החרפת המחאה הציבורית בקריאה להקדמת הבחירות היא מתבקשת. למעשה, הדרישה לפיזור הכנסת הייתה צריכה להישמע כבר בבוקר ה-8 באוקטובר, וחבל שהגיעה באיחור משווע של כחצי שנה.

עם זאת, ההכרח להחליף את הממשלה הכושלת בתולדות ישראל מחייב אותנו להכיר בכך, שאפילו אם יוקדמו הבחירות, אלה אינן צפויות להביא בהכרח לשינוי המיוחל אלא עלולות להסתיים במפח נפש. שוב.

ההכרח להחליף את הממשלה הכושלת בתולדות ישראל מחייב אותנו להכיר בכך, שאפילו אם יוקדמו הבחירות, אלה אינן צפויות להביא בהכרח לשינוי המיוחל אלא עלולות להסתיים במפח נפש. שוב

ראשית, קיים סיכוי ריאלי מכפי שנדמה, שגוש נתניהו ינצח בבחירות. בסקרים כבר אפשר להבחין במגמה איטית אך עקבית של התאוששות מצד בנימין נתניהו, והוא אפילו מנצח את יאיר לפיד בהתאמה לראשות הממשלה – אינדיקציה לכך שבמאבק הזהויות בין השבטים, זה שמכריע כאן בחירות, ידו של נתניהו עדיין על העליונה. למרות ובגלל הכל.

אנחנו הרי מכירים את זה. מאז מהפך 1977, כמעט כל מערכת בחירות נפתחה בתחושה שהפעם זה יקרה, הפעם הסקרים לא טועים, הפעם המחנה הליברלי יגבר. ואז מגיעים הימים האחרונים של הקמפיין, עם ההפחדות מעליית השמאל, והערבים הנוהרים, והאליטות השנואות, ומה לא, וברגע האמת ההצבעה מתכנסת לאותם דפוסים מוכרים.

אין סיבה להניח שזה ישתנה הפעם כי זרמי העומק בחברה הישראלית לא השתנו. אם כבר, בעקבות ה-7 באוקטובר, הציבור הישראלי ימני מאי פעם, והסנטימנט הכהניסטי הפך לחלק מהמיין-סטרים.

נוצרה כאן קרקע פוריה מתמיד לתעמולה הרעילה של נתניהו, במיוחד כאשר רוב כלי התקשורת מתקרנפים ומוסיפים להעניק לגיטימציה לראש הממשלה הבלתי כשיר ולשותפיו.

המחשבה שמתוך האפלה הזו תצמח הצבעה המונית למחנה הליברלי היא אשליה. ולכן, נתניהו צדק כשהעריך בשיחות סגורות בתחילת המלחמה, כי בטווח הארוך התזוזה ימינה דווקא תחזק אותו.

המחשבה שמתוך האפלה הזו תצמח הצבעה המונית למחנה הליברלי היא אשליה. ולכן, נתניהו צדק כשהעריך בשיחות סגורות בתחילת המלחמה, כי בטווח הארוך התזוזה ימינה דווקא תחזק אותו

אבל הבעיה האמיתית בהליכה לבחירות כלל אינה נוגעת לנתניהו, אלא לאלה המתיימרים להחליף אותו. נתח מרכזי בגוש המנדטים שעליו בונה מחנה השינוי הרי מצוי בידיו של בני גנץ, הנתפס בחסות הסקרים המחמיאים כראש הממשלה הבא. זהו חזיון שווא, הצפוי להסתיים – שוב – בשברון לב.

גנץ מוכיח שוב ושוב, כולל בימים אלה, כי הוא חלק מגוש נתניהו. בין אם הדבר נובע מהחשש של גנץ לנקוט עמדה שתעלה לו באובדן פופולריות או מהפחד שגובר אצלו ברגע האמת מלהנהיג – במבחן התוצאה, גנץ הוא משענת קנה רצוץ.

לא רק שהוא כבר הצהיר, כי הקדמת הבחירות חייבת להיעשות "בהסכמה" (כלומר, העניק לנתניהו את זכות הווטו על המהלך), ולא רק שיצא נגד המוחים מול הכנסת, אלא שהניסיון שנצבר עם גנץ מוכיח, כי פניו לישיבה תחת נתניהו גם בממשלה שתקום אחרי הבחירות. כפי שעשה כבר פעמיים, בניגוד להבטחותיו.

גנץ בהצהרה: להגיע לתאריך מוסכם לבחירות בחודש ספטמבר pic.twitter.com/zNoezxXE8L

— נדב אלימלך Nadav Elimelech (@NadavElimelech) April 3, 2024

וככל שפער המנדטים בין הליכוד למחנה הממלכתי יהיה קטן מכפי שהסקרים צופים כעת (והניסיון מלמד שכך יהיה) – כך ייקל על גנץ לתרץ חבירה נוספת לנתניהו, בשם ה"אחדות" ועל רקע המלחמה הנמשכת.

גנץ מוכיח שוב ושוב כי הוא חלק מגוש נתניהו. אם מחששו לנקוט עמדה שתעלה לו באובדן פופולריות, או מהפחד שגובר אצלו ברגע האמת מלהנהיג – במבחן התוצאה, גנץ הוא משענת קנה רצוץ

ועוד לא דיברנו על כך שחלק לא מבוטל מהמנדטים של גנץ בסקרים בכלל חונים אצלו זמנית, וצפויים להתגלגל בסופו של דבר להתארגנויות ימין ישנות-חדשות דוגמת אלה של נפתלי בנט, יוסי כהן, יועז הנדל וגדעון סער. מי שמספר לעצמו כי אחד מאלה יחבור למחרת הבחירות לגוש השינוי, וימנע מנתניהו להקים עוד ממשלת ימין ש"תעצור מדינה פלסטינית", אז כפי שאומר הביטוי, יש לי רוטציה יד שנייה מנתניהו למכור לו.

אז מה הפתרון? לא ללכת לבחירות? בכנסת עם 64 אצבעות לגוש נתניהו, כמובן שצריך ללכת לבחירות. אבל אם רוצים שהבחירות הללו יובילו באמת לשינוי, המאבק חייב לשנות את המיקוד שלו. במקום להתמקד בנתניהו, חייבים להתמקד בגנץ כדי ללחוץ עליו לפרוש מהממשלה ולשלול מנתניהו את ההכשר הציבורי שהוא מתעקש להעניק לראש הממשלה.

על המחאה גם לשלול את הלגיטימיות של גנץ עצמו להוביל את המחנה הליברלי ולהיתפס בטעות כאלטרנטיבה. הוא לא. רק אם הגוש הפוליטי המחויב באמת לשינוי יהיה מספיק חזק, כולל שותפות עם החברה הערבית מהסוג שהוכיח את עצמו בממשלת השינוי, רק אז ייתכן שאפשר יהיה לספור את גנץ כשותף.

מעבר לכך, חייבים להתחיל עוד היום בניסוח חלופה רעיונית מקיפה למדיניות הנוכחית, ולתהום שאליה דוהרים נתניהו ושותפיו (כולל גנץ).

אם מחנה השינוי לא יגיע לבחירות עם חזון מגובש להחזרת החטופים, לסיום המלחמה ולהסדר מדיני ביום שאחריה, מערכת הבחירות תנוע במרחב האידיאולוגי שבין הימין הקיצוני לבין הימין העוד יותר קיצוני – והממשלה שתקום למחרת הבחירות רק תקרב את האסון הבא.

על המחאה גם לשלול את הלגיטימיות של גנץ עצמו להוביל את המחנה הליברלי ולהיתפס בטעות כאלטרנטיבה. הוא לא. רק אם הגוש הפוליטי המחויב לשינוי יהיה מספיק חזק

המאבק להקדמת הבחירות הוא על כן הזדמנות, אבל כדי שיוביל באמת למציאות חדשה אסור שייפול שוב במלכודות הישנות.

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.