הרשות הפלסטינית מתקשה לרענן את שורותיה

בעקבות הדרישה האמריקאית "לרענן" את שורות הרשות הפלסטינית, הממשלה הפלסטינית בראשות מוחמד אשתייה הגישה השבוע את התפטרותה ליו"ר הרשות מחמוד עבאס.

אשתייה, כמו ראשי ממשלה רבים אחרים לפניו, הוא נאמנו של אבו מאזן. זאת למרות דרישת ג'ורג' בוש מיאסר ערפאת, אי שם בשנת 2003, לתת לראש הממשלה סמכויות נרחבות גם בשאלות קריטיות של מדיניות.

כזכור, ראש הממשלה הפלסטיני הראשון היה אבו מאזן עצמו. אז, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הוא הוביל קו מתון בהרבה מערפאת והאמין כי אלימות לא מועילה בדבר לסוגיה הפלסטינית. לאחר מותו של ערפאת, אבו מאזן הפך לראש הרשות.

ב־2007 הוא מינה את סלאם פיאד – איש הבנק העולמי לשעבר – לתפקיד ראש הממשלה. פיאד היה איש רציני ומקצוען, ובתקופתו הרשות הפלסטינית נהנתה מיציבות כלכלית ועשתה צעדים משמעותיים מבחינת בניית מוסדותיה.

מוחמד אשתייה (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

ב־2013 הפרק הזה נגמר, ומאז מונו לתפקיד אישים שלא העזו או לא רצו להתעמת עם ראש הרשות הפלסטינית, שניסה בכל מאודו לבסס את מעמדו והרחיק את כל מי שהיה מסוגל להעפיל עליו. כך הגענו עד הלום.

הממשלה בראשות אשתייה אומנם התפטרה, אך לא ברור מי יחליף אותה ואם בכלל תוקם אותה ממשלת טכנוקרטים שאמורה להוביל את שיקומה של רצועת עזה. האיש שאמור להוביל את הממשלה הזאת הוא מוחמד מוסטפא, גם הוא איש הבנק העולמי, שבעבר שימש כסגן ראש הממשלה הפלסטינית.

השאלה הגדולה היא האם אותה ממשלת טכנוקרטים – שאמורה להיות מורכבת מאנשים עצמאיים בעלי מומחיות – תיהנה מעצמאות ואיזה כוח יהיה לה מול ראש הרשות החזק ו/או מול גורמי חמאס בעזה

השאלה הגדולה היא האם אותה ממשלת טכנוקרטים – שאמורה להיות מורכבת מאנשים עצמאיים בעלי מומחיות – תיהנה מעצמאות ואיזה כוח יהיה לה מול ראש הרשות החזק ו/או מול גורמי חמאס בעזה, שעדיין ינסו לקבוע את הטון, גם אם הארגון יוכרע מבחינה צבאית.

על פי אנשי הרשות הפלסטינית, הם לא יסכימו שלחמאס יהיה חלק כלשהו בממשלה החדשה – וזה מעודד. השאלה היא האם לממשלה עצמה יהיה כוח כדי ליישם מדיניות ולשקם לא רק את עזה, אלא גם את הגדה המערבית.

שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן נפגש עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ברמאללה, 7 בפברואר 2024 (צילום: Mark Schiefelbein / POOL / AFP)

זלנסקי מגיע לערב הסעודית – ולא עובר בישראל

שנתיים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, המנהיג האוקראיני וולודימיר זלנסקי קיים ביקור נדיר בערב הסעודית ונפגש עם יורש העצר הנסיך מוחמד בן סלמאן. על פי פרסומים בתקשורת הסעודית והאוקראינית, זלנסקי הגיע לממלכה כדי לדון בתוכנית שלום וגם באפשרות של החזרת שבויי מלחמה אוקראינים.

הביקור של זלנסקי בערב הסעודית הוא סימן נוסף לבכירותה של המדינה בעולם הערבי ובמזרח התיכון בכלל. לערב הסעודית – בעלת ברית אמריקאית – יש יחסים טובים עם רוסיה והיא לא הצטרפה לסנקציות המערביות. בעבר היא כבר הצליחה לתווך בסוגיית החזרת שבויי מלחמה אוקראינים, ובקייב, ככל הנראה, מאמינים שגם היום ריאד מסוגלת לקדם פתרונות יצירתיים בתחום זה.

היה זה אך טבעי אילו בדרכו מריאד לקייב, זלנסקי היה עוצר לביקור בישראל, אך זה לא קרה. ישראל, גם היא בעלת ברית של ארה"ב, נמנעת מביקורו של זלנסקי כמו מאש

לפני כשנה בן סלמאן הזמין את זלנסקי לנאום בפני מנהיגי הליגה הערבית שהתכנסה לפסגה מיוחדת בג'דה, וכבר אז דובר על כך שבין שני המנהיגים נוצרו יחסים אישיים משמעותיים.

היה זה אך טבעי אילו בדרכו מריאד לקייב, זלנסקי היה עוצר לביקור בישראל, אך זה לא קרה. ישראל, גם היא בעלת ברית של ארה"ב, נמנעת מביקורו של זלנסקי כמו מאש. גם אוקראינה וגם ישראל נלחמות כעת נגד הכוחות הנהנים מהקרבה לטהרן – ויש להן מה ללמוד זו מזו.

ראש ממשלת ערב הסעודית מוחמד בן סלמאן ונשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בריאד, 27 בפברואר 2024 (צילום: AFP PHOTO / Ukrainian Presidential Press Service)

באוקראינה עדיין זקוקים למערכות הגנה אווירית תוצרת הארץ ומעוניינים לקנות את הטכנולוגיה כדי לייצר את "כיפות ברזל" עצמאית, ובישראל יש מה ללמוד מהניסיון האוקראיני עם הכטב"מים האיראניים.

יש רק איש אחד הבולם את ההתקרבות הזאת – בנימין נתניהו. נתניהו, ככל הנראה, עדיין שבוי בקסמו של ולדימיר פוטין – ועדיין לא מעז לעשות דבר שיעורר את זעמה של רוסיה.

יש רק איש אחד הבולם את ההתקרבות הזאת – בנימין נתניהו. נתניהו, ככל הנראה, עדיין שבוי בקסמו של ולדימיר פוטין – ועדיין לא מעז לעשות דבר שיעורר את זעמה של רוסיה

לבנון נגד חזבאללה

בחזבאללה ממשיכים לפזר איומים וגם מגדילים את טווח האש: הצפון הישראלי בוער ורק בנס לא נפגעו השבוע תלמידים שטיילו באזור הגולן כשהתחילה מתקפת הטילים. האם דווקא בדרך הלוחמנית הזאת חזבאללה מנסה לאותת לישראל שהארגון לא מעוניין בהרחבת המלחמה, תוך כדי סיכון שמלחמה כזו תפרוץ בעקבות פגיעה קשה באזרחים ישראלים?

בישראל ממשיכים להמתין, ובינתיים בלבנון הלחץ על חזבאללה הולך וגובר. גם בלבנון יש עקורים – יותר מ־100 אלף תושבי דרום המדינה עזבו את בתיהם, החלקאות נפגעה והחשש מפני התרחבות המלחמה גובר. מי שמוביל את ההתנגדות הם ראשי העדה הנוצרית המרונית – הפטריארך בישרה א־ראחי ואחרים, שתוקפים בחריפות את חזבאללה ומאשימים אותה בחרחור המלחמה.

עשן מיתמר לאחר תקיפה אווירית בדרום לבנון. 20 בפברואר 2024 (צילום: Mahmoud ZAYYAT / AFP)

עוד בתחילת ינואר קבוצה של האקרים הצליחה לשדר קמפיין נגד המלחמה במסכים בנמל ביירות. אף שבחזבאללה האשימו את ישראל, בלבנון היו רבים שאמרו שמדובר בקמפיין לבנוני אותנטי המביע התנגדות להתנהלות של חזבאללה, שנתפס על ידי רבים בתור כוח זר שמשרת את האינטרסים של איראן וחמאס – ולא את אלה של לבנון.

האם הקולות האמיצים הללו, היוצאים גם מקרב העדה השיעית, יצליחו לבלום את המלחמה? נראה שבחזבאללה מודעים היטב לביקורת הזאת ומזכ"ל הארגון חסן נסראללה אף תקף את הביקורת הזאת באחד מנאומיו האחרונים.

מצד אחד, הארגון הקיצוני מודע לכך שבמהלך המלחמה דרום לבנון ייהרס כליל וייראה כמו שעזה נראית היום. מצד שני, הוא מסרב להיכנע ללחצים ולהיראות חלש

מצד אחד, הארגון הקיצוני מודע לכך שבמהלך המלחמה דרום לבנון ייהרס כליל וייראה כמו שעזה נראית היום. מצד שני, הוא מסרב להיכנע ללחצים ולהיראות חלש. גם אם מצבו של חזבאללה אינו איתן כמו שהיה פעם, הוא עדיין נהנה מעליונות צבאית מוחלטת בלבנון. אם הארגון יחליט על הסלמה או בפתיחת במבצע נועז מעבר לגבול, מבקריו לא יוכלו לעצור או לבלום אותו.

כשהחות'ים יורים, גם הים נפגע

כתם עצום ממדים מתפשט בזה הרגע בים האדום, סמוך לחופי תימן. זה קרה בעקבות מתקפה חות'ית נוספת נגד מכלית בשם "רובימאר", שהעזה לשוט במצרי באב אל־מנדב. "רובימאר" – ספינת משא הרשומה בבריטניה, מופעלת על ידי חברה לבנונית ושטה תחת הדגל של בליז – הותקפה ב־18 בפברואר.

נפט דולף מספינת "רובימאר" אחרי שנפגעה מטיל חות'י, 23 בפברואר 2024 (צילום: CENTCOM) / AFP)

החות'ים תקפו בטילים את המכלית שהובילה יותר מ־40 אלף טונות של דשן מאיחוד האמירויות לבולגריה. ארה"ב הזהירה מפני אסון אקולוגי בעקבות זליגה של חומרים כימיים ונפט לים. כעת מומחים סביבתיים עוקבים בדאגה אחר הכתם שאורכו כ־18 מייל ימיים.

האסון האקולוגי לא מטריד את החות'ים, שממשיכים לאיים על השיט הבינלאומי, כמו שגם לא מטריד אותם האסון ההומניטרי המתחולל בארצם ושממנו הם מרוויחים לא מעט בגלל השליטה שלהם בנתיבי התעבורה והיכולת לאיים על הסוכנויות ההומניטריות.

לפי הכללים שהתעצבו לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילה הבינלאומית חסרה כלים כלשהם כדי להתמודד עם איום כגון האיום החות'י בתימן או זה של חמאס בעזה

אחת הספינות שנפגעו הובילה לתימן הרעבה חיטה וסיוע הומניטרי החיוני להישרדותם של מיליוני תימנים. לפי הכללים שהתעצבו לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילה הבינלאומית חסרה כלים כלשהם כדי להתמודד עם איום כגון האיום החות'י בתימן או זה של חמאס בעזה, גם כשברור שהארגונים הללו מסכנים את האזרחים ומאיימים על היציבות האזורית והעולמית.

השבוע במזה"ת: חוסני מובארכ הלך לעולמו

ב־25 בפברואר 2020, בגיל 91, הלך לעולמו נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארכ. עידן מובארכ החל לאחר רצח אנואר סאדאת, נמשך שלושה עשורים והסתיים עם אירועי האביב הערבי והתקוממות ההמונית נגד משטרו בכיכר תחריר.

חוסני מובארכ מפקד על חיל האוויר המצרי, 1974 (צילום: AP Photo/Harry Koundjakjian)

מובארכ שרד מספר ניסיונות חיסול, איומים מבית מצד האסלאם הרדיקלי, חרם של העולם הערבי בעקבות הסכמי קמפ דיוויד ואפילו מאסר בכלא טורה הידוע לשמצה, לאחר שהמוני מצרים דרשו לשפוט אותו על מעשי השחיתות – ואף להוציאו להורג.

הוא הוביל קו פרו־מערבי מובהק ובכך המשיך את דרכו של קודמו. כמו כן, הוא שמר על הסכמי קמפ דיוויד ולא הקפיא או ביטל אותם גם בימי המשבר הקשים ביותר בין ישראל לפלסטינים והעולם הערבי – מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, שתי האינתיפאדות והמבצעים ברצועת עזה.

הוא החל את דרכו בתור נשיא פרגמטי, כזה שאינו שש עלי קרב ודואג יותר מכל להצלחות כלכליות. תקוות רבות היו כרוכות בו כי מובארכ סימל יציבות, לאחר שני נשיאים סוערים במיוחד

הוא החל את דרכו בתור נשיא פרגמטי, כזה שאינו שש עלי קרב ודואג יותר מכל להצלחות כלכליות. תקוות רבות היו כרוכות בו כי מובארכ סימל יציבות, לאחר שני נשיאים סוערים במיוחד – גמאל עבד אל נאצר ואנואר סאדאת.

אולם, בחלוף השנים, גם הוא, כמו אוטוקרטים רבים אחרים, שקע בשחיתות, התאהב בכיסא והקיף את עצמו במקורבים הנאמנים לו אך לא לאינטרס המצרי.

חוסני מובארכ (צילום: Amr Nabil, AP)

היום, כעשור לאחר האביב הערבי, יש במצרים גם מי שמתגעגע למובארכ ונזכר בנוסטלגיה בעידן שלו, בלי להבין שהניוון וחוסר היכולת לקדם רפורמות משמעותיות ולהיאבק בנגע השחיתות השלטונית שאפיינו את משטרו, פגעו במצרים והובילו אותה למשברים שהיא חווה היום.