רבים מדי בינינו שכחו שהתקווה היא שם ההמנון שלנו ולא הפחד, ושהתקווה היא הכוח המניע של הציונות, להבדיל מהקורבנות של הגלות.

כשהתותחים רועמים, לא רק המוזות שותקות, גם התקווה נאלמת וכמעט נעלמת. מאז ה-7 באוקטובר, הישראלים והפלסטינים גם יחד מתקשים יותר מתמיד לראות את הצד השני כשותף ולא רק כאויב.

הישראלים וגם הפלסטינים מתבצרים בתמיכה במלחמה – קרוב ל-80 אחוז מהישראלים מציינים בסקרים שהם בעד המשך הלחימה עד להשגת היעד של "חיסול חמאס", כשבצד הפלסטיני חמאס זוכה לפופולריות גבוהה מתמיד.

הישראלים והפלסטינים מתבצרים בתמיכה במלחמה – קרוב ל-80 אחוז מהישראלים מציינים בסקרים שהם בעד המשך הלחימה עד להשגת יעד "חיסול חמאס", כשבצד הפלסטיני חמאס זוכה לפופולריות גבוהה מתמיד

לאזרחים משני הצדדים קשה בשעת מלחמה לחשוב על פתרון של שלום. אבל מבט מעמיק יותר אל נתוני הסקרים מגלה שבכל זאת לא אבדה התקווה. למרות השנאה והרצון להכות בצד השני בכל הכוח, בקרב הישראלים והפלסטינים גם יחד עדיין מקננת ההבנה, כי אין פתרון אמיתי לסכסוך זולת פתרון שתי המדינות.

חשוב להבין את הרקע שגרם לישראלים ופלסטינים לאבד תקווה ששלום אפשרי באזור לנוכח המנהיגות הרעילה של בנימין נתניהו ושותפיו המתנחלים המשיחיים, שהובילו את ישראל בעשורים האחרונים ומעדיפים את הכאוס שיספק הצדקה לכיבוש וטרנספר.

ההיסטוריה מוכיחה שבכל פעם שיש אופק מדיני משמעותי להסדר, ישראלים ופלסטינים מעדיפים אותו על המצב הנוכחי של חוסר בטחון לישראלים והשפלה יומיומית לפלסטינים תחת הכיבוש הצבאי הישראלי בגדה המערבית והמצור על עזה.

בסקרים שעורך באופן עיתי ד"ר חליל שקאקי, שנחשב מקור הסמכות לגבי דעת הקהל הפלסטינית, עולה שבזמן מלחמה ואלימות והיעדר תקווה הפלסטינים תומכים בחמאס. אולם במצב של אופק מדיני, חמאס מתכווץ לפחות מ-20 אחוז מהחברה הפלסטינית, ובמצב שאין חדשות טובות או רעות – התמיכה בחמאס עומדת של כ-30 אחוז מהפלסטינים.

במאי 2021, כשהיו אמורות להתקיים בחירות ו-36 מפלגות נרשמו כמועמדות, היה רוב ברור של מפלגות הפתח באופוזיציה למחמוד עבאס. זו גם הסיבה שעבאס חיפש תירוץ להימנע מהן. לא משום שחשש מניצחון של חמאס, אלא חשש מהפסד משפיל שלו בתוך הפתח. בימים רגילים גם חמאס וגם פתח אינם פופולריים, אבל הרוב הגדול מעדיף מנהיגות של החילוניים תומכי הסדר מדיני על פני האסלאם הפוליטי והטרור שמייצג חמאס.

בסקרים שעורך ד"ר חליל שקאקי, שנחשב מקור הסמכות לגבי דעת הקהל הפלסטינית, עולה שבזמן מלחמה ואלימות והיעדר תקווה הפלסטינים תומכים בחמאס. אולם במצב של אופק מדיני, חמאס מתכווץ לפחות מ-20 אחוז

כך גם המצב בישראל. הציבור הישראלי חרד לביטחונו ונוהה אחרי מנהיגים שעושים מניפולציה עם הפחד, כפי שעושה נתניהו באמנות פוליטית שנים רבות. אולם מרגע שקיימת מנהיגות שמציגה חזון של הסדר מדיני, רוב הציבור תומך בה.

כך היה כאשר מנחם בגין, שקמפייין הבחירות שלו היה "אף שעל" נגד פשרה טריטוריאלית – החליט לבחור בשלום עם מצרים ופירוק ההתנחלויות בסיני – רוב הציבור תמך בו. כך היה כאשר אריאל שרון, שבקמפיין שלו אמר כי אין הבדל בין נצרים לתל אביב – זכה בתמיכת רוב הציבור כשהחליט לפנות את הישובים והצבא מעזה ומ-4 ישובים בצפון השומרון. הוא עשה זאת כדי להצביע על המגמה של המשך התנתקות גם בגדה המערבית וסיום הכיבוש.

אכן כיום רוב הישראלים והפלסטינים אינם יכולים לדמיין הסדר, והם סובלים מטראומה ומחוסר אמון בצד השני. אולם כבר כיום, כאשר מציבים בפניהם את השאלה – האם תתמכו בהסדר שכולל היפרדות מהפלסטינים תמורת ערבויות ביטחוניות ונורמליזציה עם העולם המוסלמי הסוני בהובלת סעודיה – קיים רוב התומך בכך.

בסקר יוזמת ג'נבה בינואר השנה, 51% מהמשיבים ענו כי יתמכו בהסכם כולל של החזרת החטופים, נורמליזיציה עם סעודיה והקמת מדינה פלסטינית. הנתונים הללו, חשוב שיעמדו אל מול הנשיא ג'ו ביידן ואנשיו. בימים בהם אין מנהיגות אמיצה בישראל וברשות הפלסטינית, ביידן הוא היחיד שיכול לדבר עם העמים בישראל ובפלסטין מעל לראשי מנהיגיהם הכושלים והמושחתים.

גם כיום, כשרוב הישראלים והפלסטינים מתקשים סובלים מטראומה ומחוסר אמון בצד השני, יש רוב להסכם היפרדות מהפלסטינים עם ערבויות ביטחוניות ונורמליזציה עם העולם המוסלמי הסוני בהובלת סעודיה

ביידן הוא היחיד שיכול להיות קול ההיגיון, שיוביל את שני העמים לדרוש מהמנהיגות שלהם להוביל לפתרון של שלום, במקום למלחמה נצחית בה כולם יפסידו.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.