ימי המלחמה מתמשכים, המילואימניקים מביאים עמם רוח של "יחד" ודרישה לשינוי, ובעולם הפוליטי לא מצליחים אפילו לקיים דיון על "היום שאחרי".

תשתית סיפורו של העם היהודי הייתה מאז ומעולם "התקווה". הדבר בא לידי ביטוי בכמיהה בת אלפיים שנה לשוב לארץ הקודש, וכמובן תשתית הציונות עצמה. העם היהודי ידע תקופות קשות מאוד ובכולן, האמונה ניצחה. האמונה בקב"ה, האמונה ברוח האדם, האמונה באנושיות, האמונה בנצחיות העם. התקווה הייתה שם ובלעדיה לא היינו שורדים ולא היינו חולמים חלומות – כיחידים, כקהילות וכעם.

אבל כעת הלוחמים האמיצים ביותר נלחמים בעזה, והממשלה שלנו לא מייצרת כיוון או תוכנית שתמקד את יעדי המלחמה ותתמוך בהם. ההפקרות זועקת לשמיים ורק חברה ללא תקווה "ליום שאחרי", מסוגלת לסבול ולקבל התנהלות שכזאת ולא לדרוש שינוי, ועכשיו.

תשתית סיפורו של העם היהודי הייתה מאז ומעולם "התקווה". אבל כעת הלוחמים האמיצים ביותר נלחמים בעזה, והממשלה שלנו לא מייצרת כיוון או תוכנית שתמקד את יעדי המלחמה ותתמוך בהם

חיינו השתנו לבל היכר והרבה קונספציות התנפצו ב-7 לאוקטובר, אבל עניין מהותי אחד לא השתנה והוא ה"אין אופק", "אין חזון", "אין תקווה ליישוב הסכסוך". בהיעלם החזון עלולה להיעלם גם התקווה, עלול להיעלם האופק אותו אנו מבקשים לעצמנו.

יסכימו איתי רבים שלישראל אסור לחזור למציאות שאפשרה את "ניהול הסכסוך" ואסור לנו לקבל מצב שאי אפשר לדבר על המחר ושאי אפשר להאמין בו. אין כישלון נוראי יותר בתולדותינו מגישת "ניהול הסכסוך" שהביאה עלינו את העיוורון שהתנפץ בטבח הנורא.

אולי מעט קשה לתפוס זאת, אבל ראש הממשלה מנסה להמשיך לנהל את הבלוף ולא להחליט. הוא מנסה שוב לנהל את סכסוך הדמים הזה, לא לקיים את הדיון ביום שאחרי המלחמה, ולא לתת כיוון ותמיכה למערכה הצבאית, שזועקת ומסבירה שהכרעה צבאית ללא תוכנית מדינית תשאיר אותנו בלחימה ותסכל את ההישגים שהושגו עד עתה.

גם האמריקאים שואלים לאן אנו צועדים, וממשלת ישראל לא מסוגלת לשרטט את המחר. גם אם אנחנו נבוכים וכואבים, אסור לנו להמשיך להתעלם מהשאלה המדינית העומדת לפתחנו, בשעה שחיילינו נלחמים בעזה ובשאר הגזרות. אם נעשה זאת, נפקיר את לוחמינו בשטח – פשוטו כמשמעו, לא פחות מכך.  מערכה צבאית ללא אופק, ללא תוכנית מדינית שממשיכה אותה – נידונה לדשדוש וכישלון.

רה"מ מנסה להמשיך את בלוף "ניהול" סכסוך הדמים ולא להחליט. לא לקיים את הדיון ביום שאחרי המלחמה ולא לתת כיוון למערכה הצבאית, הזועקת כי הכרעה צבאית ללא תוכנית מדינית תסכל את הישגינו

מאידך, "כנס הטרנספר" וה"חזרה" לגוש קטיף, מושך אליו יותר שרים וחברי כנסת ממה שאפשר למצוא ביום ממוצע במשכן המכובד בישראל. זה כנראה מעיד על החשיבות של הנושא בעיניי אותם אנשים, ואם לשם אנו אכן צועדים, תתכבד הממשלה ותכריז על כך ותסמן את הדרך לכולנו, שלפחות נדע. חוסר ההכרעה, במקרה הזה, אינו ישיבה על הגדר אלא מיטוט הגדר, שוב. האם חפצי חיים אנו?

גם אני, כמו רבים, אב שבנו יצא להילחם בעזה. גם אני, כמו רבים, חינכתי את ילדיי ותלמידיי למסירות נפש כדי להגן על המדינה היקרה שלנו. ומה אנו דורשים מעצמנו?

האם לא דרוש שנעשה הכול כדי לוודא שהמדינה שלנו צועדת בשביל הנכון? שהיא מונהגת על ידי מנהיגות פוליטית ראויה? שהיא מצליחה להתוות דרך, חזון, תמונת עתיד ואף תקווה? האם אנו דורשים מסירות נפש רק מילדינו ולא מעצמנו?

ללא תקווה, לא הייתה קמה הציונות ושורדי השואה לא היו בונים את חייהם מחדש, לא הייתה קמה מדינה, המוני ישראל לא היו עולים ארצה מהגלויות השונות ולא היינו חותמים על הסכמי שלום עם גדולי אויבינו.

גם אני, כמו רבים, אב שבנו נלחם בעזה. גם אני, כמו רבים, חינכתי את ילדיי ותלמידיי למסירות נפש כדי להגן על מדינתנו היקרה. ומה אנו דורשים מעצמנו? האם לא דרוש שנעשה הכל כדי לוודא שהמדינה על השביל הנכון?

התקווה איננה אופטימיות ריקה מתוכן שנשענת על זחיחות וקונספציות חלולות ונעדרת אחריות על "יום המחר", היא נדרשת לכולנו בכדי לפסוע מעל התפיסה היום יומית שלנו, לגבי מה שנראה כריאלי וממשי ועומד אל מול עיננו.

מהמנהיגים שלנו זה המינימום שאנו דורשים – לקחת אחריות על המחר ולהוביל לחיים שיש בהם תקווה.

תיאור כתב: ראש המדרשה למנהיגות בחנתון

הרב יואב אנדי הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון, רב מסורתי (קונסרבטיבי) שמקדיש את פועלו לחינוך דור המנהיגות הבא של ישראל ופועל לחיבורים בין יהודים ליהודים, בין יהודים לערבים ובין האדם למקום.