – עד שנפגע. במעשה זה גילה סרן מירון אלתגר ז"ל אומץ לב ודבקות במשימה"

"חייל מטנק שהיה בשטח זכר את מירון. הוא עצמו נפל מייד לאחר מכן בשבי. זה היה מול קנטרה, בין כתובה, דרורה ולחצנית. על הקיר בבית המפקד תלויה מפת קרב מוגדלת ובה סימן X על הנקודה האחרונה הזו".

מפקד הגדוד אמר שהמליץ על עיטור המופת אבל מחוסר ידע והיעדר פרטים מדויקים, החליטה הוועדה על צל"ש הרמטכ"ל: "ביום 6 באוקטובר 1973 שימש סרן מירון אלתגר ז"ל כמ"פ טנקים. בהובילו מחלקת טנקים באזור שמצפון לקנטרה, חש לעזרת כוח שנפגע וכדי לסייע למעוזים המותקפים.

הרמטכ"ל רב־אלוף מרדכי גור, 22 ביולי 1976 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

"במהלך התנועה נפגע הטנק השני שנע עימו. אף שהטנק של מירון אלתגר נותר יחידי, המשיך סרן מירון אלתגר בתנועה לעבר הכוח הפגוע – עד שנפגע. במעשה זה גילה סרן מירון אלתגר ז"ל אומץ לב ודבקות במשימה ואחוות לוחמים, מרדכי גור, רב־אלוף, ראש המטה הכללי".

מפקד הגדוד של מירון כתב לאלתגר: "נוהג אני למלא הבטחות. ובכן, ועדת העיטורים הראשונית סיימה תפקידה, אך ישנה ועדה כללית שממשיכה לתפקד. הוועדה סיכמה בהתאם להמלצות אך לא הגדירה אותן בשלב הנוכחי כעיטור אלא כציון לשבח מטעם הרמטכ"ל. אחד הלבטים הגדולים של הוועדה הוא שלמעשה איננו יודעים בבירור מה קרה עד עצם היום הזה למירון יקירכם".

"מה זאת אומרת נעדרים? איפה הגוויות? עלו לשמיים. כאשר טייס מתרסק באוויר, ברור שאי אפשר למצוא אותו. אבל ארבעה אלה יצאו חיים מהטנק על אדמת חול. הרי הקרקע לא פערה פיה ובלעה אותם"

לא צריך פירוש רש"י למכתב הזה. לא מרבים לדון בכך, אבל גם בחלוקת אותות גבורה וצל"שים יש פוליטיקה פנימית.

אין ספק בפוטנציאל גבורתו של מירון אלתגר ובאומץ לבו, אך מבלי לגרוע מאלה, מהשאיפה להעניק לו אות מופת – שנבצר מצה"ל לנמק אותה באופן משביע רצון – שהסתיימה בפשרה על צל"ש רמטכ"ל בסמיכות זמנים מטרידה למועד שעליו מצביע הראל שבו הגיעו הטנק והחללים לישראל, עולה הרצון של הצבא להעניק למשפחה השכולה ולקובלתנו הקולנית של אלתגר, משהו להיאחז בו.

אנדרטה לזכרו של מירון אלתגר בקריית אונו (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

בראיון ל"ידיעות" ב־1988 טען אלתגר: "מה זאת אומרת נעדרים? איפה הגוויות? עלו לשמיים. כאשר טייס מתרסק באוויר, ברור שאי אפשר למצוא אותו. וכך גם איש קומנדו שירד למצולות. אבל ארבעה אלה יצאו חיים מהטנק על אדמת חול. הרי הקרקע לא פערה פיה ובלעה אותם".

***

גם אלוף דני מט שביקר בבית לא ידע פרטים נוספים. אף אחד לא ידע. "הרב גורן ידע", אמר אלתגר לקניוק, "אבל כל הזמן הוא שותק כי אסור לו לדבר. גם אני שותק, כי אם אפתח את הפה תזדעזע הארץ ואמות הסיפים ירעדו. שאב ישאל כיצד נעלמים ארבעה בחורים לתוך האוויר הצח?"

אלתגר לחץ על בגין ובגין הבטיח לעזור. אבל גם הוא לא ידע לספק מידע. הבטיח שאפרים פורן, מזכירו הצבאי, יבוא להסביר, אבל פורן לא בא. המוזוליאום שבנה סביב עצמו ומשפחתו היה מיסוד התמיהה והחשד

אלתגר לחץ על בגין ובגין הבטיח לעזור. אבל גם הוא לא ידע לספק מידע. הבטיח שאפרים פורן, מזכירו הצבאי, יבוא להסביר, אבל פורן לא בא. המוזוליאום שבנה סביב עצמו ומשפחתו היה מיסוד התמיהה והחשד. אלתגר אמר שמירון אהב פטונים, לכן הטנק בחצר הוא פטון. קניוק חשב שאף ילד אינו מתאהב בפטון. יכול להיות שטעה במקרה של מירון אלתגר.

אחרי שהמילה נעדר חזרה בכל הודעה רשמית של צה"ל, החליט זאב אלתגר לחפש את מירון בעצמו. תחושת הבטן שלו הייתה שמשהו אינו כשורה והוא אמר לאשתו שמירון חי ויצא לאמריקה בשליחות מודיעינית. אלתגר החל לחרוש את סיני. עבר מג'אבל לדיונה, מגרגיר חול לוואדי. סך הכול העביר אלתגר שנתיים נטו במדבר סיני. חיפש וחקר עד שמצא טופס החלפת שמן של הטנק של מירון.

זאב אלתגר־מירון (צילום: יוטיוב, צילום מסך)

הטופס היה קרוע ובלוי ואלתגר מסגר אותו ותלה על הקיר. מה שהעצים מהותית את חשדו של אלתגר שמשהו אינו כשורה, היו תלושי המשכורת של מירון שהמשיכו להגיע כל חודש. שלוש שנים אחרי המלחמה, הראה אלתגר לקניוק תלוש משכורת מאוקטובר 76'.

תוספת סיגריות, תוספת שדה, שק"ם, ספרות מקצועית, ביטוח לאומי. "מה שהייתה בירוקרטיה ישראלית בלתי מתוחכמת ופרימיטיבית, הפכה עבור אלתגר למטפיזיקה של חיים אחרי המוות".

בשיחותיו של קניוק עם אלתגר עלו – בין השאר – הנושאים הבאים: שיחות עם בן גוריון על באר שבע; פרישתו הפתאומית של בן גוריון; היתר יציאה לקפריסין; תמונה של נשיאי טוגו, סיירה לאונה ואלתגר

"את שלא חשב בימים, חלם בלילות. לילה אחד ראה בעיני רוחו כיצד נשבה מירון בידי חיילים רוסים. הוא שמע את בנו אומר להם, אבי ידיד של השגריר. צ'ובחין, השגריר הסובייטי האחרון בישראל, היה אורח בבר המצווה של מירון. זאב מכר מגרש ושכר בלשים אמריקאים. אלה הגיעו עד צ'ובחין. מצאו אותו מלמד באודסה באוניברסיטה והוא ביקש למסור לאלתגר שבנו לא נמצא ברוסיה.

"בקמפ דיוויד, הבטיח לו בגין שלחץ את סאדאת ואמר לאלתגר שהוא משוכנע שהם באמת לא יודעים. ב־4 במאי 1978, עזר ויצמן, שניסה לעזור, כתב לו: 'האמינו לי שהייתי עושה את האפשרי ומעבר לאפשרי בכדי לדעת ולגלות לכם היכן נמצא סרן מירון אלתגר.

הסופר יורם קניוק בוועדת החינוך כנסת, ירושלים, 14 ביוני 2011 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

"'מה קרה לו? כיצד קרה מה שקרה לו? אין בידינו אלא לבקש מראשי מצרים שיעמידו לרשותנו כל מידע או שמץ של ידיעה על גורל נעדרינו, ואת זאת אנו עושים השכם והערב. לא ננוח ולא נשקוט עד שנדע מה קרה לגיבורינו".

בשיחותיו של קניוק עם אלתגר עלו – בין השאר – הנושאים הבאים: שיחות עם בן גוריון על באר שבע; פרישתו הפתאומית של בן גוריון; היתר יציאה לקפריסין; תמונה של נשיאי טוגו, סיירה לאונה ואלתגר; מלחמת יוון–טורקיה; בולים של מקאריוס; בול אסד; יום ה־70 לפתח תקווה; קרב כראמה; לנין במאוריטניה; סאדאת בביקור ב"יד ושם"; מכתבים מד"ר רוזנבלום, דיין, אשכול, רבין, בגין ויגאל אלון והפלישה הסובייטית לאפגניסטן.

"כשההורים השכולים הפנו עורף לדיין", אמר אלתגר, "נשארתי נאמן לו. היה קשה לי לאבד בו בזמן גם בן וגם מנהיג שהערצתי. באו הורים שכולים אליי הביתה וראו צילום שלי ושל דיין וזרקו עליו ספלי קפה"

האמת, אמר פרנסיס בייקון, אינה בתה של הסמכות, היא בתו של הזמן. "כשההורים השכולים הפנו עורף לדיין", אמר אלתגר, "נשארתי נאמן לו. היה קשה לי לאבד בו בזמן גם בן וגם מנהיג שהערצתי. באו הורים שכולים אליי הביתה וראו צילום שלי ושל דיין וזרקו עליו ספלי קפה שנשברו על הצילום. אבל היו לנו תאקלים. פעם כתב לי: 'אני לא רוצה שיתנו לי ציונים וגם אתה זאב, שלא תיתן לי ציונים'.

"יגאל אלון, שהכיר את מירון, בא לבקר ביקור אבלים ב'בית המפקד' ושאל 'מתי 'הם' מתחילים לכתוב את הספר הזה שעומד להתפרסם בהמון מדינות בעולם ויזעזע את העולם? יגאל אמר 'אתם, אתה ומירון', הוא לא היה טיפש, הוא ידע מי חושבים שמת ושאל אותי מתי אתם תכתבו. זה היה האות להתחלת העבודה. אבל יגאל מת מייד אחרי השיחה ההיא".

יגאל אלון וגולדה מאיר (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

***

מכתבתו של הראל עלו עובדות חדשות וישנות. כיצד שלא הופכים אותן, הן מהוות עדות מחרידה ליחס המביש שבו מתייחס הממסד הביטחוני להורים שכולים, להורי נעדרים שמקום קבורתו לא נודע, המנטרה שעליה נשענת הווייתה של הרבנות הצבאית. אולי אחד הגופים החזקים בצה"ל.

על פי הוראות הפיקוד המצרי, נקברו ארבעת החיילים – מירון אלתגר, חיים מוצפי, יעקב קלר ודן גילת – שעלו על מארב, כ־50 מטר מהטנק שלהם. ביולי 1977 נמסרו 19 ארונות של חללי צה"ל לישראל. צוות בדיקה הגיע למסקנה נחרצת: ניתן לקבוע בוודאות כי שרידי ארבעת הלוחמים נמצאו על ידי המצרים ולכן נקברו בקבר אחים בחלקת נעדרי יום הכיפורים בהר הרצל.

משפחות הארבעה המשיכו להשתתף בטקס המרכזי של חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע הנערך בז' באדר. כל אותו זמן היו הגופות קרובות, בהר הרצל. לא נעשתה בדיקה לזהות את החללים ולא נאמר דבר למשפחות

ומכאן הפיאסקו המזעזע בכל גודלו: משפחות הארבעה המשיכו להשתתף בטקס המרכזי של חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע הנערך בז' באדר. כל אותו זמן היו הגופות קרובות, בהר הרצל. לא נעשתה בדיקה לזהות את החללים ולא נאמר דבר למשפחות.

היחידה לזיהוי חללים של הרבנות הצבאית והמכון הפתולוגי, דבקה בספק – באחוזים שוליים בלבד – שלא ניתן לקבוע ולשייך את השרידים לחיילים ספציפיים ברמת הוודאות הנדרשת על פי קריטריונים הלכתיים. כאשר הרימו המשפחות קול, נמסר להן ב־2014 הדוח של הרבנות, במפגש שהפך לעימות סוער וקולני.

על בקשה לפתוח את קבר האחים כדי לבדוק את השרידים בבדיקות דנ"א חדשות שלא היו קיימות ב־1977, השיבה הרבנות בשלילה. בשל בעיה, הלכתית כמובן, שהרי ממילא קבורים הארבעה בקבר אחים בישראל.

רצון המשפחות להציב על חלליהן מצבה אישית ושמית לא הרשים את הרבנות הצבאית. מבחינת המשפחות לא הייתה סיבה טובה לא לערוך בדיקות דנ"א, שהן חלק מחובת צה"ל להורים ולאחים שלא זכו לקבור את יקיריהם.

אף אחד ממי שטיפלו בנושא בעבר ובהווה, אינם מוכנים לדבר. באמצעות דובר צה"ל אוסר צה"ל על המעורבים להגיב. זאב אלתגר־מירון הלך לעולמו והצריח שעמד על הדשא בביתו הועבר לבית "יד לבנים"

על השאלה איפה היה הצבא כל השנים? מה פשר השתיקה בת עשרות השנים וכיצד התעלמו השלטונות מהעובדה שהיו בידיהם שרידי גופות שזהותן לא נבדקה – לא ניתנה תשובה.

אף אחד ממי שטיפלו בנושא בעבר ובהווה, אינם מוכנים לדבר. באמצעות דובר צה"ל אוסר צה"ל על המעורבים להגיב. זאב אלתגר־מירון הלך לעולמו והצריח שעמד על הדשא בביתו הועבר לבית "יד לבנים" בקריית אונו. גם יורם קניוק מת וזאת חובתי לשמש לו פה. הסיפור העגום הזה העיק עליו 30 שנה.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2015.