יום שבת, שבעה באוקטובר

ביום שבת בשש וחצי בבוקר התחילו אזעקות בכפר עזה. מעין (בת שנה ושמונה חודשים) ואריאל (בן עשר) כבר היו ערים. ליאור (בת חמש) התעוררה. אספנו את כולם – כולל שתי הכלבות, שאחת מהן לא שומעת וצריך לשכנע אותה לזוז – ונכנסנו לממ"ד.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא, את מי חיסלנו הלילה? ואז נשמע צבע אדום. ועוד אחד, ועוד אחד. אחרי עשר דקות סימנתי למתן שייצא להביא לנו מים. הילדים שלי נלחצים מאזעקות, אז בהתחלה רקדנו ושרנו בתוך הממ"ד כדי להפיג את המתח.

פתאום שמענו יריות קרובות. אנחנו גרים בשורה הצמודה לנשקייה ושמענו קרבות ירי לא רגילים. המחשבה על חדירת מחבלים עברה לי בראש אבל הרגעתי את עצמי שעוד מעט יחסלו אותם, ואז הגיעה הודעה מצח"י (צוות חוסן יישובי) שיש מחבלים בקיבוץ, שנשאר בממ"ד ונשמור על שקט.

"פתאום שמענו יריות קרובות. אנחנו גרים בשורה הצמודה לנשקייה ושמענו קרבות ירי לא רגילים. המחשבה על חדירת מחבלים עברה לי בראש אבל הרגעתי את עצמי שעוד מעט יחסלו אותם"

איך שומרים על שקט עם ילדים? מה אמרת להם?
אמרתי להם שיש אנשים רעים בקיבוץ וצריך לשמור על שקט. ליאור התחילה לשאול שאלות: למה הם רעים ומה הם רוצים לעשות? הסברתי לה שהם רוצים את השטח שלנו ולא רוצים שנגור פה וזה ריב שנמשך הרבה שנים. היא הציעה שאם הם ייכנסו אלינו הביתה, ניתן להם כסף ואז הם ילכו.

חיילים סורקים את ההריסות בקיבוץ כפר עזה בעקבות מתקפת חמאס, 10 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

לקראת תשע בבוקר נפל החשמל. הארנו את החדר בשרשרת אורות קטנטנים כמו בקריסמס, שקניתי יום קודם בכלבו. השתמשנו במגנטים כמניפות, עשינו פיפי בטיטולים של מעין, שכבנו במיטות מחובקים וחיכינו שיעבור הזמן. שמישהו יבוא.

ההורים שלי היו בחו"ל עם עוד שלושים פנסיונרים מהקיבוץ. הבית שלהם נהרס לגמרי. הם התכתבו איתי וידעו יותר ממני על מה שקורה בחוץ ולא סיפרו לי. אחותי, שגרה בשכונה אחרת בקיבוץ, הייתה עם הילדים שלה אצל שכנים ובסביבות תשע בבוקר, ביום שבת, הם יצאו מהקיבוץ לכיוון מצפה רמון.

איך עברו עליך השעות האלה?
הייתי בהדחקה, לא הפנמתי את גודל האירוע. הילדים "כיבו" את עצמם וישנו רוב הזמן. שלושים שעות חלפו עד שהגיע חילוץ וכשהוא הגיע, לקחתי את הסל עם הכביסה שקיפלתי יום קודם, שפכתי את תכולתו למזוודה, הוספתי כמה בגדים לילדים וככה יצאנו.

מחוץ לבית עמדו חיילים עם נשק ונמ"ר. לקחנו את הכלבות, התיישבתי על רצפת הנמ"ר עם הילדים ומתן נשאר לעמוד. בדרך החוצה שאלתי אותו מה הוא רואה והוא אמר, עזבי, את לא רוצה לדעת.

מחוץ לבית עמדו חיילים עם נשק ונמ"ר. לקחנו את הכלבות, התיישבתי על רצפת הנמ"ר עם הילדים ומתן נשאר לעמוד. בדרך החוצה שאלתי אותו מה הוא רואה והוא אמר, עזבי, את לא רוצה לדעת

ביתם ההרוס של חנה ויואב הלפרין, הוריה של עופר, בקיבוץ כפר עזה (צילום: פיקוד העורף)

הפינוי

בשלב הראשון, פינו אותנו לקיבוץ משמר הנגב ליד רהט. משם, ביום ראשון בערב, נסענו לשפיים. מי שהצליחו לצאת בשבת בלילה, התפנו לאילת. בדרך למשמר הנגב עצרנו בתחנת דלק ושם פגשתי חבר. באתי להתבדח איתו על ההרפתקה שעברנו וראיתי את הפנים שלו נפוחות, אחרי שעות של בכי.

הוא סיפר לי שאחותו ובעלה נרצחו. רק אז התחלתי לחבר את הנקודות לכדי תמונה. גיליתי שחברים קרובים שלנו (סמדר ורועי עידן) נרצחו וחברתנו הגר ברודץ' נחטפה לעזה עם שלושת ילדיה. אביחי, בעלה, היה באותו זמן עם כיתת הכוננות.

התיישבתי על הרצפה והתייפחתי. הרגשתי אשמת ניצולים. איך זה שבבית הצמוד אלינו היו עשרה מחבלים, מאחורי הבית שלנו נרצחו חברים מכיתת הכוננות ובבית שמולנו היו נרצחים, ואלינו אפילו לא נכנסו?

התיישבתי על הרצפה והתייפחתי. הרגשתי אשמת ניצולים. איך זה שבבית הצמוד אלינו היו עשרה מחבלים, מאחורי הבית שלנו נרצחו חברים מכיתת הכוננות ובבית שמולנו היו נרצחים, ואלינו אפילו לא נכנסו?

כפר עזה מונה כ-800 חברים. 65 נרצחו, 18 נחטפו וחמישה עדיין חטופים: דורון שטיינברכר, אמילי דמארי, קית' סיגל והתאומים זיו וגלי ברמן.

היה לי קשה להתמודד עם רצף ההלוויות אז הלכתי רק להלוויות של אנשים קרובים כמו אבי הינדי, סגן הרבש"צ; נדב עמיקם, בן כיתה שלי וחבר כיתת הכוננות; ולבנת ואביב קוץ ושלושת ילדיהם. אלה היו ארבעה שבועות מלאים בהלוויות ואז שבעות ואז "שלושים".

הלווייתם של בני משפחת קוץ ז"ל שנרצחו בביתם בקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: פלאש90)

ביום שני בערב התקיימה שיחת קיבוץ. הבנו שהחיים שלנו השתנו מקצה לקצה. ראיתי שהרבה אנשים שבורים ומתקשים לתפקד. הבנתי שאני יחסית בסדר, המשפחה שלי בסדר, כולנו שלמים. בסוף הישיבה פניתי למנהלת הקהילה וביקשתי לדאוג לחינוך.

כבר אז הבנת שנחוצה מסגרת חינוכית?
כן. ראיתי שהילדים תלויים להורים על הצוואר וההורים מדברים מעל לראש שלהם והבנתי שצריך לדאוג שהילדים לא יהיו חשופים לסיפורי זוועות ושלהורים תהיה אפשרות להתאבל. אחת החברות לקחה על עצמה את הניהול הלוגיסטי מול המלון, מישהי אחרת הייתה אחראית על איסוף תרומות ועל האבלות.

ראיתי שהילדים תלויים להורים על הצוואר וההורים מדברים מעל לראש שלהם והבנתי שצריך לדאוג שהילדים לא יהיו חשופים לזוועות ושלהורים תהיה אפשרות להתאבל

כשהתחיל מבצע צוק איתן, פינו אותנו לניר העמק, פנימייה של ויצ"ו ליד עפולה. היינו שם חודשיים. חברה שלי שהייתה אז רכזת החינוך, הציעה לי לעזור לה להפעיל את הגיל הרך ואת תלמידי היסודי. הייתי אז מעצבת גרפית, חסרת ניסיון בחינוך. יצרנו קשר עם רמת דויד והצענו לשלב כוחות. זה לא היה להיט.

הפעם, החלטנו לא להתערבב גם מתוך הבנה שחווינו משהו שאין לו תקדים וצריך לבנות מערכת ייחודית. כמעט בכל יום משולב שיעור טיפולי כמו עבודה עם בעלי חיים, תנועה, יוגה, טיפול באומנות. אחרי צוק איתן עזבתי את הגרפיקה ועברתי לחינוך.

חברי קיבוץ כפר עזה יוצרים שוב את "כנפיים של בובה" בשפיים, ינואר 2024 (צילום: באדיבות עופר הלפרין רוטשילד)

ביום רביעי (11 באוקטובר) פתחנו במלון שלושה גנים. צוותים מהתנועה הקיבוצית הגיעו לסייע, בהתחלה בהתנדבות ואחרי חודש בשכר. קיבלנו תרומות של ציוד מאיקאה ומאנשים טובים: כיסאות, שולחנות ג'ימבורי, חומרי יצירה ועוד דברים. כשראינו שהדברים מתייצבים, הבאנו גננת בשכר.

אני חושבת שהעובדה שהייתי בעשייה חיובית למען העתיד ולמען החיים, שמרה עליי ועזרה לי להתמודד עם הסיטואציה ההזויה שאליה נקלענו. זו הייתה שליחות עבור מי שהיו פחות מסוגלים. לאט לאט הארכנו את שעות הגנים ועברנו ללמידה בשתי כיתות. לפני שבועיים, הילדים הצטרפו לבית החינוך אדם וסביבה בגעש.

העובדה שהייתי בעשייה חיובית למען העתיד ולמען החיים, שמרה עליי ועזרה לי להתמודד עם הסיטואציה ההזויה שאליה נקלענו. זו הייתה שליחות עבור מי שהיו פחות מסוגלים

משפיים לרשפון

אחרי שלושה שבועות הגיעה לאוזנינו שמועה שיש דירת שני חדרים ברשפון, סמוך לשפיים. אובדן המקום והבית היה הדבר הכי קשה, בעיקר לאריאל שחסר את הפינה שלו עם הלגו והמשחקים.

תנאי החיים במלון לא פשוטים למשפחה עם שלושה ילדים קטנים. רציתי לבשל לילדים שלי, לאכול איתם ארוחות משפחתיות ושיהיה להם חדר עם מיטות ומשחקים, ולנו – חדר משלנו.  שתהיה תחושה של בית.

עופר הלפרין רוטשילד בשפיים, ינואר 2024 (צילום: דפנה טלמון)

אנשי רשפון הנפלאים הכשירו את הבית ועוד בתים למגורים עבור מפונים. נכנסנו לשם וזלגו לי דמעות, הכול פשוט ניתן לנו כדי להתחיל. המקרר והמזווה היו מלאים, לא היינו צריכים להביא כלום.

הילדים התרגשו והמעבר עשה להם טוב כי בשפיים הם היו באטרף גם בגלל כמות הסוכר שהם צרכו (הגיעו לפה כמויות עצומות של ממתקים) וגם כי המלון היה מלא אנשים אבלים, בוכים וצוחקים. טרפת רגשית.

הילדים התרגשו והמעבר עשה להם טוב כי בשפיים הם היו באטרף גם בגלל כמות הסוכר שהם צרכו (הגיעו לפה כמויות עצומות של ממתקים) וגם כי המלון היה מלא אנשים אבלים, בוכים וצוחקים. טרפת רגשית

ביקור יחיד בכפר עזה

חודש אחרי שעברנו לרשפון, נסעתי לכפר עזה עם אבא שלי, כדי להביא כמה דברים. חניתי עם תא המטען לכיוון הדלת. לא רציתי לראות את הקיבוץ. אני ארזתי ואבא שלי העמיס ואפילו לא הלכתי לראות את הבית ההרוס של ההורים שלי.

שבעה מחבלים התנחלו אצלם בממ"ד עם כמויות של חומרי נפץ ואמל"ח. אלבומי הילדות שלי מחוררים מסימני ירי וכל הבית הרוס כי הייתה בו לחימה. הייתה להם חנוכייה שעברה בירושה מסבתא רבתא שלי שעלתה לארץ מהולנד. החנוכייה שרדה איתה את השואה.

החנוכייה בת למעלה ממאתיים שנה שנמצאה שלמה בביתם ההרוס של חנה ויואב הלפרין, הוריה של עופר, בקיבוץ כפר עזה; חנה הלפרין נרות חנוכה על החנוכיה; ויואב הלפרין חוגג יום הולדת עם עוגה בצורה של בית (צילום: באדיבות עופר הלפרין רוטשילד)

בחנוכה, "אחים לנשק" עזרו לאבא שלי להציל חפצים מהבית, ומצאו את החנוכייה שלמה. לפני כמה ימים חגגנו לו יום הולדת, הבאנו לו עוגה בצורת בית וצחקנו. פה ושם, התפתח הומור שחור.

"דרך חדשה" או: לא חוזרים

המועצה והנהלת הקיבוץ מעודדות אותנו לחזור לכפר עזה כדי לשקם את העוטף ולהראות את תמונת הניצחון שכולם מייחלים לה. מתן ואני הבנו שאנחנו לא מסוגלים לחזור. אני לא מוכנה לעשות את זה לילדים שלי יותר. סיימתי את הניסוי בילדים. אם היו לי התלבטויות לפני שבעה באוקטובר, הן הוכרעו.

אני רוצה להתחיל מחדש, במקום שאין בו ירי. אני שייכת לקבוצה של משפחות עם אג'נדה של "די, סבלנו מספיק, לא עוד". אנחנו רוצים לעבור יחד ומתחילים לחפש מקום. מדובר בעשרים משפחות מתוך כארבעים שהודיעו שלא יחזרו לקיבוץ.

אני רוצה להתחיל מחדש, במקום שאין בו ירי. אני שייכת לקבוצה של משפחות עם אג'נדה של "די, סבלנו מספיק, לא עוד". אנחנו רוצים לעבור יחד ומתחילים לחפש מקום

בעוד כמה ימים אנחנו אמורים לקבל קרווילה בשפיים. פרויקט שנבנה בעקבות המלחמה וכמות המפונים. הביקוש עולה על ההיצע ולא לכולם יש מקום. בראש סדרי העדיפויות נמצאות משפחות אבלות ומשפחות עם ילדים קטנים.

משפחת הלפרין-רוטשילד בקיבוץ כפר עזה, מימין: ליאור, מעין, עופר, מתן ואריאל. קיץ 2023 (צילום: רון רחמים)

הקרווילה בשפיים היא בית עם אופק קצת יותר ארוך. אם נרצה, נוכל להישאר פה גם אחרי שחלק מהקהילה תעבור לקיבוץ רוחמה בעוד תשעה חודשים. החזרה לקיבוץ לא נראית באופק כי יש עבודת שיקום רצינית, בעיקר לנפשות.

רוב הקהילה לא מוכנה לחזור עד שהמלחמה תיפסק כך שרוחמה אמור להוות עוד פתרון ביניים. אני בספק לגבי כמות החברים שתעבור לשם, אז למעשה נראה שהקיבוץ נמצא בתהליכי פירוק וזה עצוב.

רוב הקהילה לא מוכנה לחזור עד שהמלחמה תיפסק כך שרוחמה אמור להוות עוד פתרון ביניים. אני בספק לגבי כמות החברים שתעבור לשם, אז למעשה נראה שהקיבוץ נמצא בתהליכי פירוק וזה עצוב

עבור המשפחות שלא רוצות לחזור, פתחתי קבוצת ווטסאפ שנקראת "דרך חדשה". אנחנו בקשר עם התנועה הקיבוצית ועם הנהלת הקיבוץ כדי שיבינו שצריך לתת פתרון גם למי שלא רוצים לחזור, או למי שעדיין לא החליטו וזקוקים לעוד זמן כדי להבין. המטרה היא מינימום מעברים. זאת הסיבה שבגללה נישאר לעת עתה בשפיים, עד שנמצא פתרון קבע.

"דרך חדשה" היא קצת כמו מקלות בגלגלים לחלום שיקום העוטף. מבטיחים לנו את כל המותרות: אולמות ספורט, קאנטרי ומגרשי משחקים. כל מה שתחלמו עליו – תקבלו. אני רוצה כל אלה, אבל לא בעוטף. למה מי שיזכה בזה יהיה מי שיקנה את הבית שלי, שנמצא במקום שבו נולדתי וגדלתי, ואותי יפקירו שוב?

פליטי קיבוצי העוטף במלון בשפיים, אוקטובר 2023 (צילום: זהר שפק, תושב קיבוץ כפר עזה)

איך נראה היומיום

מתן ואני עובדים והילדים במסגרות. אני עדיין מקבלת משכורת מבית הספר ומתן מצא עבודה חדשה בהייטק. לפני הטבח הוא עבד בדפוס בארי כבודק תוכנה. כל עוד אנחנו גרים ברשפון אנחנו מקבלים מהמדינה 200 שקל ביום למבוגר ו-100 שקל ביום לילד.

יש לי חברה שגרה באבירים. הם פינו את עצמם ועד שהם הסתדרו ומצאו בתי ספר וגנים הם היו צריכים לקנות רכב נוסף כדי להגיע לעבודה ולפזר לגנים. לפחות אצלנו הכול במקום אחד.

אחת לשבוע אני נוסעת ללמד בשדה צבי וחוזרת לפני שהגנים מסתיימים, שעה ורבע לכל כיוון. בשאר הזמן אני ב"ביתמלאכה".

"ביתמלאכה" הוקם במלון, לזכר לבנת קוץ ובהשראתה. בבית הספר היסודי בשער הנגב היה "ביתמלאכה" שלבנת הקימה ושם דגש על מלאכות יד מסורתיות: סדנאות נגרות וקרמיקה, רקמה וסריגה.

"ביתמלאכה" הוקם במלון, לזכר לבנת קוץ ובהשראתה. בבית הספר היסודי בשער הנגב היה "ביתמלאכה" שלבנת הקימה ושם דגש על מלאכות יד מסורתיות: סדנאות נגרות וקרמיקה, רקמה וסריגה

כרגע, יש ב"ביתמלאכה" חוגים מהבוקר עד הערב. גברים ונשים, נגרות וחרטייה, קרמיקה וציור. אני מגיעה לשיעורי קדרות אבניים ועוזרת בבחירת מורים שרוצים לבוא ללמד.

מיזם "צבעים של תקווה" ו"ביתמלאכה" בשפיים למפוני כפר עזה. בתמונה הגדולה למעלה מימין: עופר הלפרין רוטשילד (צילום: באדיבות עופר הלפרין רוטשילד)

כך הגעתי ל"צבעים של תקווה", שהוא מיזם שהוקם אחרי שבעה באוקטובר על יד גיא בר לב, תושב הרצליה שפתח חמ"ל לציוד עבור מפונים. יום אחד הוא צייר עם כפות הידיים תפאורה כלשהי. אנשים התלהבו מהציור וכך התגלגל הרעיון: ציורים של ילדים מהעוטף, שיימכרו במקומות שונים בארץ ובעולם, וישמשו גם כחומר הסברה.

הרעיון הוא להחזיר את האור לחיים ואת התחושה שיש לך השפעה על עתידך ועל איך שאתה מרגיש. ילד מצייר ציור, הציור נמכר בתערוכה, הכסף מגיע למשפחתו של הילד, והוא מרוויח תחושת כוח ומסוגלות. זו דרך משמעותית להתמודד עם הטראומה וגם לקבל תמורה על היצירה.

הרעיון הוא להחזיר את האור לחיים ואת התחושה שיש לך השפעה על עתידך ועל איך שאתה מרגיש. ילד מצייר ציור, הציור נמכר בתערוכה, הכסף מגיע למשפחתו של הילד, והוא מרוויח תחושת כוח ומסוגלות

לפני שבועיים התקיימה תערוכה של "צבעים של תקווה" ברינתיה, ויישובים נוספים יארחו אותנו בקרוב. הכל טרי, בהתהוות. התפקיד שלי הוא לחבר בין קהילות בעוטף לבין המיזם, בין המיזם לבין אנשים משפיעים, אומנים ויוצרים שאני רוצה שיתנו פרסום וגם לאתר מקומות שיכולים ורוצים לארח תערוכות.

שלושה חודשים לפני שבעה באוקטובר, לבנת קוץ יצרה אירוע שנקרא "כנפיים של בובה". זה היה אמור להיות פרויקט מתמשך שקשור למִחזוּר וגם לחזון של פלייסמייקינג, יצירת התכנסות דרך אומנות.

"כנפים של בובה" בקיבוץ כפר עזה לפני 7 באוקטובר 2023 (צילום: באדיבות עופר הלפרין רוטשילד)

הכנפיים, שעשויות ממאות חלקים של צעצועים ישנים, נתלו על מיגונית שצמודה לחדר האוכל בכפר עזה ושרדו את המתקפה. ב-28 באוקטובר, לבנת הייתה אמורה לחגוג חמישים. תמיד היא אמרה שהיא לא רוצה מתנות. שנתנדב איפשהו, במקום מתנה. אז הפכנו את היום הזה ליום יצירה לקהילה ויזמתי יצירה של הכנפיים כאן בשפיים, ותלינו אותן בביתמלאכה.

הרשית לעצמך להתאבל?
כן. התאבלתי על חברים שהלכו ולא הספקתי להגיע להלוויות שלהם. יום אחד הלכתי לכיוון הים ושחררתי לרוח את השמות שלהם וכמה מילים לכל אחד. עשיתי מעין טקס פרידה אישי. פרטי. שלחתי מילים אל הרוח, עם מבט אל האופק והים.

התאבלתי על חברים שהלכו ולא הספקתי להגיע להלוויות שלהם. יום אחד הלכתי לכיוון הים ושחררתי לרוח את השמות שלהם וכמה מילים לכל אחד. עשיתי מעין טקס פרידה אישי. פרטי. שלחתי מילים אל הרוח

לפעמים יש נפילות ואני חושבת שהן קורות בעיקר סביב האבסורד וחוסר הוודאות שבתוכו אנחנו חיים. כשסיימתי את ההקמה של החינוך ועוד לא מצאתי את השלב הבא (צבעים של תקווה) שקעתי, והייתי חולה. פתאום נפל עליי הכול. הפיזי והנפשי.

את מרגישה שהשתנית?
כן. במידת האמון. אני לא סומכת על אף אחד שיגן עלי וידאג לי. לא על הצבא ולא על המדינה. הבנתי שאני צריכה לדאוג לעצמי ולמשפחתי. אני הולכת עם מה שאני מאמינה בו ולא אכפת לי מה יגידו אחרים וזה חדש לי.

עופר הלפרין רוטשילד (צילום: דפנה טלמון)

אני עושה מה שאני יכולה כדי לעזור לקהילה שלי. חברה טובה שלי איבדה את בעלה ולא יכולה כרגע להתעסק בעתיד, אלא רק בהישרדות. בהווה. גם היא, כמוני, בין ה"לא חוזרים". בכל פעם שאני מעדכנת אותה בהתקדמויות ב"דרך חדשה" היא אומרת, תודה שאת עושה את זה גם בשבילי.