עמוק באינתיפאדה השנייה הטרוריסטית זומנתי לפגישה בברלין עם מנכ"ל משרד החוץ הגרמני. המסר העיקרי שלו היה: מדוע אנו הישראלים לא מנצלים את זה שיש לנו "מנהיג פלסטיני חזק" בדמות יאסר ערפאת, כדי לעשות שלום. כלומר: ערפאת מנהל נגדנו מלחמת טרור ואנו צריכים לסייע לו.

עניתי לו כי כל מדיניות אירופה שגויה, מכיוון שהיא מטפחת "מנהיגים חזקים" כמו ערפאת, סדאם חוסיין ובשאר אסד, ובכך היא עצמה סוגרת בפני אירופה את שוקי המזרח התיכון המבטיחים. זאת מכיוון "שהמנהיגים החזקים" לא מעוניינים בכלכלה חזקה וחונקים אותה, כי הם חוששים ממעמד בינוני דעתני וחזק. הם הבעיה ולא הפתרון.

עניתי למנכ"ל משרד החוץ הגרמני שמדיניות אירופה שגויה, כי היא מטפחת "מנהיגים חזקים" כערפאת, סדאם ואסד ובכך סוגרת בפני אירופה את שוקי המזה"ת המבטיחים כי "מנהיגים חזקים" לא רוצים כלכלה חזקה

ראיתי את הצוערת הצעירה מניעה את ראשה בהסכמה כאשר רשמה את פרוטוקול השיחה, אבל למרבה הצער קונספט "המנהיג החזק" ממשיך לשלוט בשיח המערבי. ואנו חוזרים לשיח הזה כעת, בחשיבה על היום שאחרי מלחמת עזה. מי הוא "המנהיג החזק" שיוביל את הרשות הפלסטינית בשלב שיקום הרצועה. ומוזר, שדווקא כאשר מתבקש למצוא גורמים כלכליים – ממשיכים לחפש "מנהיג".

מדוע אני מעלה זאת? בגלל התוכנית "אויבים" בכאן 11 שעסקה במרואן ברגותי, וכחוט השני עברה במהלכה השאלה האם הוא "המנהיג" שיוביל את הפלסטינים להסדר שלום.

במילה אחת, התשובה היא: לא. ברגותי לא מנהיג, והוא לא יוביל אף אחד לשום מקום. במקום לחפש "מנהיגים" עדיף לעודד את הסקטור הפרטי, את ראשי הכלכלה, שישולבו בגופים בינלאומיים, כמו קרן המטבע הבינלאומי, הבנק העולמי יחד עם ארגונים כלל-אסלאמיים הקשורים בסעודיה והמפרץ, כדי לקחת על עצמם את משימת השיקום.

אפשר לחשוב על סלאם פיאד, שהיה ראש הממשלה כלכלי ובגלל זה סולק – לא כ"מנהיג" – אלא כאישיות המייצגת את הממלכתיות הפלסטינית, בתוך גוף שיוביל את השיקום.

בתוכנית "אויבים" על מרואן ברגותי, עברה כחוט השני השאלה, האם הוא "המנהיג" שיוביל את הפלסטינים להסדר שלום. במילה אחת: לא. ברגותי לא מנהיג, והוא לא יוביל אף אחד לשום מקום

את מרואן ברגותי הכרתי עוד כאשר היה מנהיג סטודנטים אלים באוניברסיטת ביר זית. הוא היה נאמן לערפאת, ובשירותו של המנהיג הגולה היכה דמויות של הנהגה מקומית פוטנציאלית, כדי להרתיע אותם מלאיים את מנהיגותו של ערפאת.

אחרי שגורש פגשתי אותו בתוניס, ושוב נאמנותו לערפאת הייתה ללא סייג. המהפך בדעותיו חל אחרי שחזר עם אש"ף בעקבות הסכמי אוסלו. ממי שפעל נגד התגבשות הנהגה מקומית – ראה עצמו כמי שיעמוד בראשה, ופה התנגש עם ערפאת.

הדבר בא לידי ביטוי כאשר בן דודו של ערפאת, מוסא ערפאת, הורה לאנשי ביטחון של הרשות לירות בתהלוכה ברמאללה של תנזים פת"ח בראשות ברגותי.

לא היו נפגעים, וברגותי ויאסר ערפאת העמידו פנים "שהכל בסדר" – אבל התחיל המאבק על ההנהגה. המאבק בין הנהגת הפנים, כלומר: הקאדרים של פת"ח שניהלו את האינתיפאדה הראשונה, ובין הנהגת החוץ, כלומר: ההנהגה שבאה מתוניס. ובמאבק הזה ברגותי הפסיד.

ראשית, כאשר ברגותי הגיע לשכם "כמנהיג" התנזים, אנשי בלאטה גירשו אותו בהשלכת כיסאות עליו ועל פמלייתו, ומאז הוא לא הגיע לשכם. לחברון לא העז בכלל לבוא, ובבית לחם היה תלוי בשבט תעמרה, שהיה נאמן לאש"ף חוץ.

אחרי שברגותי גורש פגשתי אותו בתוניס, ושוב נאמנותו לערפאת הייתה ללא סייג. המהפך חל אחרי שחזר עם אש"ף בעקבות אוסלו. ממי שפעל נגד התגבשות הנהגה מקומית – ראה עצמו כמי שיעמוד בראשה

בג'נין היה לברגותי בעל ברית בדמותו של זכריא זביידי, אבל את הקשר החזק ביותר יצר בטול כרם עם מנהיג התנזים המקומי, ראאד אל-כרמי. כאשר ישראל חיסלה אותו, ברגותי לקח זאת אישית קשה מאוד – ועל כך בהמשך.

היו לי שיחות רבות עם ברגותי. הייתי בן בית אצלו, הכרתי את פדווא אשתו, ואת בנו קסאם, הקטן. הבאתי לו משלחות מחו"ל, עשיתי לו פגישות בכנסת עם חברי כנסת מהליכוד, וישבתי אתו לשיחות "בארבע עיניים" במשרדי התנזים ברמאללה.

באותה תקופה ברגותי מאוד רצה קשר טוב עם ישראל, וראה בה בעלת ברית נגד אש"ף חוץ. הוא דיבר על הנהגת פריימריז בפת"ח, כלומר: הפיכת פת"ח למפלגה פוליטית במקום תנזים, והוא לחם בשחיתות של אש"ף, מה שחידד את המתיחות עם ערפאת.

ופתאום הפך לטרוריסט. מה קרה? אני חושב ששוב זה נבע מראייה מעוותת של הקשר עם ישראל. באותה תקופה דיברו על חיפוש "נלסון מנדלה פלסטיני". ברגותי ראה שישראל ממשיכה לדבוק בערפאת ובאש"ף חוץ. מצד שני הבין שהוא לא מצליח לתקוע שורשים בקהלים פלסטיניים מחוץ לרמאללה, וגם ברמאללה קם לו מתחרה עקשן בדמותו של חוסיין א-שיח', שהיכה אותו בבחירות של התנזים ברמאללה.

באותה תקופה ברגותי רצה קשר טוב עם ישראל וראה בה בת ברית נגד אש"ף חוץ. הוא דיבר על פריימריז שיהפכו את פת"ח למפלגה פוליטית במקום תנזים, ולחם בשחיתות אש"ף, מה שחידד את המתיחות עם ערפאת

למרות שברגותי דיבר אתי גבוהה גבוהה על הדמוקרטיה של פת"ח, הוא לא קיבל את תוצאות ההצבעה, ומאז היו ברמאללה שני תנזים – של ברגותי, שהיה מורכב בעיקר מן הברגותים, החמולה הכפרית הגדולה של נפת רמאללה, והשאר שהלכו עם חוסיין א-שיח'. ביניהם היו גם אלה שתמכו באילי הון מרמאללה, שלא רצו לראות את שבט ברגותי הכפרי המיליטנטי "כובש" את רמאללה. הם זכרו את התנהגותו האלימה כפעיל סטודנטים מביר זית.

ברגותי הגיע למבוי סתום: הישראלים דבקים בערפאת, הוא לא פורש כנפים לגדה, מפסיד את רמאללה, ובישראל מחפשים "מנדלה". המוצא שלו – לפנות לטרור, כדי לבלוט כ"מנדלה".

וכאשר הוא חש שגם ערפאת, אחרי השיחות הכושלות עם אהוד ברק בקמפ דייוויד, הולך לכיוון הזה, ערפאת וברגותי שוב מתחברים. ברגותי בא למוקטעה בתקווה שערפאת יטיל עליו את הנהגת האינתיפאדה.

מקורות פלסטיניים שהיו באירוע סיפרו לי שערפאת ידע שישראל מצותתת לחדר הישיבות שלו, "הזהיר" את ברגותי בקול רם שלא יפנה לדרך הטרור, אבל עשה באצבעותיו צורת אקדח ונופף באוויר. כלומר: צא לדרך.

מקורות פלסטיניים שהיו באירוע סיפרו לי, שערפאת ידע שישראל מצותתת לחדר הישיבות שלו, "הזהיר" את ברגותי בקול רם שלא יפנה לדרך הטרור, אבל עשה באצבעותיו צורת אקדח ונופף באוויר. כלומר: צא לדרך

אבל, כדי לחסום אותו גם כמנהיג הטרור – איש אמונו של ערפאת, רמזי חורי, הקים את גדודי אל-אקצא, ישירות תחת הפיקוד של ערפאת, ובסיס גדודי אל-אקצא היה במחנה בלאטה בשכם. אחד ממקורבי ברגותי יאמר לי לימים שכמה טוב שלא נגרר אחרי ברגותי להרפתקת הטרור שלו.

מי שהכתיר את ברגותי כמנהיג גדודי אל-אקצא הייתה העיתונות הישראלית, מה שעוד יותר החשיד אותו בעיני ערפאת. ערפאת הצליח לחסום אותו, ומנע את גיוס מחנה בלאטה לצידו. כך שכאשר ישראל חיסלה את ראאד כרמי, התומך הכי חזק שלו בתנזים, ברגותי שם את כל הקלפים על השולחן והלך במסע אובדני של טרור חסר גבולות, עד לתפיסתו.

ובכלא הישראלי התחדדו ההבדלים בינו לבין מנדלה. בעוד מנדלה התחיל מן הכלא לרקום עם המשטר הלבן את דרום אפריקה החדשה שאחרי האפרטהייד, ברגותי טווה עם אסירי חמאס את המשך המאבק בישראל.

בערי הגדה מאסרו התקבל בשוויון נפש. לא היו הפגנות למען שחרורו, ואיש בגדה לא התרעם על אש"ף תוניס שלא עשו דבר למען שחרורו. הוא נשכח.

חמולת ברגותי הגדולה פיתחה יחסי איבה מול אש"ף תוניס, וזה הדדי. יש לשים לב שאין אף ברגותי בצמרת הרשות הפלסטינית. החמולה הגדולה התקרבה לחמאס. החשש הוא, שאם ישוחרר בעסקה עם חמאס, הוא ייתן תנופה לחמאס ולא לפת"ח.

בכלא הישראלי התחדדו ההבדלים בין ברגותי למנדלה. בעוד שמנדלה התחיל מן הכלא לרקום עם המשטר הלבן את דרום אפריקה החדשה שאחרי האפרטהייד, ברגותי טווה עם אסירי חמאס את המשך המאבק בישראל

הגיע הזמן להיגמל מן "המנהיג החזק" ובמקום זה לעודד את הכלכלה, ואת הסקטור הפרטי, המחפש יציבות משעממת, ולא עלילות גבורה של "מנהיגים" שמשאירות אחריהם תילי חורבות.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.